ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
התקפי פאניקה בעקבות שימוש בקוקאין
שאלה:
אני בן 37, נשוי, בריא לגמרי בגופי ובנפשי. לאחרונה הופיעה אצלי בעיה ואני מרגיש חסר אונים בהתמודדות איתה. לפני כחצי שנה הייתי בחו"ל במסיבה עם חברים. באותו ערב שתיתי והסנפתי שתי שורות של קוקאין. זו לא הייתה הפעם הראשונה. הייתי רגיל להסניף במסיבות פעם - פעמיים בחודש.
באותו ערב, מיד לאחר שהסנפתי, הדלקתי סיגריה, ובשאיפה השלישית קיבלתי לפתע דפיקות לב כל כך חזקות שהרגשתי שאני עומד למות. חבר שלי נתן לי שני כדורים של ואליום שקצת הרגיעו אותי, אך דפיקות הלב והסחרחורות נמשכו כשלוש שעות.
מאותו יום לא הסנפתי יותר, ואף הפסקתי בהדרגה לעשן כי כל סיגריה מביאה שוב לדפיקות לב ולסחרחורת חזקה. למרות שהפסקתי עם הסמים והסיגריות, המצבים של דפיקות לב, פחד למות ואי שקט קיצוני ממשיכים לקרות לי לעיתים קרובות יותר ויותר, והיום זה תוקף אותי פעם בשבוע, או אפילו יותר - ללא כל סיבה.
כל פעם שזה קורה לי אני לוקח כדור קלונקס להרגעה, נכנס למיטה ומנסה להירגע או לישון. אחרי כשעה ההתקף עובר, אבל אני קם חסר כוחות, עצוב וכבר מתחיל לפחד מהפעם הבאה.
בעקבות ההתקפים התחלתי להימנע מלהתרחק מהבית, מוותר על פעילויות רבות, מסיבות וטיולים. כל הכיסים שלי מלאים בכדורי קלונקס, כי אני פוחד שההתקף יתפוס אותי לא מוכן ולא תהיה לי תרופת הרגעה לעזור לי.
מה קורה לי? האם פגעתי בליבי? עשיתי את כל הבדיקות: לב, א.ק.ג., דם וכל התוצאות תקינות. למה זה תוקף אותי כל הזמן? אני חסר אונים, ולא יודע עם מי להתייעץ. אנא עזור לי!
תשובה:
קוקאין ידוע כסם קשה עם פוטנציאל התמכרותי גבוה מאוד. אפילו אחרי שימוש חד פעמי - חלק מהמשתמשים מפתחים תלות. ההשפעה של הסם על מערכת העצבים היא חזקה מאוד.
ההרגשה המיידית של ערנות גבוהה, מצב רוח משופר, תחושת כוח ויכולות בלתי מוגבלות - מושגת על ידי שיבוש קשה במערכת העצבים המרכזית, שלזמן קצר מוצפת על ידי חומרים מעוררים.
זמן קצר אחרי ה- high המלאכותי, מתרחשת נפילה קשה, עקב מחסור בחומרים הללו, עם תחושת דיכאון ואפאתיה. מסוכנת במיוחד שתיית אלכוהול במקביל לשימוש בקוקאין.
בהדרגה מתאזן השיבוש במערכת העצבים, אך לא תמיד לגמרי. הנטייה לדיכאון יכולה להישאר. השכיחות של דיכאון אצל משתמשים בקוקאין גבוהה פי שש מזו שבאוכלוסיה הכללית. לעיתים מתפתחים התקפי פאניקה, שנשארים גם לאחר הפסקת השימוש בקוקאין - וכנראה זה מה שקורה לך.
התקפי פאניקה גורמים לסבל רב, להימנעות מפעילויות, לצמצום בשטחי החיים. קיים טיפול יעיל נגד התקפי פאניקה. עליך לפנות לפסיכיאטרי ללא דיחוי.
04.04.2006
כל הזכויות שמורות למכון השרון
הקשר בין אוננות לחרדה
שאלה:
אני בן 26, ומגיל 14 אני מאונן. למרות הרצון העז שלי להיפטר מההרגל המזיק הזה, אני לא מצליח. הבעיה היא שכל פעם שאני מאונן, אני מרגיש אי שקט וחולשה, מופיעים לי צללים שחורים מתחת לעיניים ואני מחוויר, העורף והפנים שלי נעשים מתוחים. אם אני מצליח לא לאונן שבוע, אני מרגיש קצת יותר טוב, אבל אחרי האוננות הבאה - אני שוב מרגיש רע, וכך זה נמשך כבר 12 שנה.
סיפרתי על הסטייה שלי בפורום באינטרנט, וענו לי שכנראה גרמתי נזק למערכת העצבים שלי, והבאתי את הגוף שלי למצב של תשישות עקב אוננות מוגזמת. האם יש סיכוי שאי פעם אוכל ליהנות מחיי מין תקינים אחרי כל הנזק שגרמתי לעצמי?
תשובה:
אוננות- היא יצירת סיפוק מיני על ידי גירוי עצמי של אברי מין. מדובר בתהליך התפתחותי טבעי. רוב הילדים מגלים שנגיעה באברי המין גורמת להם עונג עוד לפני שהם לומדים לדבר. בסביבות גיל 14 הם לומדים שגירוי זה יכול להביא אותם להרגשה עילאית של אורגזמה, ואצל בנים - לפליטת זרע.
לגירוי אברי מין מתלוות פנטזיות מיניות, והן חשובות מאוד להתפתחות הזהות המינית, ליצירתיות ולאישיות בכלל. הן מכינות את המנגנונים הנפשיים של גברים ונשים לקראת הקשרים הזוגיים. בהיעדר בני זוג, האוננות חשובה מאוד - גם על מנת לספק את היצר המיני וגם על מנת לשמור על כל המנגנון העצבי וההורמונאלי במצב של פעילות - במיוחד בגיל השלישי.
הפנטזיות המיניות - הן לעיתים פנטזיות על עצמאות, כיבוש, ניצחון, הנאה. פנטזיות אלה מאז ומתמיד הפחידו את הממסד, שבדרך של הפחדה, גרימת בושה, איסורים דתיים, מוסריים ורפואיים - שלט בצעירים ובחברה בכלל. דורות של ילדים הופחדו כי אוננות גורמת לאי שפיות, לחולשה ולמחלות. עד היום רווחות אמונות כמו זו שלאדם מוקצב מספר מוגבל של אורגזמות, וכי עליו לחסוך בהן כל חייו. לגישה זו אין שום ביסוס מדעי.
רק בשנות השישים של המאה העשרים החברה נעשתה סובלנית יותר לאוננות, אבל גם היום, בשכבות שונות זו עדיין נחשבת לפעילות מבישה ונחותה. הפחד והבושה מוטמעים מגיל צעיר בנפשו של הילד, ובגיל ההתבגרות מתבטאים בסימפטומים של חרדה.
כל המחושים שאתה מתאר - הם סימפטומים של חרדה. יכול להיות שהקשר בין אוננות וחרדה כל כך מושרש אצלך, שיש צורך לטפל בחרדה כדי להקל על סבלך. אוננות יכולה לגרום נזק רק שהיא נעשית בצורה מסוכנת, למשל, בעזרת שואב אבק או תוך דחיפת חפצים לתוך תעלת השתן.
אם בנוסף לחרדות שמלוות את האוננות, אתה מתקשה ליצור קשר זוגי, או פוחד מיחסי מין - הטיפול צריך לכלול פסיכותרפיה וטיפול מיני, אולי בעזרת פרטנר חליפי - סרוגייט.
15.04.2006
כל הזכויות שמורות למכון השרון
על הקשר בין ערך עצמי וקנאה
שאלה:
אני בת 28, ומרגישה את עצמי חסרת ביטחון וחסרת ערך. אני נפגעת בקלות מכל דבר. כולם מסביב אומרים שאני יפה, אבל אני לא מרגישה כך. הייתה לי ילדות קשה. ההורים רבו ביניהם כל הזמן. לא שמעתי מהם מילה טובה בחיים, רק ביקורת, אזהרות והפחדות. אמי לימדה אותי לא לסמוך על גברים, כי כולם בוגדניים ונצלנים.
כנראה כל זה השפיע עלי לא טוב. לפני שנתיים התחתנתי. אני מאוד אוהבת את בעלי, אבל לא מרגישה מאושרת. אני כל הזמן בונה לעצמי תרחישים שליליים. בעלי אדם לגמרי שונה ממני: הוא תמיד שמח, חברותי, יוצר בקלות קשר עם אנשים.
הוא גבר נאה, ובעבודה תמיד מסתובבות סביבו נשים צעירות ויפות. הוא מלא ביטחון עצמי, ואין לו שום בעיה לחבק או לנשק אישה בצורה חברית, אפילו בנוכחותי. אני מתפוצצת מקנאה, אך משתדלת להסתיר זאת.
כרגע אני בחופשת לידה, וכל הזמן מכניסה לעצמי מחשבות שבעלי לא אוהב אותי, שאני כבר לא מושכת אותו, שהוא קרוב לוודאי כבר בוגד בי. כהוכחה: הוא כל הזמן מסתכל בטלוויזיה ובאינטרנט על נשים, ולא מסתיר שהן יפות ומושכות.
לאחרונה הוא בא אלי עם רעיון לצרף אלינו למיטה עוד בחורה או זוג. אני פוחדת לאבד אותו. הוא אומר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי ושאינו בוגד בי. אני לא יודעת מה לעשות עם המחשבות שלי, ואיך להגיב על התנהגותו של בעלי ועל הצעותיו.
תשובה:
אני חושב שאת צודקת כאשר את מקשרת את החוסר ביטחון שלך כיום עם החוויות שעברת בבית הוריך. האווירה בבית, היחסים בין ההורים, ההתייחסות של ההורים לילד מרגע לידתו (ואפילו לפני), משפיעות מאוד על מבנה האישיות שלו, ובמיוחד על רגשות ערך עצמי, ביטחון עצמי, דימוי גוף.
תכונות אלה משפיעות אחר כך על היחס של האדם לסובבים אותו, על יכולתו לשרוד במצבים בינאישיים מורכבים, על תחושת המקום והמעמד שלו בחברת מתבגרים ואחר כך מבוגרים - ואפילו על בחירת בן זוג.
תחושות שליליות לגבי דימוי הגוף, הערך העצמי, וחששות מן העתיד יכולים להחמיר אחרי לידה, ואפילו להגיע למצב של דיכאון קליני. אני ממליץ לך להיבדק אצל פסיכיאטר כדי לשלול או לאשר קיום של דיכאון אחרי לידה, ובמקרה הצורך לקבל טיפול תרופתי.
בכל מקרה, גם אם אין צורך בטיפול תרופתי, את צריכה להתחיל בתהליך של פסיכותרפיה על מנת לחזק את הדימוי העצמי. חילופי זוגות ומין קבוצתי יכולים להזיק לאנשים בעלי ערך עצמי נמוך. הם יכולים גם להחמיר תחושות קיימות של חוסר אמון וקינאה בין בני הזוג.
17.04.2006
כל הזכויות שמורות למכון השרון
טיפול בהפרעה כפייתית
שאלה:
אני בן 28, ומעוניין לברר פרטים בנוגע לטיפול בהיפנוזה. יש כמה דברים שהייתי מעוניין לשכוח, כי הם פשוט לא מאפשרים לי לתפקד כראוי. רציתי לדעת אם זה אפשרי בעזרת טיפול בהיפנוזה, ואם כן, בכמה טיפולים מדובר.
אני סובל כבר חמש-שש שנים. אחת הבעיות שלי היא שאני כל הזמן עסוק בשאלה האם אני הומו. המחשבות על כך מעסיקות אותי לפחות שלוש ארבע שעות ביום. זה גורם לי לדיכאונות, ומכניס אותי לחרדות קשות.
הייתי מעוניין לשכוח את השאלה הזאת, מכיוון שהיא פוגעת לי בחיים באופן הרסני. עבדתי בכמה עבודות, אבל אחרי זמן מה מפטרים אותי, כי אני לא מרוכז ואיטי. במקום לעשות מה שצריך לעשות בעבודה, אני עסוק בשטויות, כמו לספור את המרצפות על הרצפה או לחזור כמה פעמים על אותו מעשה.
אני תמיד צריך להתחיל ללכת ברגל ימין, ואם אני לא בטוח שהתחלתי ברגל ימין, אני צריך לחזור לאותו מקום ולהתחיל מחדש. בנוסף, הייתי רוצה לשכוח כמה מעשים מבישים שעשיתי בעבר הרחוק, שלגביהם התפתחו אצלי ייסורי מצפון קשים.
תשובה:
לפי הסיפור שלך, אתה סובל, קרוב לוודאי, מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית קשה. ההפרעה נקראת כך בגלל שבדרך כלל היא כוללת מחשבות אובססיביות שלא ניתן לגרשן, כמו השאלה החוזרת שאתה מתאר: "האם אני הומו?" והחלק הקומפולסיבי של המחלה - מעשים שאתה חייב לבצע כדי להימנע מהתקפי חרדה קשים, כמו להתחיל ללכת ברגל מסוימת, או לספור בלטות, אבנים, או לגעת בחפצים שונים.
המחלה יכולה להתבטא באין-ספור סימפטומים. השאלות האובססיביות לגבי זהות מינית, והאקטים של ספירה וחזרה על אותה פעולה מפני הספק אם נעשתה נכון, הן תופעות שכיחות אצל הסובלים מהמחלה הכפייתית. נפוצים גם ייסורי מצפון לגבי מעשים שונים, תמימים בדרך כלל, או מחשבות "אסורות".
לרוב המחלה מתגברת עם הזמן אם אינה מטופלת. המחשבות האובססיביות מציפות האדם הסובל, תופסות יותר ויותר מזמנו, ומגיע שלב שבו הוא כבר אינו מסוגל לבצע במלואן את כל הפעולות הקומפולסיביות למניעת חרדה. בשלב זה במקרים רבים מופיעים סימנים דיכאוניים.
הנדיר בסיפורך הוא שלמרות הסבל הארוך על פני כל כך הרבה שנים, עדיין לא הגעת לאבחון, ולא התחלת לקבל טיפול. יחד עם זאת, חלק מהסובלים כל כך נבוכים מהמחשבות ומהפעולות שלהם, שהם מצליחים לשמור אותן בסוד במשך שנים, ואפילו להמשיך לעבוד וללמוד.
הטיפול במצב כמו שלך הוא קודם כל תרופתי. במקביל לתרופות חשוב לעבור פסיכותרפיה התנהגותית. שילוב של טכניקות היפנוטיות עם טיפול התנהגותי מעלה את יעילותו של הטיפול. הטיפול בבעיה כמו שלך - אינו טיפול קצר.
17.04.2006
כל הזכויות שמורות למכון השרון
