ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
כאשר גיל השלושים מגיע
ראיון עם ד"ר מרק רויטמן בעיתון "קוסמופוליטן" ישראל 20.10.2004
לא ניתן להתייחס אל כל הנשים שמגיעות לגיל השלושים כמקשה אחת. תארי לעצמך איזה הבדלים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים קיימים בין אישה חרדית בת 30, עם 6-5 ילדים, לבין בליינית תל אביבית רווקה שמגדירה את עצמה כפמיניסטית. האחת קמה מספר פעמים בלילה כדי להניק את התינוק שלה, השנייה חזרה לפנות בוקר מהמועדון אחרי כמה "דרינקים", קופסת סיגריות, ואולי סמים.
אחת לא חולמת על עבודה מחוץ לבית בעשור הקרוב, השנייה מסיימת תואר שני, עובדת בשתי משרות, יש לה רשימה של "דייטים" שהיא צריכה להכניס לסדר היום העמוס שלה, כי קשה לה להחליט מי מחמשת הגברים שהכירה בחודש האחרון, הוא המתאים ביותר.
אלה, כמובן, שני הניגודים הקיצוניים, עם מעט משותף ביניהם. הרוב נמצא באמצע: נשים נשואות עם ילד או שניים, או שהן חיות עם חבר קבוע. אולי הן סיימו עכשיו את הלימודים או שהן משלימות תואר נוסף, הן מודעות לבריאותן ולמראה החיצוני שלהן, עושות ספורט, מטיילות בעולם, מקודמות בעבודה לתפקידים הדורשים ראש צעיר, מרץ ושאפתנות.
לא פעם הצורך בהצלחה כלכלית וחברתית נכנס לקונפליקט עם הצרכים הרוחניים והפיזיים. התחרות והלחץ החברתי גורמים לעיתים לאישה ללכת בכיוון שמנוגד לשאיפותיה. זה יכול להתבטא בדכדוך, במחושים גופניים, בתחושת עייפות וחוסר חיוניות. מעטות הן הנשים האמיצות שמצליחות ללכת בדרך שמתאימה להן, מבלי להתחשב בלחץ של הסביבה.
גם מבחינה גופנית, אישה עוברת שינויים עם הגיעה לגיל שלושים. אם כנערה, וגם בשנות העשרים לחייה היא הייתה מלאת מרץ, יפה ורעננה באופן טבעי, יכלה לדלג על שנת לילה ולהרגיש במיטבה, אם הגוף שלה היה גמיש וצעיר, אפילו אם לא הקפידה על תזונה נכונה ופעילות גופנית, בשנות השלושים הדברים האלה כבר לא מובנים מאליהם. מי שרוצה גוף חטוב וצעיר צריכה להקפיד על אימונים מסודרים, תזונה נכונה, ושינה מספקת לשם התאוששות מהתרוצצויות היום.
אישה שיש לה, או היה לה בן זוג קבוע, מגיעה לשיא החושניות והמודעות המינית, מכירה את הגוף שלה, ויודעת להפיק ממנו את ההנאה המקסימלית. היא יודעת מה עושה לה טוב, ומה היא לא מוכנה לעשות בשום אופן.
גיל שלושים יכול להיות גיל של הגשמת שאיפות גיל הנעורים, או לחילופין, גיל של אכזבה והתמרמרות. זהו גיל שבו אפשר עוד לתקן פגמים רגשיים מהילדות, ולתכנן את החיים, כל עוד לא מאוחר מדי.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
איזה דיכי
ראיון עם ד"ר מרק רויטמן ב "מעריב לנוער" 19.3.98
טל חיון
החדשות הטובות הן, שלא כל מצב רוח רע הוא דיכאון. תחושות חרדה ופסימיות במינונים סבירים הן עניין טבעי, ורק כשהן מתחילות להיות שכיחות מדי צריך להגיע לחדשות הרעות : אחד מכל חמישה אנשים סובל מדיכאון. בני הנוער, כצפוי, מהווים נתח גדול מביניהם, שלא תמיד מטופל ומאובחן כראוי.
קובייה אחת והכול יסתדר
תשכחו לרגע את כל מה שידעתם על שוקולד עד היום. מתברר, שמעבר לסגולותיו המופלאות והידועות של המאכל המתוק-מתוק הזה, מתהדר השוקולד בתכונה נוספת. שוקולד, וזה בדוק ומוכח מדעית, עוזר לצאת מדיכאון. יש לציין ולהדגיש שמדובר בעזרה לזמן קצר, שלא מהווה תחליף לטיפול, אבל בכל זאת השוקולד מכיל חומר מסוים בשם סרוטונין, שמשתתף בעיצוב מצב הרוח. כשאנחנו מדוכאים וחרדים, באזורים מסוימים של המוח קיים מחסור של החומר הזה ובליסת שוקולד עוזרת להתגבר עליו.
ד"ר רויטמן אומר שזו הסיבה לכך שלפעמים, דיכאון הולך ביחד עם השמנה. "אנשים מגלים שדברים מתוקים, כמו שוקולד או עוגיות, משפרים לזמן קצר את מצב הרוח. הבעיה היא שגם אלכוהול וסמים משפרים את מצב הרוח לזמן קצר ולפעמים אנשים משתמשים בזה לטיפול עצמי. "טיפול עצמי" כזה גם לא מרפא וגם גורם נזק".
אין לכם חשק לקום לבית הספר. נמאס לכם להיות ידידותיים לעולם החיצוני. אתם מסתגרים בחדר עם מוסיקה עגמומית. נראה לכם שכמות החצ'קונים שלכם מהווה סכנה לציבור. במקרים קיצוניים אתם מתחילים לחשוב מחשבות אבדניות והעתיד הנפלא שכולם צופים לכם נראה פתאום שחור משחור. כל אחד מהמצבים הלא נעימים האלה, והבה נודה שכולם מתוודעים אליהם מדי פעם, הם ביטויים לרמות שונות של, נעים מאד – דיכאון.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הדיכאון אינו תחום העיסוק הבלעדי של אביב גפן ומוקיריו. מחקרים מצביעים על כך, שבכל רגע נתון בין 20 עד 25 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון זה או אחר. במילים אחרות, בקבוצה מקרית של מאה אנשים, לא כולל אביב גפן, סביר להניח שנמצא משהו כמו עשרים מדוכאים. בני נוער, כפי שאתם מנחשים, יהוו נתח לא קטן מהחבורה.
"הסביבה, התנועה והכיתה יכולים לגרום לבני נוער לתחושת דחייה וערך עצמי נמוך. לא במקרה אחוז המתאבדים בקרב צעירים וצעירות גבוה בהשוואה לשאר האוכלוסייה", מסביר ד"ר מרק רויטמן, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. "אצל בני הנוער, הסבל המוקדם בדרך כלל לא מאובחן, ולכן הנער/נערה מגיעים לייאוש הרבה יותר מהר.
כל כישלון, דחייה והשפלה נתפסים כבלתי הפיכים, ומובילים להחלטות קיצוניות ולנזק עצמי. אסור לזלזל גם במקרים של נזק עצמי לא חמור, כי זו למעשה קריאה לעזרה. במקרים רבים ההבדל בין פגיעה קלה לבין נזק ממשי יכול להיות דק מאד".
ד"ר רויטמן העוסק לא מעט בפענוח סוגיית הדיכאון, עזר לנו לפרק את המושג המורכב הזה. "בשבעים אחוז מהמקרים, דיכאון הולך ביחד עם חרדה", הוא מסביר. "התסמונת בנויה מסימפטומים רבים, ביניהם גם סבל פיזי, הפרעות שינה, חוסר תיאבון, ירידה במוטיבציה, דימוי עצמי נמוך, הרגשת אשמה, תחושה פסימית, חוסר תקווה, תחושה של עתיד שחור. חרדות מתבטאים בכאבים בכל מיני אזורים בגוף, דפיקות לב, פחד ממוות, כאבי בטן. אין לדיכאון מאפיין אחד בודד. הוא מתבטא במגוון גדול של סימנים".
למה אנחנו שוקעים בדיכאון?
"הסיבות לדיכאון מורכבות, אבל לפעמים זה נובע מסיבות גנטיות. ילדים שיש להם הורים או אחים דיכאוניים מועדים לסבול מדיכאון יותר מאחרים. גם טראומות ילדות, מחלות של אחד ההורים, מחלה של הילד, ביקורים תכופים בבתי חולים, גירושים טראומטיים, התעללות פיזית, נפשית ומינית, פרידה מההורים – כל אלה יכולים להוות בסיס להתפתחות של דיכאון".
מה ההבדל בין סתם מצב רוח רע לבין דיכאון רציני?
"מצב רוח רע של כמה שעות יכול להופיע אחרי פרידה מחבר או חברה, ציון נמוך, סכסוך בבית ובכל מקרה הוא חולף מהר. אבל אם זה ממשיך להתנהגות חריגה, להסתגרות ולתחושות של ערך עצמי נמוך, זה כבר משהו אחר. במקרה שזה נמשך זמן רב, מעבר לכמה שבועות, זה צריך להדליק אור אדום ויש לפנות לעזרה".
לטענת ד"ר רויטמן, בגלל הקושי באבחון מצבי דיכאון, רבים סובלים ממנו מבלי להיות מודעים לכך. "אנשים פונים לכתובת הלא נכונה", הוא מסביר. "הם לא מתלוננים על דיכאון או חרדה, הם מתלוננים על מחלות ועל מחושים, הולכים לרופא ועוברים בדיקות לא נחוצות, כשבעצם הבעיה שלהם - היא תסמונת דיכאונית. רופא משפחה, שיש לו חמש דקות לפציינט, לא יכול להיכנס לעניין של מה אתה מרגיש. הוא שואל מה כואב לך".
"מחקרים שנערכו בארצות הברית הראו שרק 15-18 אחוז מהמדוכאים מאובחנים על ידי רופאי משפחה. כל היתר ממשיכים לטייל בין הבדיקות עד שאומרים להם שאין להם שום מחלה, ושאולי הבעיה שלהם היא בכלל נפשית. לעומת זאת, בבדיקה של פסיכיאטר אפשר, בדרך כלל, לשלול כבר בהתחלה בעיות גופניות ולדעת שזו תסמונת דיכאונית".
ד"ר רויטמן מציין גם את החשיבות הפחותה שהאנשים הסובלים והסובבים מייחסים לדיכאון. "לאנשים יש תחושה שאין להם זכות להתלונן, כי בעצם הכול בסדר אצלם. לא נקטעה להם רגל, והם רק צריכים לקחת את עצמם בידיים. אנשים מסתובבים שנים עם דיכאון וחרדות, עם תחושה שהם כישלון. הם לא מבינים שזו בעיה שמצריכה פניה לפסיכיאטר. החברים וקרובים אומרים להם "הכול בסדר, מה חסר לך בחיים, קח את עצמך בידיים".
כמו כל דבר אחר בחיים, גם הדיכאון רק מחמיר כשמזניחים אותו. ד"ר רויטמן :"דיכאון מאובחן, בדרך כלל, בגילאי שלושים ומעלה. כשמבררים את ההיסטוריה, מתברר שעוד הרבה לפני זה, בגיל בית הספר, כבר היו קטעים של דיכאון שחלפו מעצמם. לפעמים בלי טיפול, לפעמים עם טיפול קצר, אבל בלי אבחון מלא וטפול רציני. למה? כי אצל בני נוער, הדיכאון מתבטא בצורה אחרת. גם רופאים שמסוגלים לאבחן דיכאון, מתקשים לאבחן אותו אצל צעירים. מבוגר בדיכאון נראה דכאוני, זז בכבדות, לא ישן בלילה, סובל מחוסר תאבון".
"אצל צעירים, לעומת זאת, הביטוי יכול להיות גם במצבי רוח, תחושת ערך עצמי נמוך, תחושת אשמה, תפיסת עולם דיכאונית, התנגדות למסגרות של משפחה ובית ספר, פחדים הקשורים בזהות מינית ובזהות בכלל וחיפוש אחר קבוצות השתייכות. לפעמים זה מלווה בהידרדרות לקבוצות שוליים עברייניות או כתות ולפעמים המתבגר מתנסה בסמים. הוא רואה שזה מרגיע אותו לזמן קצר וממשיך עם זה, ואז יש כאן כבר בעיה של התמכרות".
במילים אחרות, מה שמתחיל בסתם מצב רוח לא טוב, יכול להיגמר רע מאד.
"כן, ולכן, כשרואים אצל נער/ה שינוי, כדאי לשלוח אותם לבדיקה רצינית. לפעמים זה יכול להציל אותם מסבל מיותר של שנים".
איך? מהם הדרכים לטיפול בדיכאון?
"אפשר לעזור באמצעות פסיכותרפיה, לפעמים בשילוב של טיפול תרופתי. אצל בני נוער הרבה פעמים אין צורך בטיפול תרופתי. בפעם הראשונה דיכאון יכול לחלוף גם בלי טיפול. בפעם השנייה הוא כבר יכול להימשך יותר זמן, ואחר כך לא צריך סיבות כדי להיכנס לדיכאון. מספיק שחברה תגיד "איזו טיפשה" בשביל שנערה תפגע מזה ותיכנס לדיכאון. בכל פעם הדיכאון יהיה קשה יותר. אצל מתבגרים, כל סימן של מצוקה יכול להיות ביטוי למצב דיכאוני חרדתי".
כל מקרה דורש טיפול?
"לא. פעמים רבות מצבים של דיכאון חולפים מעצמם בעקבות הישגים חברתיים וגדילה, במהלכה מתוודעים אל כוחות נוספים שעוזרים להתפתחות האישית. אבל אצל אחוז מסוים, המצב מידרדר ומוליד דברים שמאובחנים רק בבגרות".
יש גילאים מסוימים שמועדים לדיכאון יותר מאחרים?
"לכל תקופה יש את הפגיעות שלה. בגיל מוקדם, הילד מאד תלוי בהורים ומצב לא טוב ביניהם, מתח או מחלה של אחד מהם יכולים להטביע בילד תחושת דיכאון כבר בגיל צעיר. אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתרחשים כל מיני תהליכים כמו השתלבות במסגרות ומקובלות בחברה, ולכן יש לו את היכולת לתקן או להחמיר מצבים שהתחילו מוקדם יותר. גם הצבא ובמיוחד הטירונות מהווים מסגרת מלחיצה עם הרבה דרישות".
איך אפשר לזהות דיכאון?
"בדרך כלל הסביבה קולטת את הביטויים הלא מילוליים כמו העדר ברק העיניים, תנועות וכו'. אנשים בדיכאון משדרים אותו בצורה לא מודעת, וזה נקלט אצל אחרים. לכן, זה כמעט בלתי אפשרי להסתיר דיכאון לאורך זמן".
זה נכון לומר שכולם סובלים מדיכאון באופן זה או אחר?
דיכאון וחרדה הם תחושות אנושיות כלליות ומקובלות. בלי תחושת חרדה לא היינו נזהרים מסכנות שונות שאורבות לנו בעולם, לא היינו נזהרים ביחס שלנו לאנשים אחרים. לכן במידה מסוימת, זה מנגנון שמגן עלינו".
האם ישנה דרך להימנע מהתחושות האלה?
"מצב משפחתי תקין, משפחה בריאה, יחסים טובים עם ההורים וחינוך נכון יכולים להיות ערובה לחוסן נפשי של המתבגר וליכולת שלו להתמודד עם שינויים או פגיעות טראומטיות שיעברו עליו בחיים. בסיס רעוע כמו שנאה בין ההורים, אסון במשפחה או גירושים טראומתיים, יכול להוביל להתפתחות בעיות שונות, כולל דיכאון".
ואיך אפשר לדבר על דיכאון מבלי להתייחס לגורם הראשון שלו : קשרים רומנטיים. זה עדיין לא הוכח מדעית, אבל אפשר לנחש שרבים מכם כבר עברו תקופות פחות בהירות בגלל בנות (אצלכן אלו היו הבנים).
ד"ר רויטמן צוחק על ההצעה להכתיר את המושג "דיכאון חבר" כמושג פסיכולוגי מן המניין, אבל הוא מודע לפופולאריות של דיכאון מסוג זה. "ענייני חברות בעצם קובעים את הערך של המתבגר בעיני עצמו", הוא מסביר. "כל פגיעה, דחייה, עזיבה, זלזול, בגידה, גורמים לפצע נפשי די עמוק, שלפעמים מגליד ולפעמים בונה תעלה לפגיעות נוספות".
כל הזכויות שמורות למכון השרון
חיים ללא חיים – התמודדות של בני משפחה של נפגעי תאונות דרכים עם שכול ונכות יקיריהם
ראיון עם ד"ר מרק רויטמן בעיתון "על השרון" 19.10.90
זהבית לוטן
נפגעי תאונות הדרכים הם לא רק אלה שהיו מעורבים בתאונה בגופם. בני משפחתם וחבריהם הקרובים שלהם – הם הנפגעים הנוספים. "צריך ללמוד להתמודד עם האסון", אומר מרק רויטמן, שעומד להקים סדנאות לטיפול במשפחות הנפגעים.
נעמה הספיקה להיות נשואה רק כשנה, כאשר קרה האסון. בשעה שש, בערב סתווי, בחודש אוקטובר 82, צלצל פעמון הדלת בביתה. כשפתחה לא ידעה שמי שיעמוד שם בפתח יספר לה דבר שיהפוך את כל עולמה. שכל האושר שידעה בשנה האחרונה – ייגמר, שהתקוות והחלומות שחלמה יחד עם אלי, בעלה, נמחקו באותו אחר הצהרים, כשאלי ירד עם רכבו במורדות הקסטל, איבד את השליטה על רכבו ונהרג. אלי היה רק בן 28, אב צעיר לדורון, בן החודשיים. שנה קודם לכן נישאו הוא ונעמה בטקס מפואר בירושלים.
שבועות התהלכה נעמה בביתה כרוח רפאים. כשתמו ימי האבל, שבה לעבודתה במפעל המשפחתי. הייתה יוצאת בבקר וחוזרת בערב. מהלכת כצל. איבדה את התיאבון, ירדה במשקל, חיה חיים של הישרדות. הייתה שקטה. מנותקת ומנוכרת והיו בה אדישות ובלבול. עטפה את עצמה במעטפת של אבל. עם מותו של אלי, מת משהו גם בתוכה.
תחושה של אשמה מוחשית, אך זו שלא נאמרת במילים, רבצה על המשפחה כולה : הם נותרו בחיים והוא נהרג. כאילו עשר שנים של זקנה קפצו על כל אחד מהם בשנה אחת. שבועות רבים התחבטו בבעיה האם לא היה טוב יותר אילו היה נשאר בחיים, אפילו נכה, אם לא עדיף היה להתמודד עם נכות קשה. הייתה מין קירבה מלאכותית בין בני המשפחה כולם. מין צורך לקחת אחריות, אך בעצם כל אחד דאג לאבל שלו ופחות למשפחה עצמה.
דורון, שלא הכיר את אביו, נפגע גם הוא קשה מתאונת הדרכים הזו, פגיעה נפשית. הוא הפך לילד מבולבל, חסר שורשים. ילדותו עברה עליו בנסיעות מעיר אחת לשנייה. מבית אימו לבית סבתו. וזו כנראה גם הסיבה, ששנים אחר כך, עלולים בני משפחה כזו למצוא את עצמם מטופלים במסגרת התחנות לבריאות הנפש, באין להם כתובת אחרת.
קצת אחרי השחרור, או מייד כשמסתיימים ימי האבל, מפסיקה הסביבה להתעניין. אנשים לא שואלים יותר. לא רוצים לגעת בנקודה כואבת. זה המקום שבו רוצה מרק רויטמן להיכנס לתמונה, כדי לסייע לאותם אנשים החיים באסון, שאף פעם לא ייגמר. לעזור להם להתמודד עם רגשותיהם, לפני שיסתגרו. לא לתת לחייהם לאבד מן האיכות, עד כמה שאפשר.
הטיפול במשפחה הוא חיוני בכל מקרה. אין זה משנה אם התאונה גרמה בסופו של דבר למוות, לפציעה קשה או קלה. הטראומה שבצידה היא הפצע של הקרוב המוצא את עצמו חי עם דמות שאיננה, ויחיה כל חייו בהרגשה כבדה של אשמה, בושה, כישלון, תחושה של ציפייה לעונש, פחד מתמיד מפגיעה נוספת ותחושה מתמדת של אסון מתקרב.
"רגשי האשמה", ממשיך ואומר ד"ר רויטמן, "הם הקשים ביותר". אנשים מספרים על רגשות כאלה, על אף שבעצם אינם אשמים כלל. הם מחטטים ללא הרף בשאלות היפותטיות: מדוע דווקא הוא נפגע, ולא אני? מדוע נתתי לו לנהוג ולא נהגתי בעצמי? למה שלחתי אותו למקום המסוים, במקום ללכת אליו בעצמי? אולי בכלל יכולתי למנוע הכול?"
"איך שלא נסתכל על זה, יחול שיבוש בדינאמיקה המשפחתית. הפרת האיזון הפנימי שבין הנפשות הפועלות. בין אם מי שנפגע הוא בן זוג או אחד מן הילדים. ולא משנה מה היו נסיבות התאונה : ישיבה בתוך מכונית נוסעת, או פגיעה בהולך רגל".
"היחס אל הנפגע יכול להיות אמביבלנטי: כשמדובר בילדם שנפגע ונותר מרותק לכיסא גלגלים, הם יתקשו להחליט כיצד לנהוג בו. יתהו, האם להניח לו לנפשו ולתת לו יד חופשית, כי אחרת לעולם לא יסתדר בעצמו, או שמא עליהם לגונן עליו מפני מקרה נוסף. צריך להבין הורה שסעד את ילדו במצב קשה, חודשים אחדים בבית החולים: הוא לא בנקל יוותר על אחריותו, יקשה עליו להעניק לילד הזה עצמאות".
"הורים לנפגע נוטים לוותר על הנאות החיים. הם הופכים את הנכות לעיסוקם העיקרי. במשפחות מסוימות נוכל לראות שאחד מראשי המשפחה, אב או אם, לוקחים על עצמם אחריות מלאה בטיפול, בעוד ראש המשפחה השני מוצא לו דרך לברוח מן המציאות, משקיע יותר שעות בעבודתו או בעיסוקים אחרים. חלוקת הנטל הלא שווה הזו תגביר את תחושת המרירות והתסכול ותביא לעימותים בין הילד להוריו ובינם לבין עצמם".
בן משפחה שאחז בהגה בעת התרחשות התאונה, שגרמה לפציעת יקיריו, יישא עימו רגשי אשם כבדים ויחיה שנים בצל הרגשה של כעס ובושה. תפקודו היומיומי והרגשתו הכללית יהיו לקויים. לאט לאט ישתנה יחסו אל האנשים הקרובים ואל החיים בכלל".
"ככל שמתרחקים מן האסון, פוחתת הלגיטימציה החברתית והפנימית לגילויי הסבל ובני משפחתם של הנפגעים מבודדים רגשית מן הסביבה ובדיוק בגלל הרגשות הללו אין הם פונים לעזרה. הם אינם מרשים לעצמם להודות בחולשתם וקשייהם. נדמה להם שעליהם להוכיח ללא הרף את חוזקם ואת נכונותם להתמודד עם הנכות. החברה והסביבה הקרובה נוטה להתעלם מבעיות, לכן – שיחות על תאונות דרכים, אפילו אירעו אצל חברים קרובים, אינן עולות בסלונים של יום שישי. יש גם הפחד המוחשי המאיים ,שבעצם זה יכול לקרות לכל אחד".
מניסיונותיו עם סדנאות לאנליזה קבוצתית בבריטניה, הוא יודע שדינאמיקה קבוצתית יכולה לעשות פלאים. עולים וצפים בה דברים לא צפויים, שבכוחם להזין את המשתתפים כולם. "הסדנאות מעצם טיבן, מעניקות למשתתפים כלים להתמודדות. נותנות תחושה שהבעיות הן, אחרי הכול, אנושיות. המסגרת המיוחדת של הסדנאות היא אפשרות לחוות דברים קשים ביחד. להבין שהרגשת השונות היא לגיטימית ומשותפת לכולם".
כל הזכויות שמורות למכון השרון
אומרים לנו שיש סקס אחר
ראיון עם ד"ר מרק רויטמן ב"קול הכפר" 22.10.99
טניה סולומון
"הסרוגייט (בן זוג חלופי) צריך להיות אדם תומך, רגיש וחכם, בעל אופי נוח ומי שיודע בעצמו ליהנות ממין", מסביר ד"ר מרק רויטמן המנהל קליניקה בכפר סבא לאנשים הסובלים מליקויים בתפקוד המיני.
במרכז כפר סבא פועלת קליניקה מיוחדת, שעוזרת לאנשים הסובלים מליקויים בתפקוד המיני. ד"ר מרק רויטמן, פסיכיאטר, פסיכוטרפיסט וסקסולוג מסביר, שאפשר לטפל בכל בעיה באחוזי הצלחה גבוהים ולשפר את איכות החיים, ללא הכר.
אהבה, זוגיות, טיפול בחרדות, בעיות ביצירת קשר בכלל ובמיוחד בתחום המיני, משפיעות על חיינו ומעסיקות אותנו חלק גדול מהזמן. מה עושים כשיש בעיות בין הסדינים? למה (לפעמים) טיפולים קונבנציונליים אינם מועילים? למה כדאי לשלם אלפי שקלים עבור טיפול ב"סרוגייט" - בן או בת זוג חלופיים?
אולי אתם חושבים שאנחנו חיים בחברה מתירנית מבחינה מינית ובגלל זה כל הבעיות בתחום זה פתורות. מתברר שהדעות הקדומות שיש לאנשים והבערות ששוררת בתחום, גדולים למדי. אנשים רבים, גברים ונשים, סובלים מבעיות שונות בתפקוד המיני. בעיות מיניות האלה ניתנות לטיפול תוך זמן קצר יחסית – שבועות וחודשים בודדים, מה שיכול לשנות לחלוטין את החיים במיטה ומחוצה לה.
"אין לי סחורה להציע"
אבי (שם בדוי) בן 25 ויפה תואר, הגיע לד"ר רויטמן לשיחה. "הוא אמר לי ישר, אין לי סחורה להציע לבחורה", מספר ד"ר רויטמן "אבי סיפר לי ששנים אין לו שום קשר עם בחורות. במקום עבודתו או במקומות אחרים הוא פוגש נשים, שאף טורחות ודוחפות לידיו פתקים עם מספר טלפון. אבי לעולם לא מתקשר בחזרה.
לאחר בירור, התבררה סיטואציה משפחתית קשה. אביו היה חולה במשך שנים ונפטר כאשר אבי היה ילד צעיר. אימו, אישה שתלטנית במיוחד, חדרה לכל פינה בחייו ולא אפשרה לו פרטיות מינימאלית.
לקחתי בחשבון שעם בחור בגיל כזה, צריך להגיע לתוצאות מהירות. הצעתי לו טיפול עם סרוגייט. הוא נחרד מהרעיון, שעליו להיפגש פנים אל פנים עם בחורה. בסופו של דבר, לאחר מספר שיחות, הסכים. הבחורה שאיתה אמור היה להיפגש במהלך הטיפול ,היא בחורה חכמה ורגישה, ובעצמה סטודנטית לפסיכולוגיה." אבי נפגש עם הסרוגייט בבית קפה. המפגש הראשון שהיה אמור להיות בן שעה וחצי, הסתיים אחרי 15 דקות. הוא נתקף חרדה עמוקה, הצהיר שהוא ממהר, ופשוט ברח מבועת. לאחר שיחת הרגעה נוספת עם ד"ר רויטמן, הסכים להיפגש שוב עם הסרוגייט. המפגשים התרחשו בבית קפה, סרט, מסעדה. בהדרגה התמשכו השיחות. אבי השתחרר מהלחץ והיה מסוגל לנהל שיחה רגועה עם בחורה, לראשונה בחייו.
איך אתה מתאים סרוגייט למטופל?
"אני משתדל להתאים את המטופל למטפל מבחינת גיל, השכלה ואפילו מראה. הכוונה ליצור סיטואציה הכי קרובה למצב האמיתי".
לאחר כל מפגש מדווחים שני הצדדים לד"ר מרק רויטמן על קצב ההתקדמות והאירועים במהלך הפגישה. הסרוגייט מקבלת הדרכה מדויקת. הכול מאד מבוקר. בהדרגה, הטיפול עובר לחדר מיוחד למטרה זאת, הנמצא בקליניקה. בהתחלה שותים, מדברים ומאזינים למוסיקה ולאט לאט מתחילים המגעים, בקצב שנוח למטופל. לומדים להכיר את הגוף. את הבגדים מורידים לאט ובשלבים.
"קיימת בורות מדהימה בקרב אנשים לגבי מבנה אברי המין של עצמם ושל בן הזוג" אומר ד"ר רויטמן. "אני מעודד הסתכלות והכרות של אברי המין לפני השלב של קיום יחסי מין מלאים.
הטיפול מלווה גם בצפייה בקלטות להדרכה מינית, המלמדות את המטופל בכל שלב ושלב. כך הוא יודע מה צפוי לו ומה צריך לעשות. כאשר החרדות נעלמות, כל נושא המיניות נתפס באור אחר. לאחר "טבילת האש" הראשונה, ממשיכים בדרך כלל בשיחות כדי להשלים את הטיפול".
מקרה זה מייצג רק סוג אחד של מטופלים המגיעים לקליניקה של ד"ר רויטמן. לקוחות אחרים הם נכים, אנשים הסובלים ממחלות שונות הגורמות לליקויים בתפקוד המיני, אנשים שעברו טראומות שונות וגם נשים שיש להן בעיות דומות.
מה מניע אישה לבוא אליך ואפילו לקבל טיפול עם סרוגייט?
"מגיעות לטיפול נשים עם בעיית וגיניסמוס (התכווצות בלתי רצונית של הנרתיק שאינה מאפשרת קיום של יחסי מין), כאבים בזמן מגע מיני, או נשים עם חוסר בטחון עמוק שפוגם ביכולתן ליצור קשר עם גבר ולקיים יחסים אינטימיים.
בזמנו הגיעה אלי בחורה בת 22, יפהפייה אמיתית, שהתלוננה שאף גבר לא מתקשר אליה ומציע לה לצאת איתו. התברר שהיא הייתה נוהגת לנתק את הטלפון לקראת סוף השבוע, כדי למנוע מבחורים להתקשר. היא הייתה יושבת ומתאבלת, מרגישה דחויה, לא רצויה ומכוערת. נכנסנו לטיפול ארוך, כיון שהתברר שהייתה היסטוריה משפחתית של השפלות ובקורת הרסנית, שני דורות אחורנית. אחרי טיפול של שנה וחצי, שינתה את הגישה שלה. היא פנתה ללימודים גבוהים וכיום יש לה חבר קבוע".
מה הנתונים הדרושים כדי להתקבל לעבודה כסרוגייט?
"הבחירה היא מאד קפדנית. מתקבלים רק אנשים בעלי רקע טיפולי ובדרך כלל בעלי השכלה בתחום הפסיכולוגיה – עובדים סוציאליים, אחיות או מורות. הסרוגייט צריך להיות אדם תומך, רגיש וחכם, בעל אופי נח ומי שיודע בעצמו ליהנות ממין. בדרך כלל אלו אנשים לא נשואים, או כאלה שלא נמצאים בקשר מחייב.
המועמדים עוברים הכשרה מיוחדת, הנמשכת מספר שבועות וכוללת נושאים של סקס-פתולוגיה, עיסוי ארוטי ועוד. כללי העבודה ברורים מאד: לא נמסרים פרטים אישיים והפגישות מתקיימות, אך ורק בפקוח ודווח צמוד עם הרופא המטפל".
מה ההבדל בין סרוגייט לזנות? בשני המקרים ניתנים שירותי סקס תמורת תשלום.
"כ-15% מכלל האוכלוסיה סובלים מבעיות כלשהן בתפקוד המיני. בעיות אלה מסווגות כבעיות רפואיות לכל דבר. סרוגייט מהווה תחליף הכי קרוב למצב האמיתי, ובמקרים כאלה רק טיפול זוגי יכול לעזור לאדם הסובל. בלי עזרה כזאת, אי אפשר לצאת ממעגל הקסמים של הבעיה".
קרה שמטופל סירב לקבל טיפול מאישה מסוימת?
"זה קורה לעיתים רחוקות בלבד. עם זאת, ברור שחייבת להיות נכונות משני הצדדים לעבוד יחד בשיתוף פעולה. אנשים שאני מעסיק, יודעים ליצור את הקליק. הקשר נמשך שלושה, ארבעה חודשים".
קורה שהקשר נמשך מעבר למתוכנן, "בני הזוג" שהתאהבו למשל?
"קרה מקרה אחד שבו הסרוגייט נפגשה עם המטופל "באופן פרטי". היא עזבה את העבודה בעקבות המקרה. תהליך כזה פשוט אינו מתאים. בעיקרון ברור שבין המטופל למטפל נוצרת חברות ומעורבות רגשית. אינטימיות ואהבה קשורים זה לזה, אולם שני הצדדים יודעים שהקשר מוגדר לתקופה מסוימת בלבד. גם הפרידה היא הדרגתית".
כל הזכויות שמורות למכון השרון
