ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
תהליכים פסיכולוגיים וההיגיינה הנפשית בעבודת הסורוגייט
הרצאה שהועברה בקורס סרוגייט (פרטנרים חליפיים) - 1995
ד"ר מרק רויטמן
הכוונה שלי כפסיכיאטר ופסיכותרפיסט לדון איתכם על האספקטים הנפשיים של עבודת הסרוגייט. אבחנה טובה יותר של התהליכים הנפשיים המתרחשים במפגש סרוגייט - מטופל, יעזרו לכם למנוע מצבים בהם המטופל או הסרוגייט יוצאים מהתהליך הטיפולי עם פגיעה נפשית או אחרת.
המטרה של המשולש מטפל - סרוגייט - מטופל היא החזרת המטופל לתפקוד מיני תקין והקניית כלים ומיומנויות ליצירה ושמירה של קשר מיני מספק.
חשוב מאוד שגם לעובדת סרוגייט יהיה סיפוק מהעבודה שלה עם המטופל.
הסיפוק הזה יכול להיות מורכב מגורמים שונים שהם: סיפוק שלה מהצלחת המאמצים שלה והתקדמותו של המטופל, סיפוק כלכלי, סיפוק מיני, סיפוק אינטלקטואלי, סיפוק מההערכה שהיא מקבלת מהמטפלים ומהמטופלים.
העדר של סיפוק מהעבודה אצל סרוגייט מביא לשחיקה, עייפות, פגיעה מודעת או בלתי מודעת בהצלחת הטיפול, במטופל, בעצמה או במערכת כולה.
כל אחת מכן שבחרה ונבחרה לעבוד בעבודה זאת מגיעה למקום הזה עם ניסיון החיים שלה, רגישויות שלה, האינטליגנציה שלה, הכרת המיניות שלה ושל בני המין השני, עניין ורצון לעזור לאנשים בתחום המיני. אלה הם תנאי הכרחיים.
אפשר להגיד שזו רק הצהרת כוונות. אבל כמו שאומרים, הדרך לגיהנום סלולה בכוונות טובות. בשביל להמחיש את זה בואו ניקח לדוגמה את המוסד המכובד של הנישואין. 100% מהזוגות מתחתנים בכוונה לחיות באושר ובעושר. כ-% 50 מאלה שנשארים נשואים אינם מאושרים או מחיי המין שלהם או מתחום אחר בחייהם.
עם סטטיסטיקה עגומה זאת של הסיטואציה האנושית והזוגית, איך אנחנו מתכוונים להצליח, במיוחד שהפונים אלינו הם אנשים עם בעיות בתפקוד המיני, לעתים בעיות באישיות, בעיות ביכולת ליצור קשר קרוב ואינטימי, לפעמים בעלי נכות גופנית ושכלית.
התשובה היא - זו המקצועיות והמסגרת בה משתמשים במקצועיות זו. זה נכון שהסיטואציה האנושית לפעמים עגומה. יחד עם זאת התפתחות הטכנולוגיה, הרפואה והפסיכולוגיה המודרנית מאפשרים לחברה להציע לפרט פתרונות לבעיות שונות ומגוונות. כך אנחנו תוך שעות, טסים מיבשת ליבשת, מדברים בטלפון ורואים בבית שלנו מה מתרחש בו זמנית בכל קצות העולם.
כירורגים משתילים לבבות, גינקולוגים מצילים יולדות וילדים, פסיכיאטרים מצילים אנשים מחרדות ודיכאונות, מחזירים לאנשים שליטה על חייהם אשר עד לטיפול היו מלאי ארס כלפי עצמם וכלפי הסובבים.
גם עבודת סרוגייט - זו עבודה מקצועית. אפשר להגיד שעבודת הסרוגייט זו עבודת Hi Tech בתחום השיקום והטיפול ההתנהגותי ובמיוחד בטיפול המיני. כמו שבשביל להיות מנתח לא מספיקות ידיים טובות, או לפסיכיאטר ניסיון חיים, כך גם לסרוגייט לא מספיק להיות "טובה במיטה". תנאי הכרחי בעבודתה - המודעות לתהליכים הנפשיים העוברים על המטופל ועל עצמה. שליטה טובה על עצמה: על התנהגותה, על רגשותיה, על דיבורה ועל גופה.
מאד חשוב לסרוגייט להיות מודעת לתפקיד שלה בדיאדה (זוג) שלה עם המטופל, ובטריאדה (משולש) בין המטפל - מטופל - סרוגייט. בשביל להבין יותר טוב את תפקידה הפסיכולוגי בסיטואציה הטיפולית, ננסה בצורה סכמתית וקצרה לתאר את התפתחותו המינית הנורמאלית של בן אדם, ונראה איך גורמים שונים יכולים לשבש לו את ההתפתחות הזאת ולגרום לבעיות נפשיות שונות שהביטוי שלהן יכול להיות שיבוש בתפקוד המיני.
כל אדם מתחיל את החיים שלו ברחמה של אימו. אחר כך הוא עובר לזרועותיה.הוא תלוי בשד שלה, בחום הידיים שלה, בהבעת הפנים שלה, במצב הרוח שלה, ביכולת שלה לספק צרכים בסיסיים שלו: להגן עליו מקור ומחום, לספק לו שתייה ואוכל, לכוון אותו במרחב, לתת לו תחושת עצמי דרך ראי התגובות שלה על כל ביטוי התנהגותי ורגשי שלו.
עם התפתחותו הפיסית, היא מספקת לו גירויים שהם הכרחיים להתפתחות היכולות הנפשיות והגופניות השונות. עם המשך התפתחותו היא מאפשרת לו להתנסות במפגשים עם המציאות שמחוץ לזוג אימא - ילד. כך לומד ילד לזחול, ללכת, לאכול לבד.
אימא מספיק טובה מרגישה את האיזון בין הצורך להגן והצורך לאפשר להתנסות. את הקשר הראשון הזה עם האדם הראשון שהוא פוגש בעולם, מפנים התינוק כדגם לכל הקשרים האחרים שיהיו לו עם בני אדם בחייו בעתיד.
אם אימו ידעה לספק את צרכיו למשל באוכל ושתייה בצורה משביעת רצון, יגדל הילד עם תחושה בסיסית שהעולם - הוא מקום בטוח. אם אימא מרגישה טוב, יש לה מצב רוח טוב, הילד גדל עם ההרגשה שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו. אם אימא מרגישה שהילד שלה יפה וחיוך של אהבה והערצה מופיעים בעיניה בכל פעם שהיא פוגשת את עיני ילדה, הילד יגדל עם הרגשה שהוא יפה, אהוב ורצוי.
אם כאשר ילד מתחיל לזחול, ללכת, לרוץ, לטפס, לפתוח, לבנות, אימא מעודדת אותו, מטפחת אותו, הוא יגדל עם בטחון עצמי, ותחושת יכולת.
עכשיו, תארו את הילד הזה בגן ילדים: בעל בטחון, מצב רוח, נהנה מעצמו ומהחיים, במהרה הופך לילד האהוב על הגננת, למרכז במשחקים. כבר בגן הוא צובר חברים וחברות, מעריצים ומעריצות. בבית הספר הוא יהיה תלמיד טוב, חברותי, אמיץ, בעל יוזמה, ספורטאי.
אם נוסיף לכך בבית שלו, הוא רואה שאבא ואימא אוהבים אחד את השני, מפרגנים אחד לשני, תומכים אחד בשני, הוא מפנים את הזוגיות כמשהו טוב, מספק ובטוח. בגיל ההתבגרות הוא יפגוש חברה שתאהב אותו, שתעריץ אותו, כמו שאימא שלו אהבה אותו והעריצה אותו. עוד מילדותו הוא מרגיש את עצמו שווה, ואת הגוף שלו - יפה. יש לו מספיק בטחון ללכת עם התחושות המיניות שלו ולגלות את מיניותו שלו בלי פחד להידחות או להיכשל.
כמובן, זהו תאור אידיאלי ומפושט. מה שחשוב פה זה הפרינציפ: בהתאם למה שהילד מפנים בקשר שלו עם אימא שלו - והיות ובגיל הרך האימא היא כל עולמו - הוא בונה לעצמו תמונה של עצמו ושל האחרים. אם הוא הרגיש בטוח עם אימא - הוא ירגיש שהעולם זה מקום בטוח. אם אימא אהבה אותו, הוא יגדל עם התחושה שהוא ראוי לאהבה. אם אימא הייתה בטוחה שהוא יפה - הוא ירגיש שהוא יפה. כבר בגיל הגן ואחר-כך בבית הספר הוא יוצר קשרים עם אחרים שרק מחזקים את התחושות החיוביות האלה לגבי עצמו ולגבי אחרים.
עכשיו, תארו לעצמכם מצבים שאינם כל כך אידיאליים, אבל כל אחד מכיר אותם מהתבוננות בעצמו, בקרובים לו, במכרים שלו, בחברים, שכנים וכו'. נגיד שההיריון לא היה רצוי, ההורים לא אוהבים אחד את השני, ובכלל רצו להיפרד ורק בגלל הילד נשארו ביחד. סביר להניח שגם הילד לא יהיה רצוי, שאימא תאשים אותו בכל הצרות שלה, תראה בו רק את הדברים השליליים.
ילד כזה יתפתח עם תחושה פנימית של לא אהוב, לא מספיק טוב, לא מספיק יפה. בגן הוא יהיה עצוב, יבכה, יתבייש, גם הגננת וגם הילדים יתייחסו אליו בזלזול. בבית הספר הוא יהיה שולי, ביישן, הילדה שהוא אוהב לא תשים לב אליו, הוא יתנסה בדחייה שוב ושוב, וכמובן, יתקשה לבנות מערכת שבה ירגיש בטוח לספק את הצרכים המיניים שלו. כל כישלון רק מחזק את התחושה שלו של חוסר ערך וחוסר יכולת בכלל ומינית בפרט.
סיטואציה אחרת:
אימא חסרת בטחון עצמי, עם תחושת חוסר ערך עצמי, תתייחס גם לילד שלה ככזה. לא קשה לתאר באיזו תחושה יגדל הילד ואיך האחרים יתייחסו אליו.
סיטואציה אחרת:
אימא שאינה שלמה עם המיניות שלה, -תבייש ותדחה את הילד שלה על כל גילוי של מיניות. ילד כזה יתבייש ויימנע מכל מצב שטמון בו סיכוי להתמודדות עם המיניות שלו.
עוד סיטואציה:
אימא שבעצמה סדוקטיבית ומתנהגת בצורה פרובוקטיבית כלפי גברים אחרים והילד, כועסת ומביישת את הילד שלה כאשר הוא מגלה חיבה או סקרנות מינית כלפיה. ילד כזה יגדל עם התחושה שכל הנשים מסוכנות ודוחות.
מחלות או שכול במשפחה, מלחמות בין שני בני זוג או בינם לבין הוריהם, מצב כלכלי קשה, זעזועים חברתיים, מלחמות, אסונות, הגירה וכו' ... יכולים לפגוע ביכולת של האם להיות אימא מספיק טובה, אמפאטית לצרכים של הילד, לחזק אותו בהתפתחותו במקום להחליש אותו.
את כל הפגמים האלה מהקשר הראשוני שלו עם האם, מעביר ילד, נער, אדם מבוגר מקשר אחד שלו עם אנשים לקשר שני. מהאימא לגן, מהגן לבית הספר וכן הלאה. כך, פגמים בקשר הראשוני עם האם הופכים לתכונות אופי מושרשות עמוק וקשות לשינוי.
במילים אחרות, אפשר להגיד שיחסי אם - ילד, על כל מרכיביהם, נרשמים בנפשו של הילד ומהווים תסריט שלפיו הוא ינווט את חייו בעתיד. כך בן של אימא מפתה ודוחה, ימצא לעצמו פרטנריות דומות ויתנסה כל פעם בדחייה מחדש. כמו עם אימא שלו, הוא ירגיש את עצמו רע ולא יחיה בשלום עם הצרכים המיניים שלו. אדם כזה יכול להופיע בקליניקה שלנו עם בעיות של אימפוטנציה או שפיכה מוקדמת.
בן של אימא שסבלה מדיכאון אחרי הלידה ולא יכולה לטפל בילד ולא לשמוח מעצם קיומו, יגדל חסר בטחון, חשדני, עם ערך עצמי נמוך. הוא יצפה מאישה לאותן תכונות. הוא מוצא לעצמו נשים מסוג זה וגם בצורה לא מודעת גורם לנשים על ידי התנהגותו, לדחות אותו, לזלזל בו. גבר כזה יכול לסבול מבעיות מיניות שונות.
חשוב לציין עוד נקודה מעניינת. לאחר ההפנמה של הדיאדה אם - ילד, אדם יכול להזדהות לסירוגין עם כל חלק של הדיאדה. כך הוא יכול להיות כנוע וחסר בטחון בעבודה ובבית להיות רודן, מאשים ופוגע כלפי אשתו או להיפך.
אדם שלא פונה לטיפול, יסחב את גורלו כל חייו. כל פגיעה וכשלון חדשים רק יחזקו את הנטיות ההרסניות שלו.
נכון שאדם נפגש במשך החיים עם אנשים שונים כאשר לכל אחד מהם יש תסריט משלו ולא כל אחד יסכים למלא את התפקיד בהצגה שאינה שלו. כך, גננת אמפאטית, במקום לפגוע בילד חסר בטחון, יכולה לחזק אותו. חברים טובים יכולים לספק תחושת קבלה לאדם שמרגיש דחוי עקב דחיית אימו. מפקד בצבא, בוס בעבודה, יכולים לתקן תחושות של חוסר בטחון וחוסר יכולת. חברה, אישה, יכולות להחזיר לגבר תחושה של קבלת עצמו, הרגשה טובה עם גופו, תפקוד תקין של כל המערכות, כולל תפקוד מיני.
אבל אלה הם יוצאים מן הכלל ולא הכלל. בדרך כלל התסריט הפנימי או המפה הפנימית שיש לו מילדות גורמים לו לנתק קשר עם אנשים שיכולים לעזור לו ולחפש קשר דווקא עם כאלה שמתאימים לדמויות הפנימיות שלו, גם אם הן אכזריות ודוחות.
הוא יעשה הכול בשביל להוציא מאנשים גם שאינם מעוניינים בכך, את התגובות שהוא רגיל לקבל. כך אדם שרגיל לדחייה יתנהג בעבודה בצורה כזאת שבוס הכי סובלני בסוף יתרגז ויעיף אותו. אם אדם כזה ייצור קשר עם אישה רגישה, חמה ומקבלת, הוא יתחיל לרדות ולפגוע בה כפי שאימו פגעה בו. האישה הרגישה תברח ממנו מבולבלת, פגועה וכועסת.
אדם כזה מגיע לטיפול בדרך כלל ברגע של משבר: פיטורין, גירושין, סימפטומים גופניים, הפרעה בתפקוד המיני.
מה יקרה לאדם כזה בטיפול: הרי כמו בכל מקום, בסיטואציה הטיפולית הוא יתחיל מהר מאוד להכניס את המטפל, במקרה שלנו סרוגייט, למשחק הפרטי שלו וינסה לבנות איתה מערכת יחסים בדומה לזו שהייתה לו עם אימו, כאשר הוא לוקח על עצמו את התפקיד של עצמו - חסר בטחון ודחוי, או את התפקיד של האימא - למשל דורשני, כועס, מתאכזר, משקר, שובר גבולות.
התפקיד שמטופל לוקח על עצמו יכול להשתנות במהלך הטיפול. הוא יכול להתחיל טיפול כאשר הוא מסכן, זקוק לעזרה, משתוקק לאהבה, וכאשר המטפל או הסרוגייט עונים לצרכיו, פתאום להפוך לרודף, ביקורתי, דוחה.
הרגשות של המטופל, אם זה של הזדקקות, אהבה, הערצה, אידיאליזציה, או כעס, ביקורת, זלזול כלפי הסרוגייט - הם רגשות אמיתיים שלו. בסיטואציה אינטימית של הטיפול הם חזקים מאוד. בכלל סיטואציה אינטימית בין גבר לאישה היא סיטואציה הקרובה ביותר לסיטואציה אם - ילד, ויכולה לעורר רגשות מאוד חזקים בשני הצדדים.
הרגשות וההתנהגות של המטופל כלפי הסרוגייט גורמים לתגובות רגשיות חזקות מצידה. הסרוגייט יכולה להרגיש אהבה, חיבה, צורך לעזור ולטפל, אבל המטופל יכול גם לגרום לה להרגיש כעס, פגיעה, חוסר הערכה, צורך לפגוע או להתנקם.
לא צריך לשכוח שהסרוגייט, כמו כל בן אדם, נושאת איתה את הדיאדה אם - בת משלה עם התסריט הפרטי שלה, שבמפגש הבינאישי האינטימי מחפשת שחקנים לביטוי של הדרמה הפנימית שלה. רגשות אלה הם טבעיים ונורמאלים והסרוגייט לא צריכה לפחד מלחוש אותם.
מה שחשוב זה להיות מודעת לרגשות שעולים ולנצל אותם להבנת הפציינט ושמירה עליו מהדחפים ההרסניים כלפי עצמו או כלפי חוץ. סרוגייט שמרגישה דחייה כלפי המטופל, יכולה להבין מזה שהוא נמצא במצב של ילד דחוי ועושה משהו שיאשר את העמדה שלו. כך הוא יכול לבוא לפגישה לא נקי או עם ריח רע. אם סרוגייט חשה בפחד, היא יכולה להבין שהמטופל מתייחס אליה עכשיו כמו שאימו הרודפת והמסרסת התייחסה אליו.
עכשיו, כאשר תיארתי פרומיל מהבעיות והקשיים שעלולים לעלות בטיפול, יכול להיווצר הרושם שטיפול הוא בכלל בלתי אפשרי. הרי אם הפציינט יעשה בטיפול כל מה שאימא שלו עשתה לו, והסרוגייט או המטפל - כל מה שאימהות שלהם עשו להם, יהיה בלגן שלם.
בשביל למנוע את כל הבלגן הזה ולאפשר טיפול, קיימת המסגרת הטיפולית. המסגרת הטיפולית נקבעת בחוזה הטיפולי. חוזה טיפולי מגדיר בדיוק את התפקידים של כל צד בטיפול. החוזה מגדיר את משך כל פגישה טיפולית, שעת התחלה ושעת סוף. הוא מגדיר את אופן התשלום עבור הטיפול. המסגרת שנקבעה בחוזה מחיבת את שני הצדדים.
סרוגייט או מטפל שלא מתחיל או מסיים פגישה בזמן לא יוכל לדרוש הקפדה על זמן מהמטופל. תפקידה של סרוגייט להיות פרטנר חליפי למטופל. צריך להיות לגמרי ברור לסרוגייט שהיא פרטנר חליפי ולא אמיתי למטופל, וזה לגמרי לא פשוט, אבל הכרחי.
זה לא פשוט כי הרגשות של המטופל ושל הסרוגייט הם אמיתיים. אפשר לדמות את הסיטואציה של Surrogate Therapy להצגת תיאטרון טובה, כאשר שחקנים חיים את הרגשות האמיתיים שלהם על הבמה, אבל פועלים לא לפי התסריטים האישיים שלהם, אלא לפי תסריט ובימוי של המטפל.
גם הסרוגייט וגם המטופל מחלקים עם המטפל את הרגשות האמיתיים שלהם. המטפל מזהה ומצביע על התהליכים הנפשיים וההתנהגותיים שהתרחשו ואלה שרצוי שיתרחשו בעתיד.
כל זה נועד לקדם את המטופל בהשגת תפקוד מיני תקין. עם המטרה הזאת בראש, צריך להיות לסרוגייט ברור שהיא לא צריכה להיות פסיכולוגית מסבירה ומפרשת, לא כותל, לא פח אשפה ולא שק אגרוף למטופל.
עליה להיות פרטנר חכם ורגיש, לא דוחה ולא נדחה, לא שופט ולא נשפט, לא נותנת ציונים ולא מקבלת ציונים. מטרת הפרטנרית החליפית היא להגיע להנאה מינית בעצמה ולאפשר למטופל להגיע להנאה מינית.
עם מסגרת כזאת בראש, גורמת הסרוגייט, בלי לחשוב על זה בכלל ובלי להתאמץ יותר מידי, לשינוי של התסריט הפנימי של המטופל. על ידי שיקום של התפקוד המיני, היא מחזירה למטופל את הביטחון עצמי, תחושת ערך עצמי שכל כך חסרו לו לפני הטיפול.
את הרגשות החדשים האלה הוא ישדר לפרטנריות שלו בעתיד בחיים האמיתיים שלו. הוא כבר לא יצפה לדחייה ולכישלון, וההצלחות רק יחזקו את עצמן.
מה הם הסימנים והסכנות לשבירת מסגרת?
1.אי עמידה בלוח זמנים.
א. סרוגייט מתחילה פגישה באיחור. המטופל עלול להרגיש לא רצוי, דחוי וזה יגרום להחמרת הבעיה שלו או לצורך להתנקם אפילו באיחורים משלו.
ב. הסרוגייט ממשיכה את הפגישה מעבר לזמן שהוקצב. זה יכול לגרום לבלבול אצל המטופל. הוא יכול לחשוב שהסרוגייט מעוניינת בשבירת המסגרת הטיפולית, מעוניינת להיפגש איתו מעבר לשעת הטיפול. הוא יכול לנסות לדרוש את זה ממנה, היא תסרב. קשה להימנע מתחושות דחייה ופגיעה הדדית בסיטואציה כזאת.
2.סרוגייט משנה מועד פגישה לאחר שזאת נקבעה. המטופל, שהבעיות שלו נובעות מפחד מדחייה וערך עצמי נמוך, ירגיש דחוי ולא חשוב, או שהוא יעזוב את הטיפול או שיחזיר לסרוגייט באותו מטבע. בין החבר'ה קוראים לזה "לשים ברז".
3.הסרוגייט מנהלת עם המטופל שיחות נפש. אם היא מאפשרת למטופל לדבר יותר מדי על עצמו במוקדם או במאוחר תבוא הדרישה שלו או הצורך שלה לדבר על עצמה. זה כשלעצמו חריגה ממטרות הטיפול.
4.גילוי על ידי הסרוגייט של פרטים אישיים על עצמה ועל חייה. מרגע זה היא כבר לא סרוגייט - אלא פרטנר אמיתי. כפרטנר אמיתי היא לא יכולה לצפות שהמטופל יסתפק בזמן שנקבע למסגרת הטיפול, שירצה לשלם עבור הטיפול, שלא יטריד אותה בביתה, במקום עבודתה או בטלפון.
אני מקווה שבהרצאה קצרה זאת הצלחתי להעביר קצת מהתהליכים הנפשיים המתרחשים בנפשם של המטופל והסרוגייט במפגש ביניהם.
מודעות לתהליכים אלה והקפדה על המסגרת הטיפולית, יתרמו להצלחת הטיפולים, יגרמו להנאה וספוק מכל סוג גם אצל המטופלים וגם אצל הסרוגייט, ויחסכו תסכול, פגיעה ושחיקה מכל הצדדים.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
שיקום מיני של חולה הסובל ממחלה נפשית כרונית
הרצאה בכנס שיקום בבי"ח לוינשטיין - רעננה - 1999
ד"ר מרק רויטמן
המקרה שאציג עכשיו, מעניין בגלל האתגרים האבחוניים והטיפוליים שאיתם התמודדתי במשך שמונה חודשים, סה"כ 30 פגישות של טיפול מיני בעזרת סורוגייט.
מיכאל, בן 50, עם פנים ילדותיות וחיוך מבויש, עם בלורית שיער שחורה, נראה הרבה יותר צעיר מגילו. הוא גר עם הוריו ואחותו הצעירה.
אמו הייתה מאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי לפני 30 שנה והאבחנות שקיבלה היו סכיזופרניה הברפרנית ודיכאון תגובתי. שילוב של שתי אבחנות אלו אומר לנו שבעצם אין אבחנה.
אחותו הצעירה אושפזה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים. היא מאובחנת כסובלת מסכיזופרניה כרונית. מיכאל מתאר אותה כמאוד ביישנית, לא מסוגלת ליצור קשר עם אנשים או לצאת מהבית לבד. בבית היא מנקה ומבשלת באופן כפייתי.
אביו הוא פקיד בגמלאות. מיכאל מתאר אותו כמאוד עצבני, חשדן, ובעל אופי קשה. בבית מגדירים את האופי שלו במילים: "לקוח קשה".
המשפחה מנהלת אורח חיים מאוד מסוגר, ואף אחד לא נכנס אליהם הביתה.
מיכאל עצמו התפתח כילד ביישן וחשדן, עם מעט מאוד חברים. בלימודים היה שקדן, למד שעות ארוכות, וזכה לציונים טובים, במיוחד במתמטיקה. הוא סיים בית ספר תיכון והתחיל ללמוד הנדסה.
בגיל 20, בזמן שירות מילואים, הוא עבר משבר פסיכוטי ראשון ואושפז בבי"ח פסיכיאטרי. במשך 13 שנה, בין 67 ו- 80, הוא אושפז בארבעה בתי חולים פסיכיאטריים לפחות שמונה פעמים. תיאור קליני המתואר בסיכומי המחלה נע בין תיאור מצבים קטטוניים, פרנואידיים ודיכאוניים. האבחנות נעות בין סכיזופרניה הבפרנית ועד לדיכאון תגובתי, מה שאומר שהאבחנה לא ברורה. בזמן האשפוזים וביניהם, הוא גילה מחשבות פרנואידיות נגד אביו ונגד הרופאים שטיפלו בו. הוא ביצע שני ניסיונות התאבדות כשניסה לתלות את עצמו, ואיים לחתוך את פינו.
למרות האשפוזים הוא הצליח לסיים תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות. הוא ניסה מספר עבודות, אבל פוטר אחרי זמן קצר בגלל איטיותו וטעויות שעשה. עבודתו הארוכה ביותר, 3 שנים, הייתה כפקיד קבלה במרפאת קופ"ח. מאז אשפוזו האחרון בשנת 80, הוא לא עובד וחי על קצבת הביטוח הלאומי.
בזמן האשפוזים שלו ועד להגעתו לקליניקה שלנו, הוא קיבל כמויות שונות של תרופות אנטיפסיכוטיות, אנטי פרקינסוניות ואנטי דיכאוניות. לאחרונה הוא קיבל 100 מ"ג לרגוקטיל.
כל השנים האלה הוא נהג לקום מאוחר ולאכול את ארוחת הבוקר שאחותו מגישה לו במיטתו. תפקידו היחיד בבית היה להוציא את אחותו לטיולים ולביקורים אצל רופא. פעם בשבוע הם ישבו בבית קפה או במקדונלד'ס. לעתים רחוקות מיכאל ביקר אצל חברו הנשוי, איתו למד באוניברסיטה. רוב הזמן בבית הוא צפה בטלוויזיה או קרא עיתונים.
כל חיי המין שלו היו אוננות בערך פעמיים בשבוע. הוא תמיד אונן בעמידה במקלחת כשהוא מסבן את אברי המין שלו. הוא אף פעם לא אונן בשכיבה במיטה בגלל הפחד שלו שבני המשפחה ישמעו אותו. במיוחד הוא דאג שאחותו לא תשמע אותו, כי הוא האמין שזה יהיה הרסני בשבילה בגלל ביישנותה ופחד מכל ביטוי של מיניות. הניסיון היחיד שלו עם אישה היה לפני הרבה שנים, כשהוא ביקר אצל זונה ברובע החלונות האדומים בזמן ביקורו באמסטרדם. הניסיון הזה היה כושל.
בביקור הראשון שלו בקליניקה נראה מסודר, ילדותי וביישן. היו סימני חרדה, והיה לו קשה להקשיב בסבלנות. הוא נהג לקטוע אותי באמצע המשפט כאשר נגענו בנושאים רגישים. כשהוא שמע את המבטא הרוסי שלי, הוא התחיל לצטט בדיחות וסיסמאות סובייטיות ישנות.
לא היו סימנים למצב פסיכוטי או הפרעה באפקט. השיפוט שלו היה תקין, והוא התמצא היטב בעניינים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. למרות זאת, היה בו משהו מוזר. הוא נראה כמו אדם מתקופה היסטורית אחרת.
הוא הסביר שהגיע לקליניקה בשביל ללמוד לתפקד מינית. תכניתו הייתה למצוא חברה דרך משרד שידוך, והוא רצה לרכוש ניסיון לפני כניסתו למערכת יחסים כזו. הוא ביטא פחד וחשד כלפי נשים. לדבריו כל הנשים רוצות אותו דבר, זאת אומרת להתחתן איתו ולהשתלט על הכסף שלו ועל רכושו.
השלב הראשון של הטיפול כלל פגישות עם הפרטנר החלופי מחוץ לקליניקה, פיתוח מיומנויות חברתיות, יכולת לנהל שיחה, לתפקד כבן זוג בביקור במסעדה או במוזיאון.הוא פיתח יחס טוב עם פרטנרית חלופית, אבל היה משהו ילדותי בהתנהגותו.
השלב הבא בטיפול הייתה עבודה איטית על תרגיליSensate Focus . מיכאל התקדם בהתלהבות, הוא הסתכל בעניין בהדגמות הווידיאו, שאל הרבה שאלות.
בפגישות שלו עם הפרטנר החליפי הוא התקדם היטב ביכולת לעשות עיסוי ארוטי, אבל נהנה יותר להיות במצב פסיבי כשהסרוגייט מלטפת אותו, רוחצת אותו, עושה לו עיסוי. גם מיכאל וגם הסרוגייט דיווחו על אווירה נעימה, הומור תואם לסיטואציה, וזקפות ספונטניות.
השלב הבא בטיפול היה אוננות הדדית. מיכאל התקדם טוב ביכולתו לגרות ולגרום להנאה לבת הזוג החליפית, אבל לא היה מסוגל להגיע לאורגזמה חוץ מבמצב של עמידה כשהוא מסבן את אברי המין שלו. לאחר כמה כישלונות להגיע לאורגזמה בתנוחות אחרות מתנוחה זו, הופיעה בעיה חדשה - של קושי להגיע לזקפה. אי אפשר היה ללמד אותו לשים קונדום בגלל שהקונדום החליק מהפין המסובן שלו. הוא לא היה מוכן לאונן בדרך אחרת בבית ודיווח על ירידה בחשק לאונן בכלל.
בשלב זה בטיפול הוא נעשה חשדן כלפי וכלפי הטיפול. הוא אמר שהמטרה היחידה שלנו - זה לקחת את הכסף שלו. הסרוגייט, שהייתה חדשה בקליניקה ומאוד רצתה להצליח בטיפול הזה, גם באה בטענות אלי: "אתה רופא, מה אין תרופה בשביל לתת לו זיקפה טובה? אם אתה לא מכיר תרופה כזו, שלח אותו לרופא אחר".
היה ברור שכל תהליך הטיפול הגיע למשבר ועומד בסכנה.
השיקולים שלי בשלב זה היו כאלה:
1.בירור רפואי בתחילת הטיפול הראה שלא קיימות בעיות רפואיות.
2.בדיקות מעבדה: רמות הפרולקטין והטסטוסטרון היו בגדר הנורמה.
3.המטופל אונן והגיע לאורגזמות ללא בעיה לפני המשבר בטיפול.
4.למטופל היו זקפות טובות בשלב של תרגילי Sensate Focus .
5.היה חשד מסוים שכמות של 50 מ"ג של לרגוקטיל מפריעה לזקפות ולשפיכה.
6.היה מסוכן להמשיך ולהוריד את כמות התרופה האנטיפסיכוטית, במיוחד כאשר הוא נעשה חשדני ועוין.
בשלב זה של הטיפול, נאלצנו לבטל 3 פגישות עם הסרוגייט בגלל מחלתה.השינוי במסגרת הטיפול בתקופה של המשבר, העמיד את כל המשך הטיפול בספק. מיכאל לא הופיע לפגישה איתי וביטל את הצ'ק האחרון שלו. הוא קבע פגישה אצל אורולוג פרטי, לא אחד שקשור לקליניקה שלנו.
בבדיקות מעבדה שעשה לו האורולוג התגלו רמות גבוהות במקצת של פרולקטין, ונמוכות במקצת של טסטוסטרון (בבדיקות לפני תחילת הטיפול כל הרמות היו בגדר הנורמה).
בדיקת NPT הראתה 5 זקפות במשך 8 שעות שינה, שנמשכו בין 8 ל- 31 דקות.הטומסנטיות הייתה טובה וריגידיות טובה בבסיס הפין וחלשה בקצה הדיסטלי שלו. המסקנה של הבדיקה הייתה: ריגידיות בלתי מספקת בקצה הדיסטלי של הפין. האורולוג רשם לו טזופלמד פורטה (תרכיב של יוכימבין עם סטריכנין) וקסטרל, תרופה שנותנים נגד הגדלה של הפרוסטאטה.
יש לציין שהטיפול התקיים לפני העידן של ה- Viagra.
בפגישה שהתקיימה לאחר ארבעה שבועות של הפסקה, מיכאל נראה רגוע. הוא אמר לי: "אתה רואה, אמרתי לך שהבעיה שלי היא גופנית ולא פסיכולוגית". הוא היה מוכן להמשיך בטיפול עם הסרוגייט.
כשראיתי את מיכאל רגוע ובמצב רוח טוב החלטתי לקחת סיכון ולהפסיק לגמרי את הלרגוקטיל שיכול להיות שהיה אחראי להעלאת רמות הפרולקטין. באותה פגישה אמרתי לו להפסיק תרופה נגד לחץ דם שרשם לו רופא המשפחה לפני שנים. עשיתי זאת כי לחץ הדם שלו היה תקין בכל המדידות במשך מספר חודשים של הטיפול שלנו.
חידוש הפגישות עם הסרוגייט היה מאוד מוצלח. למיכאל היו זקפות טובות, הוא למד לשים קונדום. מהר מאוד הוא ביצע חדירה והגיע לאורגזמות בתנוחות שונות.
מצב רוחו היה טוב ובאחד הימים הוא הודיע לי שהוא התחיל קורס ב- ++C, שפת מחשבים מתקדמת. תוך כמה חודשים, תוך כדי ההתקדמות שלו עם הסרוגייט, הוא סיים בהצטיינות את הקורס והתחיל לחפש עבודה בתכנות בשוק החופשי. לאחר כמה כישלונות בראיונות עבודה, הוא החליט לא לחשוף את סיפור חייו האמיתי והמציא סיפור חיים בדוי. זה כשנה הוא עובד בחברת מחשבים עם משכורת גבוהה מאוד.
סוף הטיפול שלו עם הסרוגייט היה מוצלח ביותר. הוא למד לקיים יחסי מין בתנוחה מיסיונרית, אישה למעלה, אישה כורעת על ארבע, וגם בישיבה. הוא אפילו הצליח לגמור פעמיים תוך 20 דקות.הסרוגייט לא הפסיקה לשבח אותו. היו לו זקפות חזקות אפילו לפני שהיה מוריד את המכנסיים.
נשאלה השאלה: האם ההצלחה שלו היא כתוצאה מהתרופה שקיבל מהאורולוג או הפסקה של הלרגוקטיל או התרופה נגד לחץ הדם. היה זה אפקט פלסבו או תוצאה של התקדמות בטיפול הסרוגייט.
בשלב זה של הטיפול החלטתי להוריד לו בהדרגה את הטזופלמד פורטה- תרופה שנתן לו האורולוג. הוא היה מקבל שני כדורים ביום, בבוקר ובערב. היות ולא רציתי לקלקל את אפקט הפלסבו, אם היה כזה, השתמשתי בטכניקה של בלבול, טכניקה בה משתמשים לעתים בהיפנוזה.
הוריתי לו במשך שבוע להוריד כדור אחד כל ערב שני. שבוע אחרי זה להוריד כדור בבוקר בכל יום שני בימים שלוקח כדור בערב. שבוע אחרי זה להוריד את הכדור בערב בכלל, ושבוע אחרי זה להוריד את הכדור בכלל.
כל אותם שבועות תפקודו המיני המשיך והשתפר. תוך כדי תהליך של הורדת התרופות, כאשר כבר הייתי בטוח בהצלחתו של מיכאל בטיפול, שאלתי אותו מה תוכניותיו אחרי גמר הטיפול. הייתי בטוח שאקבל תשובה בוגרת והגיונית.
במקום זה אמר לי מיכאל שכל הנשים רוצות אותו דבר, להתחתן איתו ולקחת ממנו את כספו. הוא אמר שאינו סומך על אף אחד, ובטח לא יכול לעזוב את אחותו לבד אחרי שהוריו ילכו לעולמם ושום אישה לא תסכים לגור יחד עם אחותו. אחותו גם לא תסכים לעולם שהוא יחיה עם אישה אחרת.
משפטו הבא היה שהטיפול הוא יקר מאוד ושהוא מחליט להפסיק אותו ברגע זה. כל השכנועים שלי שנשארו לו רק שתיים - שלוש פגישות ושאין טעם להמשיך עם תרופה כשהוא יכול להיפטר ממנה בתוך זמן קצר לא הועילו.
בדקות האחרונות של הפגישה השתדלתי להסביר לו שהשקעתו בטיפול הייתה כנראה ההשקעה הכדאית בחייו. בפעם הראשונה בחמישים שנה הוא עבד בעבודה אמיתית במקצוע עם משכורת טובה מאוד, בפעם הראשונה בחייו הוא גילה את עצמו כגבר בעל און, המסוגל לספק אישה מבחינה מינית וליהנות ממין בעצמו. בפעם הראשונה בשלושים שנה הוא היה ללא תרופות בכלל. כל ההסברים שלי היו לשווא.
כבר כשהיה ליד בדלת אמרתי: "אתה לקוח קשה!", אותם מילים בהן הוא תיאר את אביו. מיכאל עצר, חייך, הסתובב אלי ואמר: "בוא נקבע פגישה". בפגישה הבאה מיכאל סיפר לי שכשאמרתי לו: "אתה לקוח קשה", - הוא הבין שהוא חשדן כמו אבא שלו "לא שאבא שלי לא צודק, אבל החלטתי לתת לך צ'אנס".
סיכום
המקרה שהצגתי כעת מעניין בגלל המורכבות של הבעיות והאתגרים שהוא מעמיד בפני הצוות הטיפולי.
אנחנו רואים פה חולה פסיכיאטרי כרוני עם פסיכופתולוגיה קשה במשפחה, יחסים סימביוטיים עם אחותו חולת הנפש, חשדנות כסימפטום, כתכונת אופי וכאסטרטגיה משפחתית. כל זאת בנוסף למגוון בעיות רפואיות, וכל זאת בגבר בתול בן 50.
אפשר לראות בהצגה של מקרה זה איך טיפול מיני בעזרת סרוגייט, יחד עם התייחסות למגוון בעיות רפואיות ופסיכיאטריות אחרות, יכול להיות מנוף אדיר בשיקום של חולה פסיכיאטרי כרוני לכאורה חסר תקנה.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
שיקום מיני של חולי נפש
הרצאה בכנס פסיכולוגים באוניברסיטת ת"א - 1998
ד"ר מרק רויטמן
1.כמה מכם חושבים שחיי המין הם חלק חשוב בחיים של בן אדם?
2.כמה מכם עובדים עם חולי נפש?
3.כמה מכם מדברים באופן קבוע עם כל המטופלים שלכם על חיי המין שלהם?
4.כמה מכם מדברים עם המטופלים שלהם על חיי המין שלהם מפעם לפעם?
5.למה אתם חושבים שזה קורה?
6.מי מכם חושב שבלימודים הפורמליים שלו קיבל מספיק ידע בנושאים של מיניות?
מהן הקבוצות העיקריות שבהן מטפלים אנשי בריאות הנפש?
1.חולים סכיזופרניים
2.חולים אפקטיביים
3.הפרעות אישיות
4.הפרעות אפקטיביות אצל בעלי הפרעות אישיות.
אצל כל הקבוצות האלה קיימות בעיות המיוחדות לכל קבוצה ומשותפות לכל הקבוצות גם יחד.
בין הבעיות:
1.חוסר במיומנויות חברתיות.
2.קשיים ביצירת קשר.
3.קשיים בשמירה על קשר.
4.חוסר ידע ומיומנויות בתחום המיני.
5.בעיות בחשק מיני כסימפטום למחלה.
6.בעיות חשק כתופעות לוואי של טיפולים תרופתיים.
7.שינויים הורמונליים כתוצאה מטיפול תרופתי.
8.בעיות זיקפה ושפיכה כתוצאה מהמחלה ומטיפולים תרופתיים.
9.הפרעות בדימוי הגוף האופייניות גם לחולים סכיזופרניים וגם לחולים אפקטיביים.
ריטה, בת 29, פנתה אלי בעקבות כתבה בעיתון על טיפול מיני. לפגישה ראשונה הגיעה לבד. ריטה היא רופאה, 5 שנים בארץ, מתמחה בבית חולים. היא נשואה 4 שנים לדני, בן 26, בעל תואר בכלכלה ומובטל.
ריטה פנתה אלי בגלל שמאז גיל 16 לא חוותה אורגזמה.
בגיל 16 היא הרתה לגבר מבוגר ממנה ונשוי, ונאלצה לבצע הפלה. מאז ועד הנישואין היו לה מספר קשרים מיניים עם גברים שונים, אבל היא אף פעם לא הגיעה לאורגזמה בזמן קיום יחסי מין או משחקים מיניים. היא לא אוננה כי גם באוננות לא חוותה אורגזמה וגם רגילה הייתה לראות פעילות זאת כמזיקה ומביכה.
בפגישה ראשונה בלט העצב בפניה. היא לא חייכה, התלוננה על עייפות. התעורר בי חשד למצב דיכאוני. כאשר בדקתי זאת לעומק התגלה שקיימים כל הסימפטומים הקליניים של דיכאון, כולל הפרעות בשינה, שינויי בוקר ערב בהרגשה הכללית, חוסר תיאבון. הסתבר שהמצב הזה קיים אצלה שנים בשינויים קלים. הסברתי לריטה שאין כל טעם להתחיל בטיפול מיני כל עוד היא ממשיכה לסבול מדיכאון. אמרתי לה שיתכן שכאשר מצב הדיכאון ישתפר היא תתחיל ליהנות ממין כולל אורגזמות.
במשך 4 שבועות ריטה לקחה Prozac, וכצפוי מצב רוחה השתפר. השתפר גם מצבה הגופני. נעלמו אי השקט והעייפות, השתפרה השינה והתיאבון. הופיע חיוך על פניה. למרות השיפור במצבה הנפשי, היא עדיין לא הייתה מסוגלת להגיע לאורגזמה. אז הוחלט שהמשך הטיפול יהיה טיפול מיני זוגי.
לפגישה הבאה באה עם דני. דני צעיר ממנה, מאד אינטליגנטי, נראה ממורמר.
הוא דיבר בפסימיות על זה שלמרות שסיים תואר ראשון לא יכול למצוא עבודה.
דני בא ממשפחה הרוסה. אביו נשוי בחו"ל ועם אמו הוא לא מדבר כבר שנים.
הוא גם לא רואה סיכוי שטיפול מיני יצליח בגלל שריטה לדבריו, תמיד עייפה אחרי עבודה קשה ותורנויות, והם מגיעים ליחסי מין לעתים רחוקות בשעות המאוחרות של הלילה, כאשר שניהם עייפים. כל האקט המיני כולל גירוי קצר של אברי המין עד לזיקפה אצל דני, חדירה בתנועה קבועה עד השפיכה, נמשך דקות אחדות.
דני הסתכל עלי במבט של ספק וחשדנות כאשר נתתי להם את שיעורי הבית הראשונים: במשך שבוע כל יום ללטף את הידיים אחד לשני במשך חצי שעה כל אחד, ולהימנע מכל מגע פיזי אחר כולל יחסי מין. דני שאל אם הוא יכול לראות טלוויזיה בזמן התרגיל. בפגישה הבאה הם סיפרו שמאוד נהנו מהליטוף ושלא תיארו לעצמם שאפשר להתעסק רק עם הידיים במשך שעה שלמה ושזה בכלל לא היה משעמם.
שיעורי הבית הבאים היו ליטוף של הידיים, הראש והפנים. גם הפעם ללא כל מגע מחוץ לתרגיל. את שיעורי הבית שאני נותן, אני מלווה בצפייה בסרטים לימודיים, הסבר ציורי כמה נעים וקל לבצע את התרגילים, מדגיש את חשיבות האווירה ואחריותם להצלחה או כישלון של הטיפול.
בפגישה הבאה דני סיפר: "אני עושה את התרגיל, ריטה- לא. אחרי חמש דקות היא מתנפלת עלי ואונסת אותי". לעצמי חשבתי שזה סימן מעודד, אבל אם הם לא יבצעו את התרגילים הם מהר מאוד יחזרו למין לא מספק כפי שהיה קודם, לכן אישרתי להם לעשות מה שהם רוצים אבל רק אחרי ביצוע כל התרגילים.
כפי שקורה בכל טיפול, חייבת לבוא הנסיגה. במשך כמה שבועות הם לא ביצעו את התרגילים בתירוצים שונים: היו עייפים, היו צריכים לנסוע, עבדו מאוחר, באו אורחים. באחת הפגישות דני ביקש לדבר על עצמו. הוא סיפר שהוא מרגיש אי שקט, חולשה, חרדה. הזמנתי אותו לפגישה בנפרד. התברר שגם הוא סובל מתסמונת חרדתית דיכאונית על כל הסימפטומים הנפשיים והגופניים שבזה.
המלצתי גם לו לקחת Prozac, במקביל המשכנו בתרגילי Sensate Focus.
תוך כמה שבועות דני דיווח על שיפור משמעותי במצב בריאותו. נעלמו החרדות, הופיע מצב רוח. הוא מצא עבודה ונרשם והתקבל לתואר שני למקצוע מאוד מבוקש.
דני, כאשר יצא מהדיכאון, התברר כבחור תוסס, מלא חוש הומור וסקרנות אינטלקטואלית. הוא דיווח על שיפורים והמצאות שהכניס לתרגילי ה- Sensate Focus, הוא וריטה דיווחו בהתפעלות על תחושות חדשות שגילו בגופם תחושות שמעולם לא חשו. הם סיפרו שלמדו לנתק את הטלפון בזמן שמחליטים על משחקים אינטימיים.
הם אפילו מצאו דרך -3 פעמים בשבוע לפרוס שמיכות על הרצפה באמצע הסלון כבר ב- 8 בערב ולהקדיש שעות לתרגילים ולמשחקים. הם דיווחו על מין סוער אחרי התרגילים. כל עוד תרגילי ה- Sensate Focus לא התקדמו להתעסקות ישירה באברי המין לא שאלתי אותם על אורגזמות של ריטה, למרות שחשתי שהכל הסתדר. בשלב של התרגילים עם אברי המין, דני וריטה למדו להביא אחד את השני לאורגזמה ביד, בפה במשגל.
בשלב מסוים לדני היו בעיות להגיע לאורגזמה כתוצאה מתופעות לוואי של הפרוזאק אבל בעזרת תרגילים נוספים הוא התגבר על הבעיה. אחרי שנים של נתק הם ביקרו אצל אימו של דני. שניהם כל כך התלהבו מהטיפול שבלי בושה סיפרו לכל החברים שלהם על הטיפול שהם עוברים ואז התברר להם שלכל, אבל לכל החברים שלהם, יש בעיות דומות לאלו שהיו להם, אבל הם עוד לא הבשילו בשביל לפנות לטיפול.
לסיכום
דרך המקרה של דני וריטה ניתן לראות באיזה שילוב עמוק נמצאות טראומות מן העבר, מבנה של משפחות מוצא עם מחלות אפקטיביות ועם בעיות אלה או אחרות בתיפקוד המיני.
טיפול משולב במחלה אפקטיבית יחד עם טיפול מיני התנהגותי, הפכו זוג עצוב, ממורמר ואנורגסמי לזוג מאושר ומצליח, גם במיטה וגם מחוצה לה. כל הטיפול עד לנקודה זו נמשך 3 חודשים, כ- 12 פגישות.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
קברי צדיקים
כתבה בעיתון "שרון פלוס"
ד"ר מרק רויטמן, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, מנהל "מכון השרון - אבחון ,ייעוץ וטיפול נפשי" בכפר סבא, מסביר:
בכל העמים, בכל הזמנים קיימת שאיפה לרוחניות, לטוהר, לבינה, למסירות. כמו שלכל עם יש את הלוחמים, המרפאים, הפילוסופים, המצביאים והקדושים שלו, כך גם לעם היהודי לאורך ההיסטוריה, בפזורה ובארץ ישראל, היו אנשים בעלי תכונות ויכולות רוחניות, שמשכו אליהם אנשים בחיפוש אחרי עצה, משפט צדק, ריפוי ממחלות, פתרונות לבעיות הלכתיות, משפחתיות ונפשיות. האנשים הללו נחשבו לצדיקים - כלומר להתגשמות של טוב ללא תמורה. חייהם היו מוקדשים לשם הזולת ולשם שמיים.
העם לא שכח את הצדיקים שלו. גם אחרי מותם, עם חלוף הדורות, המשיכו אנשים להאמין בכוח המרפא, המפייס, מתווה הדרך, והמשפיע לטובה על הגוף ועל הנפש של אותם צדיקים. ביקור בקבריהם נתפס כאיחוד רוחני עם אותם צדיקים.
אדם אשר במשך שבועות וחודשים מכין את עצמו לביקור בקבר צדיק לשם פתרון בעיה כלשהי, עושה, למעשה, כל הזמן בתוך נפשו עבודה פנימית לפתרון אותה בעיה. הביקור בקבר הצדיק מהווה מעין רגע שיא, בו הוא מקבל כביכול מהצדיק אישור וברכה לפתרונות שבשלו בנפשו.
המדע מגלה יותר ויותר על הכוח של הרוח והנפש לרפא מחלות גופניות, אפילו קשות ביותר. אדם שמאמין בכוחו של קבר הצדיק להביא לו מרפא, מגייס את מערכות הגוף, למשל המערכת החיסונית ואחרות, להתמודד עם המחלה. לתפילה או לקמיע יש השפעה היפנוטית מרפאה גם לאורך זמן.
אדם שמתקשה למצוא לעצמו בן זוג, לאחר שהתפלל על קבר הצדיק, מרגיש שקיבל ברכה. הוא חש יותר ביטחון עצמי, נראה יותר אטרקטיבי בעיני עצמו ובעיני הזולת. לאדם כזה הרבה יותר סיכוי למצוא חן בעיני בן או בת זוג פוטנציאליים.
תנאי הכרחי להשפעה המטיבה של קברי הצדיקים היא הערכה אמיתית לצדיק, ואמונה בקדושתו ובסגולותיו המטיבות - גם מתוך קברו. המוניותה של התופעה מוסיפה עוצמה לסגולותיו של הצדיק להיטיב עם אדם הזקוק לתמיכה, עזרה וברכה.
11.10.2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
