מכון השרון כפר סבא אבחון, ייעוץ וטיפול נפשי מ 1984

 

ראיון עם ד"ר מרק רויטמן ב "מעריב לנוער" 19.3.98

 

טל חיון

 

החדשות הטובות הן, שלא כל מצב רוח רע הוא דיכאון. תחושות חרדה ופסימיות במינונים סבירים הן עניין טבעי, ורק כשהן מתחילות להיות שכיחות מדי צריך להגיע לחדשות הרעות : אחד מכל חמישה אנשים סובל מדיכאון. בני הנוער, כצפוי, מהווים נתח גדול מביניהם, שלא תמיד מטופל ומאובחן כראוי.

 

 

קובייה אחת והכול יסתדר

 

 

תשכחו לרגע את כל מה שידעתם על שוקולד עד היום. מתברר, שמעבר לסגולותיו המופלאות והידועות של המאכל המתוק-מתוק הזה, מתהדר השוקולד בתכונה נוספת. שוקולד, וזה בדוק ומוכח מדעית, עוזר לצאת מדיכאון. יש לציין ולהדגיש שמדובר בעזרה לזמן קצר, שלא מהווה תחליף לטיפול, אבל בכל זאת השוקולד מכיל חומר מסוים בשם סרוטונין, שמשתתף בעיצוב מצב הרוח. כשאנחנו מדוכאים וחרדים, באזורים מסוימים של המוח קיים מחסור של החומר הזה ובליסת שוקולד עוזרת להתגבר עליו.

 

ד"ר רויטמן אומר שזו הסיבה לכך שלפעמים, דיכאון הולך ביחד עם השמנה. "אנשים מגלים שדברים מתוקים, כמו שוקולד או עוגיות, משפרים לזמן קצר את מצב הרוח. הבעיה היא שגם אלכוהול וסמים משפרים את מצב הרוח לזמן קצר ולפעמים אנשים משתמשים בזה לטיפול עצמי. "טיפול עצמי" כזה גם לא מרפא וגם גורם נזק".

 

אין לכם חשק לקום לבית הספר. נמאס לכם להיות ידידותיים לעולם החיצוני. אתם מסתגרים בחדר עם מוסיקה עגמומית. נראה לכם שכמות החצ'קונים שלכם מהווה סכנה לציבור. במקרים קיצוניים אתם מתחילים לחשוב מחשבות אבדניות והעתיד הנפלא שכולם צופים לכם נראה פתאום שחור משחור. כל אחד מהמצבים הלא נעימים האלה, והבה נודה שכולם מתוודעים אליהם מדי פעם, הם ביטויים לרמות שונות של, נעים מאד – דיכאון.

 

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הדיכאון אינו תחום העיסוק הבלעדי של אביב גפן ומוקיריו. מחקרים מצביעים על כך, שבכל רגע נתון בין 20 עד 25 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון זה או אחר. במילים אחרות, בקבוצה מקרית של מאה אנשים, לא כולל אביב גפן, סביר להניח שנמצא משהו כמו עשרים מדוכאים. בני נוער, כפי שאתם מנחשים, יהוו נתח לא קטן מהחבורה.

 

"הסביבה, התנועה והכיתה יכולים לגרום לבני נוער לתחושת דחייה וערך עצמי נמוך. לא במקרה אחוז המתאבדים בקרב צעירים וצעירות גבוה בהשוואה לשאר האוכלוסייה", מסביר ד"ר מרק רויטמן, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. "אצל בני הנוער, הסבל המוקדם בדרך כלל לא מאובחן, ולכן הנער/נערה מגיעים לייאוש הרבה יותר מהר.

 

כל כישלון, דחייה והשפלה נתפסים כבלתי הפיכים, ומובילים להחלטות קיצוניות ולנזק עצמי. אסור לזלזל גם במקרים של נזק עצמי לא חמור, כי זו למעשה קריאה לעזרה. במקרים רבים ההבדל בין פגיעה קלה לבין נזק ממשי יכול להיות דק מאד".

 

ד"ר רויטמן העוסק לא מעט בפענוח סוגיית הדיכאון, עזר לנו לפרק את המושג המורכב הזה. "בשבעים אחוז מהמקרים, דיכאון הולך ביחד עם חרדה", הוא מסביר. "התסמונת בנויה מסימפטומים רבים, ביניהם גם סבל פיזי, הפרעות שינה, חוסר תיאבון, ירידה במוטיבציה, דימוי עצמי נמוך, הרגשת אשמה, תחושה פסימית, חוסר תקווה, תחושה של עתיד שחור. חרדות מתבטאים בכאבים בכל מיני אזורים בגוף, דפיקות לב, פחד ממוות, כאבי בטן. אין לדיכאון מאפיין אחד בודד. הוא מתבטא במגוון גדול של סימנים".

 

 

למה אנחנו שוקעים בדיכאון?

 

 

"הסיבות לדיכאון מורכבות, אבל לפעמים זה נובע מסיבות גנטיות. ילדים שיש להם הורים או אחים דיכאוניים מועדים לסבול מדיכאון יותר מאחרים. גם טראומות ילדות, מחלות של אחד ההורים, מחלה של הילד, ביקורים תכופים בבתי חולים, גירושים טראומטיים, התעללות פיזית, נפשית ומינית, פרידה מההורים – כל אלה יכולים להוות בסיס להתפתחות של דיכאון".

 

 

מה ההבדל בין סתם מצב רוח רע לבין דיכאון רציני?

 

 

"מצב רוח רע של כמה שעות יכול להופיע אחרי פרידה מחבר או חברה, ציון נמוך, סכסוך בבית ובכל מקרה הוא חולף מהר. אבל אם זה ממשיך להתנהגות חריגה, להסתגרות ולתחושות של ערך עצמי נמוך, זה כבר משהו אחר. במקרה שזה נמשך זמן רב, מעבר לכמה שבועות, זה צריך להדליק אור אדום ויש לפנות לעזרה".

 

לטענת ד"ר רויטמן, בגלל הקושי באבחון מצבי דיכאון, רבים סובלים ממנו מבלי להיות מודעים לכך. "אנשים פונים לכתובת הלא נכונה", הוא מסביר. "הם לא מתלוננים על דיכאון או חרדה, הם מתלוננים על מחלות ועל מחושים, הולכים לרופא ועוברים בדיקות לא נחוצות, כשבעצם הבעיה שלהם - היא תסמונת דיכאונית. רופא משפחה, שיש לו חמש דקות לפציינט, לא יכול להיכנס לעניין של מה אתה מרגיש. הוא שואל מה כואב לך".

 

"מחקרים שנערכו בארצות הברית הראו שרק 15-18 אחוז מהמדוכאים מאובחנים על ידי רופאי משפחה. כל היתר ממשיכים לטייל בין הבדיקות עד שאומרים להם שאין להם שום מחלה, ושאולי הבעיה שלהם היא בכלל נפשית. לעומת זאת, בבדיקה של פסיכיאטר אפשר, בדרך כלל, לשלול כבר בהתחלה בעיות גופניות ולדעת שזו תסמונת דיכאונית".

 

ד"ר רויטמן מציין גם את החשיבות הפחותה שהאנשים הסובלים והסובבים מייחסים לדיכאון. "לאנשים יש תחושה שאין להם זכות להתלונן, כי בעצם הכול בסדר אצלם. לא נקטעה להם רגל, והם רק צריכים לקחת את עצמם בידיים. אנשים מסתובבים שנים עם דיכאון וחרדות, עם תחושה שהם כישלון. הם לא מבינים שזו בעיה שמצריכה פניה לפסיכיאטר. החברים וקרובים אומרים להם "הכול בסדר, מה חסר לך בחיים, קח את עצמך בידיים".

 

כמו כל דבר אחר בחיים, גם הדיכאון רק מחמיר כשמזניחים אותו. ד"ר רויטמן :"דיכאון מאובחן, בדרך כלל, בגילאי שלושים ומעלה. כשמבררים את ההיסטוריה, מתברר שעוד הרבה לפני זה, בגיל בית הספר, כבר היו קטעים של דיכאון שחלפו מעצמם. לפעמים בלי טיפול, לפעמים עם טיפול קצר, אבל בלי אבחון מלא וטפול רציני. למה? כי אצל בני נוער, הדיכאון מתבטא בצורה אחרת. גם רופאים שמסוגלים לאבחן דיכאון, מתקשים לאבחן אותו אצל צעירים. מבוגר בדיכאון נראה דכאוני, זז בכבדות, לא ישן בלילה, סובל מחוסר תאבון".

 

"אצל צעירים, לעומת זאת, הביטוי יכול להיות גם במצבי רוח, תחושת ערך עצמי נמוך, תחושת אשמה, תפיסת עולם דיכאונית, התנגדות למסגרות של משפחה ובית ספר, פחדים הקשורים בזהות מינית ובזהות בכלל וחיפוש אחר קבוצות השתייכות. לפעמים זה מלווה בהידרדרות לקבוצות שוליים עברייניות או כתות ולפעמים המתבגר מתנסה בסמים. הוא רואה שזה מרגיע אותו לזמן קצר וממשיך עם זה, ואז יש כאן כבר בעיה של התמכרות".

 

במילים אחרות, מה שמתחיל בסתם מצב רוח לא טוב, יכול להיגמר רע מאד.

 

"כן, ולכן, כשרואים אצל נער/ה שינוי, כדאי לשלוח אותם לבדיקה רצינית. לפעמים זה יכול להציל אותם מסבל מיותר של שנים".

 

 

איך? מהם הדרכים לטיפול בדיכאון?

 

 

"אפשר לעזור באמצעות פסיכותרפיה, לפעמים בשילוב של טיפול תרופתי. אצל בני נוער הרבה פעמים אין צורך בטיפול תרופתי. בפעם הראשונה דיכאון יכול לחלוף גם בלי טיפול. בפעם השנייה הוא כבר יכול להימשך יותר זמן, ואחר כך לא צריך סיבות כדי להיכנס לדיכאון. מספיק שחברה תגיד "איזו טיפשה" בשביל שנערה תפגע מזה ותיכנס לדיכאון. בכל פעם הדיכאון יהיה קשה יותר. אצל מתבגרים, כל סימן של מצוקה יכול להיות ביטוי למצב דיכאוני חרדתי".

 

 

כל מקרה דורש טיפול?

 

 

"לא. פעמים רבות מצבים של דיכאון חולפים מעצמם בעקבות הישגים חברתיים וגדילה, במהלכה מתוודעים אל כוחות נוספים שעוזרים להתפתחות האישית. אבל אצל אחוז מסוים, המצב מידרדר ומוליד דברים שמאובחנים רק בבגרות".

 

 

יש גילאים מסוימים שמועדים לדיכאון יותר מאחרים?

 

 

"לכל תקופה יש את הפגיעות שלה. בגיל מוקדם, הילד מאד תלוי בהורים ומצב לא טוב ביניהם, מתח או מחלה של אחד מהם יכולים להטביע בילד תחושת דיכאון כבר בגיל צעיר. אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתרחשים כל מיני תהליכים כמו השתלבות במסגרות ומקובלות בחברה, ולכן יש לו את היכולת לתקן או להחמיר מצבים שהתחילו מוקדם יותר. גם הצבא ובמיוחד הטירונות מהווים מסגרת מלחיצה עם הרבה דרישות".

 

 

איך אפשר לזהות דיכאון?

 

 

"בדרך כלל הסביבה קולטת את הביטויים הלא מילוליים כמו העדר ברק העיניים, תנועות וכו'. אנשים בדיכאון משדרים אותו בצורה לא מודעת, וזה נקלט אצל אחרים. לכן, זה כמעט בלתי אפשרי להסתיר דיכאון לאורך זמן".

 

 

זה נכון לומר שכולם סובלים מדיכאון באופן זה או אחר?

 

 

דיכאון וחרדה הם תחושות אנושיות כלליות ומקובלות. בלי תחושת חרדה לא היינו נזהרים מסכנות שונות שאורבות לנו בעולם, לא היינו נזהרים ביחס שלנו לאנשים אחרים. לכן במידה מסוימת, זה מנגנון שמגן עלינו".

 

 

האם ישנה דרך להימנע מהתחושות האלה?

 

 

"מצב משפחתי תקין, משפחה בריאה, יחסים טובים עם ההורים וחינוך נכון יכולים להיות ערובה לחוסן נפשי של המתבגר וליכולת שלו להתמודד עם שינויים או פגיעות טראומטיות שיעברו עליו בחיים. בסיס רעוע כמו שנאה בין ההורים, אסון במשפחה או גירושים טראומתיים, יכול להוביל להתפתחות בעיות שונות, כולל דיכאון".

 

ואיך אפשר לדבר על דיכאון מבלי להתייחס לגורם הראשון שלו : קשרים רומנטיים. זה עדיין לא הוכח מדעית, אבל אפשר לנחש שרבים מכם כבר עברו תקופות פחות בהירות בגלל בנות (אצלכן אלו היו הבנים).

 

ד"ר רויטמן צוחק על ההצעה להכתיר את המושג "דיכאון חבר" כמושג פסיכולוגי מן המניין, אבל הוא מודע לפופולאריות של דיכאון מסוג זה. "ענייני חברות בעצם קובעים את הערך של המתבגר בעיני עצמו", הוא מסביר. "כל פגיעה, דחייה, עזיבה, זלזול, בגידה, גורמים לפצע נפשי די עמוק, שלפעמים מגליד ולפעמים בונה תעלה לפגיעות נוספות".

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

 

ראיון עם ד"ר מרק רויטמן בעיתון "על השרון" 19.10.90

 

זהבית לוטן

 

נפגעי תאונות הדרכים הם לא רק אלה שהיו מעורבים בתאונה בגופם. בני משפחתם וחבריהם הקרובים שלהם – הם הנפגעים הנוספים. "צריך ללמוד להתמודד עם האסון", אומר מרק רויטמן, שעומד להקים סדנאות לטיפול במשפחות הנפגעים.

 

נעמה הספיקה להיות נשואה רק כשנה, כאשר קרה האסון. בשעה שש, בערב סתווי, בחודש אוקטובר 82, צלצל פעמון הדלת בביתה. כשפתחה לא ידעה שמי שיעמוד שם בפתח יספר לה דבר שיהפוך את כל עולמה. שכל האושר שידעה בשנה האחרונה – ייגמר, שהתקוות והחלומות שחלמה יחד עם אלי, בעלה, נמחקו באותו אחר הצהרים, כשאלי ירד עם רכבו במורדות הקסטל, איבד את השליטה על רכבו ונהרג. אלי היה רק בן 28, אב צעיר לדורון, בן החודשיים. שנה קודם לכן נישאו הוא ונעמה בטקס מפואר בירושלים.

 

שבועות התהלכה נעמה בביתה כרוח רפאים. כשתמו ימי האבל, שבה לעבודתה במפעל המשפחתי. הייתה יוצאת בבקר וחוזרת בערב. מהלכת כצל. איבדה את התיאבון, ירדה במשקל, חיה חיים של הישרדות. הייתה שקטה. מנותקת ומנוכרת והיו בה אדישות ובלבול. עטפה את עצמה במעטפת של אבל. עם מותו של אלי, מת משהו גם בתוכה.

 

תחושה של אשמה מוחשית, אך זו שלא נאמרת במילים, רבצה על המשפחה כולה : הם נותרו בחיים והוא נהרג. כאילו עשר שנים של זקנה קפצו על כל אחד מהם בשנה אחת. שבועות רבים התחבטו בבעיה האם לא היה טוב יותר אילו היה נשאר בחיים, אפילו נכה, אם לא עדיף היה להתמודד עם נכות קשה. הייתה מין קירבה מלאכותית בין בני המשפחה כולם. מין צורך לקחת אחריות, אך בעצם כל אחד דאג לאבל שלו ופחות למשפחה עצמה.

 

דורון, שלא הכיר את אביו, נפגע גם הוא קשה מתאונת הדרכים הזו, פגיעה נפשית. הוא הפך לילד מבולבל, חסר שורשים. ילדותו עברה עליו בנסיעות מעיר אחת לשנייה. מבית אימו לבית סבתו. וזו כנראה גם הסיבה, ששנים אחר כך, עלולים בני משפחה כזו למצוא את עצמם מטופלים במסגרת התחנות לבריאות הנפש, באין להם כתובת אחרת.

 

קצת אחרי השחרור, או מייד כשמסתיימים ימי האבל, מפסיקה הסביבה להתעניין. אנשים לא שואלים יותר. לא רוצים לגעת בנקודה כואבת. זה המקום שבו רוצה מרק רויטמן להיכנס לתמונה, כדי לסייע לאותם אנשים החיים באסון, שאף פעם לא ייגמר. לעזור להם להתמודד עם רגשותיהם, לפני שיסתגרו. לא לתת לחייהם לאבד מן האיכות, עד כמה שאפשר.

 

הטיפול במשפחה הוא חיוני בכל מקרה. אין זה משנה אם התאונה גרמה בסופו של דבר למוות, לפציעה קשה או קלה. הטראומה שבצידה היא הפצע של הקרוב המוצא את עצמו חי עם דמות שאיננה, ויחיה כל חייו בהרגשה כבדה של אשמה, בושה, כישלון, תחושה של ציפייה לעונש, פחד מתמיד מפגיעה נוספת ותחושה מתמדת של אסון מתקרב.

 

"רגשי האשמה", ממשיך ואומר ד"ר רויטמן, "הם הקשים ביותר". אנשים מספרים על רגשות כאלה, על אף שבעצם אינם אשמים כלל. הם מחטטים ללא הרף בשאלות היפותטיות: מדוע דווקא הוא נפגע, ולא אני? מדוע נתתי לו לנהוג ולא נהגתי בעצמי? למה שלחתי אותו למקום המסוים, במקום ללכת אליו בעצמי? אולי בכלל יכולתי למנוע הכול?"

 

"איך שלא נסתכל על זה, יחול שיבוש בדינאמיקה המשפחתית. הפרת האיזון הפנימי שבין הנפשות הפועלות. בין אם מי שנפגע הוא בן זוג או אחד מן הילדים. ולא משנה מה היו נסיבות התאונה : ישיבה בתוך מכונית נוסעת, או פגיעה בהולך רגל".

 

"היחס אל הנפגע יכול להיות אמביבלנטי: כשמדובר בילדם שנפגע ונותר מרותק לכיסא גלגלים, הם יתקשו להחליט כיצד לנהוג בו. יתהו, האם להניח לו לנפשו ולתת לו יד חופשית, כי אחרת לעולם לא יסתדר בעצמו, או שמא עליהם לגונן עליו מפני מקרה נוסף. צריך להבין הורה שסעד את ילדו במצב קשה, חודשים אחדים בבית החולים: הוא לא בנקל יוותר על אחריותו, יקשה עליו להעניק לילד הזה עצמאות".

 

"הורים לנפגע נוטים לוותר על הנאות החיים. הם הופכים את הנכות לעיסוקם העיקרי. במשפחות מסוימות נוכל לראות שאחד מראשי המשפחה, אב או אם, לוקחים על עצמם אחריות מלאה בטיפול, בעוד ראש המשפחה השני מוצא לו דרך לברוח מן המציאות, משקיע יותר שעות בעבודתו או בעיסוקים אחרים. חלוקת הנטל הלא שווה הזו תגביר את תחושת המרירות והתסכול ותביא לעימותים בין הילד להוריו ובינם לבין עצמם".

 

בן משפחה שאחז בהגה בעת התרחשות התאונה, שגרמה לפציעת יקיריו, יישא עימו רגשי אשם כבדים ויחיה שנים בצל הרגשה של כעס ובושה. תפקודו היומיומי והרגשתו הכללית יהיו לקויים. לאט לאט ישתנה יחסו אל האנשים הקרובים ואל החיים בכלל".

 

"ככל שמתרחקים מן האסון, פוחתת הלגיטימציה החברתית והפנימית לגילויי הסבל ובני משפחתם של הנפגעים מבודדים רגשית מן הסביבה ובדיוק בגלל הרגשות הללו אין הם פונים לעזרה. הם אינם מרשים לעצמם להודות בחולשתם וקשייהם. נדמה להם שעליהם להוכיח ללא הרף את חוזקם ואת נכונותם להתמודד עם הנכות. החברה והסביבה הקרובה נוטה להתעלם מבעיות, לכן – שיחות על תאונות דרכים, אפילו אירעו אצל חברים קרובים, אינן עולות בסלונים של יום שישי. יש גם הפחד המוחשי המאיים ,שבעצם זה יכול לקרות לכל אחד".

 

מניסיונותיו עם סדנאות לאנליזה קבוצתית בבריטניה, הוא יודע שדינאמיקה קבוצתית יכולה לעשות פלאים. עולים וצפים בה דברים לא צפויים, שבכוחם להזין את המשתתפים כולם. "הסדנאות מעצם טיבן, מעניקות למשתתפים כלים להתמודדות. נותנות תחושה שהבעיות הן, אחרי הכול, אנושיות. המסגרת המיוחדת של הסדנאות היא אפשרות לחוות דברים קשים ביחד. להבין שהרגשת השונות היא לגיטימית ומשותפת לכולם".

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

 

ראיון עם ד"ר מרק רויטמן ב"קול הכפר" 22.10.99

 

טניה סולומון

 

"הסרוגייט (בן זוג חלופי) צריך להיות אדם תומך, רגיש וחכם, בעל אופי נוח ומי שיודע בעצמו ליהנות ממין", מסביר ד"ר מרק רויטמן המנהל קליניקה בכפר סבא לאנשים הסובלים מליקויים בתפקוד המיני.

 

במרכז כפר סבא פועלת קליניקה מיוחדת, שעוזרת לאנשים הסובלים מליקויים בתפקוד המיני. ד"ר מרק רויטמן, פסיכיאטר, פסיכוטרפיסט וסקסולוג מסביר, שאפשר לטפל בכל בעיה באחוזי הצלחה גבוהים ולשפר את איכות החיים, ללא הכר.

 

אהבה, זוגיות, טיפול בחרדות, בעיות ביצירת קשר בכלל ובמיוחד בתחום המיני, משפיעות על חיינו ומעסיקות אותנו חלק גדול מהזמן. מה עושים כשיש בעיות בין הסדינים? למה (לפעמים) טיפולים קונבנציונליים אינם מועילים? למה כדאי לשלם אלפי שקלים עבור טיפול ב"סרוגייט" - בן או בת זוג חלופיים?

 

אולי אתם חושבים שאנחנו חיים בחברה מתירנית מבחינה מינית ובגלל זה כל הבעיות בתחום זה פתורות. מתברר שהדעות הקדומות שיש לאנשים והבערות ששוררת בתחום, גדולים למדי. אנשים רבים, גברים ונשים, סובלים מבעיות שונות בתפקוד המיני. בעיות מיניות האלה ניתנות לטיפול תוך זמן קצר יחסית – שבועות וחודשים בודדים, מה שיכול לשנות לחלוטין את החיים במיטה ומחוצה לה.

 

 

"אין לי סחורה להציע"

 

 

 

אבי (שם בדוי) בן 25 ויפה תואר, הגיע לד"ר רויטמן לשיחה. "הוא אמר לי ישר, אין לי סחורה להציע לבחורה", מספר ד"ר רויטמן "אבי סיפר לי ששנים אין לו שום קשר עם בחורות. במקום עבודתו או במקומות אחרים הוא פוגש נשים, שאף טורחות ודוחפות לידיו פתקים עם מספר טלפון. אבי לעולם לא מתקשר בחזרה.

 

לאחר בירור, התבררה סיטואציה משפחתית קשה. אביו היה חולה במשך שנים ונפטר כאשר אבי היה ילד צעיר. אימו, אישה שתלטנית במיוחד, חדרה לכל פינה בחייו ולא אפשרה לו פרטיות מינימאלית.

 

לקחתי בחשבון שעם בחור בגיל כזה, צריך להגיע לתוצאות מהירות. הצעתי לו טיפול עם סרוגייט. הוא נחרד מהרעיון, שעליו להיפגש פנים אל פנים עם בחורה. בסופו של דבר, לאחר מספר שיחות, הסכים. הבחורה שאיתה אמור היה להיפגש במהלך הטיפול ,היא בחורה חכמה ורגישה, ובעצמה סטודנטית לפסיכולוגיה." אבי נפגש עם הסרוגייט בבית קפה. המפגש הראשון שהיה אמור להיות בן שעה וחצי, הסתיים אחרי 15 דקות. הוא נתקף חרדה עמוקה, הצהיר שהוא ממהר, ופשוט ברח מבועת. לאחר שיחת הרגעה נוספת עם ד"ר רויטמן, הסכים להיפגש שוב עם הסרוגייט. המפגשים התרחשו בבית קפה, סרט, מסעדה. בהדרגה התמשכו השיחות. אבי השתחרר מהלחץ והיה מסוגל לנהל שיחה רגועה עם בחורה, לראשונה בחייו.

 

 

איך אתה מתאים סרוגייט למטופל?

 

 

"אני משתדל להתאים את המטופל למטפל מבחינת גיל, השכלה ואפילו מראה. הכוונה ליצור סיטואציה הכי קרובה למצב האמיתי".

 

לאחר כל מפגש מדווחים שני הצדדים לד"ר מרק רויטמן על קצב ההתקדמות והאירועים במהלך הפגישה. הסרוגייט מקבלת הדרכה מדויקת. הכול מאד מבוקר. בהדרגה, הטיפול עובר לחדר מיוחד למטרה זאת, הנמצא בקליניקה. בהתחלה שותים, מדברים ומאזינים למוסיקה ולאט לאט מתחילים המגעים, בקצב שנוח למטופל. לומדים להכיר את הגוף. את הבגדים מורידים לאט ובשלבים.

 

"קיימת בורות מדהימה בקרב אנשים לגבי מבנה אברי המין של עצמם ושל בן הזוג" אומר ד"ר רויטמן. "אני מעודד הסתכלות והכרות של אברי המין לפני השלב של קיום יחסי מין מלאים.

 

הטיפול מלווה גם בצפייה בקלטות להדרכה מינית, המלמדות את המטופל בכל שלב ושלב. כך הוא יודע מה צפוי לו ומה צריך לעשות. כאשר החרדות נעלמות, כל נושא המיניות נתפס באור אחר. לאחר "טבילת האש" הראשונה, ממשיכים בדרך כלל בשיחות כדי להשלים את הטיפול".

 

מקרה זה מייצג רק סוג אחד של מטופלים המגיעים לקליניקה של ד"ר רויטמן. לקוחות אחרים הם נכים, אנשים הסובלים ממחלות שונות הגורמות לליקויים בתפקוד המיני, אנשים שעברו טראומות שונות וגם נשים שיש להן בעיות דומות.

 

 

מה מניע אישה לבוא אליך ואפילו לקבל טיפול עם סרוגייט?

 

 

"מגיעות לטיפול נשים עם בעיית וגיניסמוס (התכווצות בלתי רצונית של הנרתיק שאינה מאפשרת קיום של יחסי מין), כאבים בזמן מגע מיני, או נשים עם חוסר בטחון עמוק שפוגם ביכולתן ליצור קשר עם גבר ולקיים יחסים אינטימיים.

 

בזמנו הגיעה אלי בחורה בת 22, יפהפייה אמיתית, שהתלוננה שאף גבר לא מתקשר אליה ומציע לה לצאת איתו. התברר שהיא הייתה נוהגת לנתק את הטלפון לקראת סוף השבוע, כדי למנוע מבחורים להתקשר. היא הייתה יושבת ומתאבלת, מרגישה דחויה, לא רצויה ומכוערת. נכנסנו לטיפול ארוך, כיון שהתברר שהייתה היסטוריה משפחתית של השפלות ובקורת הרסנית, שני דורות אחורנית. אחרי טיפול של שנה וחצי, שינתה את הגישה שלה. היא פנתה ללימודים גבוהים וכיום יש לה חבר קבוע".

 

 

מה הנתונים הדרושים כדי להתקבל לעבודה כסרוגייט?

 

 

"הבחירה היא מאד קפדנית. מתקבלים רק אנשים בעלי רקע טיפולי ובדרך כלל בעלי השכלה בתחום הפסיכולוגיה – עובדים סוציאליים, אחיות או מורות. הסרוגייט צריך להיות אדם תומך, רגיש וחכם, בעל אופי נח ומי שיודע בעצמו ליהנות ממין. בדרך כלל אלו אנשים לא נשואים, או כאלה שלא נמצאים בקשר מחייב.

 

המועמדים עוברים הכשרה מיוחדת, הנמשכת מספר שבועות וכוללת נושאים של סקס-פתולוגיה, עיסוי ארוטי ועוד. כללי העבודה ברורים מאד: לא נמסרים פרטים אישיים והפגישות מתקיימות, אך ורק בפקוח ודווח צמוד עם הרופא המטפל".

 

 

מה ההבדל בין סרוגייט לזנות? בשני המקרים ניתנים שירותי סקס תמורת תשלום.

 

 

"כ-15% מכלל האוכלוסיה סובלים מבעיות כלשהן בתפקוד המיני. בעיות אלה מסווגות כבעיות רפואיות לכל דבר. סרוגייט מהווה תחליף הכי קרוב למצב האמיתי, ובמקרים כאלה רק טיפול זוגי יכול לעזור לאדם הסובל. בלי עזרה כזאת, אי אפשר לצאת ממעגל הקסמים של הבעיה".

 

 

קרה שמטופל סירב לקבל טיפול מאישה מסוימת?

 

 

 

"זה קורה לעיתים רחוקות בלבד. עם זאת, ברור שחייבת להיות נכונות משני הצדדים לעבוד יחד בשיתוף פעולה. אנשים שאני מעסיק, יודעים ליצור את הקליק. הקשר נמשך שלושה, ארבעה חודשים".

 

 

קורה שהקשר נמשך מעבר למתוכנן, "בני הזוג" שהתאהבו למשל?

 

 

 

"קרה מקרה אחד שבו הסרוגייט נפגשה עם המטופל "באופן פרטי". היא עזבה את העבודה בעקבות המקרה. תהליך כזה פשוט אינו מתאים. בעיקרון ברור שבין המטופל למטפל נוצרת חברות ומעורבות רגשית. אינטימיות ואהבה קשורים זה לזה, אולם שני הצדדים יודעים שהקשר מוגדר לתקופה מסוימת בלבד. גם הפרידה היא הדרגתית".

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

 

ד"ר מרק רויטמן מכון השרון 

הרצאה בישיבות צוות של בתי חולים פסיכיאטריים- 2003

 

במשך 14 שנים עבדתי במסגרות דומות למסגרת שלכם - בית-חולים פסיכיאטרי, מרפאה פסיכיאטרית של בית-החולים, מרפאה פסיכיאטרית בקהילה. בכל המסגרות האלה עסקתי באבחון, טיפול, מעקב ושיקום של חולי נפש.

 

עשיתי מאמצים גדולים כדי להביא את המטופלים לדיור מוגן או עצמאי, עבודה מוגנת, ביקור במועדון "אנוש". לא עשיתי שום מאמצים לברר מה קורה בחיי המין שלהם. ההנחה שלי הייתה שמסוכן אפילו להעלות את הנושא הזה, כדי לא לערער את היציבות הנפשית השברירית שהשגתי במאמצים רבים כל-כך. נראה היה לי שחולה עלול "להתפרק" מהעיסוק התיאורטי, או חס וחלילה המעשי, בנושא.

 

הסתכלתי על המטופלים שלי כעל יצורים א-מיניים, ורק בפרודוקציה הפסיכוטית שלהם ידעתי לזהות סימבולים מיניים. לא היו לי גם שום כלים לברר, לאבחן, או לעזור בבעיות הקשורות במין.

 

מתוך מבוכה אישית ידעתי לעגל פינות, להתחמק, לסיים פגישה לפני שהנושאים האלה עלו. עיסוק במיניות היה שמור אצלי לפסיכותרפיה אנליטית עם אנשים בריאים, קצת נוירוטיים, קצת הפרעות אישיות, וגם אז רק כאשר הם העלו את הנושא בעצמם.

 

במשך כ- 8 שנים הנחתי שתי קבוצות של חולים סכיזופרנים צעירים (בגילאים 40-20). רק היום אני נותן את הדעת לכך שרוב החולים בשתי הקבוצות היו בתולים, למעט כמה מהם שהיו גרושים וגם להם לא היו כל חיי מין מאז שהתגרשו.

 

באחת הקבוצות היה בחור אשר אובחן בזמנו כ - "Pseudopsychopatic Schizophrenia".
הוא היה מגיע מפעם לפעם לקבוצה, במיוחד כאשר היה זקוק לרצפט, והיה מתחיל להתפאר בחיי המין העשירים שלו. הוא היה מתיישב עם חיוך רחב ופוזה של מנצח, ואז מישהו היה שואל אותו: "מה נשמע, גדעון?", והוא היה עונה: "מצוין, כל הזמן מזיין". הוא היה מספר איך הוא הולך ממסיבה למסיבה, או מארגן מסיבות, וכל יום מקיים יחסים עם נשים אחרות. כהוכחה הוא היה מוציא פנקס עם טלפונים ומתלבט בקול רם למי מהנשים הרבות להתקשר היום. חברי הקבוצה היו מסתכלים עליו בפה פעור, בקנאה ובהערצה. עד היום אני לא יודע אם הסיפורים שלו הם אמת או פנטזיה.

 

במקביל לשתי קבוצות הסכיזופרנים אותן הנחתי 8 שנים, הנחתי שתי קבוצות של צעירים בעלי הפרעות אישיות. שם המצב היה שונה, אבל לא בהרבה יותר טוב. רוב האנשים היו בודדים או במערכות יחסים הרסניות ולא מספקות.

 

עם מטופלים דיכאוניים, מבוגרים וזוגות הנושא פשוט לא עלה.

 

בהדרגה זיהיתי את החור בהשכלה המקצועית שלי. התחלתי להתעניין בטיפול מיני. עשיתי קורס בבי"ס לפסיכותרפיה, חיפשתי את ימי העיון הבודדים שהיו בנושא, התעניינתי בספרות שעד לזמן האחרון הייתה דלילה למדי. מסטרס & ג'ונסון הקשישים, הלן קפלן המנוחה, וכמעט זהו. היום, אגב יש שפע של ספרות בנושא.

 

כך התחלתי לעבוד בקליניקה לטיפול מיני בעזרת פרטנר חליפי - סרוגייט. פתאום גיליתי שקיימים המון אנשים צעירים ולא כל-כך צעירים, גברים ונשים, שמכל מיני סיבות מתהלכים בודדים בעולם הזה, בגלל חוסר היכולת שלהם ליצור קשר מיני. בגלל הבעיות בתחום המיני האנשים האלה לא יוצרים שום קשר עם בני המין השני, וכך מנציחים את בעייתם. היות וטיפול מיני הוא בהכרח טיפול זוגי, גם אם הם היו בטיפולים פסיכיאטריים ופסיכותרפיים פרטניים, את בעיית התפקוד המיני הם לא פתרו.

 

למדתי מהר מאוד לדבר עם המטופלים שלי על חיי המין שלהם. שאלה פשוטה: "מה קורה בחיי המין שלך פותחת פתח לדיון מעמיק. רוב המטופלים ברצון מדברים על פרטי פרטים של חיי המין שלהם אם רק המטפל רוצה ומסוגל לשמוע. היום מטופלים מגיל 18 ועד סבתות בנות 89 ברצון מספרות לי על חיי המין שלהם, על הבעיות והקשיים .

 

יש לי מטופלת שבגיל 76 בפעם הראשונה בחיים ספרה למישהו על היחסים אינססטואליים בגיל 12 - 16. זה גם היה המפנה בתהליך הטיפולי. מאז אותו גילוי מצבה הנפשי רק הלך והשתפר. היא יצאה מהדיכאון של הרבה מאוד שנים והיום במעקב מספרת לי שרק עכשיו התחילה לחיות: נרשמה לחוגים של אנגלית, ספורט, חזרה לחיות חיי מין מהנים עם גבר שכבר לפני שנים חיי המין איתו היו סיוט בשבילה.

 

העיקרון של טיפול מיני בעזרת סרוגייט, מבוסס על כך שבקליניקה יש מאגר של גברים ונשים שעברו מיון קפדני. קודם כל אלה לא נערות ליווי או זונות. לכולם יש מקצוע או עיסוק עיקרי. כולם בעלי השכלה על-תיכונית, עם רקע של הוראה או תכנים טיפוליים כמו אחיות, מורות, מטפלים אלטרנטיביים, מדריכי ספורט (סטודנטים בתחומים אלה). לכולם מוטיבציה לטפל בזולת, פתיחות ביחס לגופם ולמיניותם.

 

יש לציין שטיפול סרוגייט לא מיועד לאנשים שיש להם בני, בנות זוג, כי הטיפול בין בני זוג טבעיים עדיף על טיפול סרוגייט. רק במקרים בודדים עם אינדיקציה מיוחדת והסכמה מפורשת של בני זוג ניתן טיפול סרוגייט גם לבני זוג נשואים.

 

הטיפול מתרחש בחדר בקליניקה שממוקמת במרכז רפואי. החדר מרוהט כמו חדר בבית עם ספה, כורסאות, תאורה מודולארית, מערכת סטריאו, תמונות, מדף ספרים עם ז'ורנלים, שולחן קפה וכ"ו…

 

כל מטופל עובר בדיקות כלליות, בדיקות למחלות מדבקות, בדיקה על-ידי רופא. הסרוגייט עוברות את אותן בדיקות מידי 3 חודשים. כל מגע מיני מתבצע עם קונדום.

 

טיפול רגיל נמשך כ 12 - 20 פגישות, של שעה וחצי כל אחת, כאשר לכל פגישה עם פרטנר חליפי קודמת פגישה של המטפל עם המטופל שנמשכת שעה. בנוסף לכך הסרוגייט מקבל הדרכה אישית מהמטפל, כך שלפגישה ביניהם המטופל והסרוגייט קיבלו הדרכה ומשימות זהות. לשניהם ברורים מאוד הגבולות והמשימות של הפגישה. ההכנה מראש מפחיתה חרדות ומגדירה גבולות.

 

הטיפול בנוי לפי עקרונות טיפול מיני זוגי של מסטרס & ג'ונסון והלן קפלן. הוא בנוי מסדרת תרגולים של הכרות ומגע של חלקי גוף שונים, מן הקל של ליטוף כפות הידיים בלבוש מלא, ובפרוגרסיה עד להכרות הדדית של אברי המין, אוננות הדדית ולבסוף יחסי-מין מלאים.

 

כל הדרכה שלי לקראת פגישה עם סרוגייט, אני מלווה בהקרנת קטעי סרטים לימודיים שהבאתי מארה"ב, אנגליה והולנד. לפני שגיליתי את הסרטים האלה הייתי מנצל את היכולת שלי בציור ומשרבט תנוחות, חלקי גוף ופרטים אנטומיים.

 

סרטים שנעשו במיוחד לצורכי הדרכה מינית מלמדים בצורה ברורה, מלווה בהסברים, דרכים לענג אחד את השני. הם מראים בתקריב את האנטומיה, טכניקות של אוננות, אוננות הדדית, מין אוראלי, תנוחות שונות של מגע מיני מלא. דרכים ליצירת אווירה אינטימית, טכניקות לפתרון בעיות כמו וגיניזמוס, אנורגזמיה, בעיות זקפה ושפיכה מוקדמת.

 

יש לי בקליניקה כ- 50 קלטות כאלה. אני בוחר קטעים לכל מטופל ומטופל לפי השלב בטיפול והצרכים שלו. הסרוגייט בהדרכתה רואה את אותם הקטעים, כך ששניהם מגיעים למפגש ללא חרדה ועם תחושת שליטה במצב.

 

ההתקדמות במשימות מותאמת להתקדמות והשלמת הביצועים במפגשים שקדמו. אם מטופל מגלה הסתייגות, פחד, או גועל מפעולה זו או אחרת, אני מחפש דרכים לעקוף את המשימה הבעייתית.

 

גם המטופל וגם הסרוגייט מדווחים לי בפרטי פרטים על השתלשלות הפגישה והרגשותיהם בכל שלביה. דיווח ודיון פתוח עם פרטי פרטים של מפגש אינטימי מהווה דה-סנסיטיזציה, מפחית חרדה ומוסיף ידע. גם הפרטנרים החלופיים זקוקים לתמיכה, הסברים, חיזוק.

 

לטיפול פונים אנשים בכל רמות ההשכלה, עם חוסר ניסיון או ניסיון כושל ביחסי מין. טיפלתי בעורכי-דין, אנשי מחשבים, אומנים, מנכ"לים, קצינים וגם עמך: מוכרים בשוק, ספרים, מזכירות ואפילו בחור צעיר ויפה - מוכר בחנות לאביזרי מין.

 

מבחינת הפסיכופתולוגיה פונים אנשים ללא פסיכופתולוגיה משמעותית, אנשים עם הפרעות חרדה, מחלה כפייתית, פוביה חברתית, הפרעות אישיות ברמות חומרה שונות: בורדרליין, נרקסיסטיים, סובלים ממחלה אפקטיבית אוני וביפולרית וחולים סכיזופרניים ברמיסיה.

 

לאחר שצברתי ניסיון עם אנשים בריאים יחסית וראיתי שאחוזי ההצלחה בטיפול גבוהים מאוד, למעשה מתקרבים ל 100%, בהדרגה הסכמתי לקבל לטיפול אנשים עם פתולוגיה נפשית קשה.

 

כמובן, שככל שהפתולוגיה קשה יותר, ההתקדמות איטית יותר ויש צורך לפתור בעיות שונות בדרך, כמו התמדה, בעיות בינאישיות שנוצרות עם המטפל ועם הסרוגייט, לפעמים ספליטינג, חשדנות, חוסר מיומנויות חברתיות בסיסיות, תופעות לוואי תרופתיות ואיזון תרופתי.

 

לא ניהלתי סטטיסטיקה מתחילת העיסוק שלי בטיפול מיני, כי המטרות שלי היו קליניות ולא מחקריות, אבל ב 8 שנות עבודתי בתחום זה טיפלתי בכ- 10 חולים מאובחנים כסכיזופרניים, 3 ביפולריים, כ- 15 אנשים שעברו מצבים דכאוניים חוזרים, ועשרות אנשים בעלי הפרעות אישיות מלוות במצבים חרדתיים מסוגים שונים.

 

אצל אף מטופל לא הייתה החמרה של מחלתו או של מצבו הבסיסי. הנשירה מטיפול עם סרוגייט, נמוכה יותר לפי התרשמותי מהנשירה מטיפולים נפשיים קונבנציונאליים. אצל רובם הטיפול הסתיים בהצלחה, כלומר, הם למדו יסודות חיזור, בילוי עם בן או בת הזוג, משחקים ארוטיים, גירוי הדדי ויחסי-מין מלאים עד לסיפוק הדדי.

 

אצל אנשים עם הפרעות קשות בדימוי הגוף, עם חרדות קשות או כאלה שיש להם תופעות לוואי מטיפול תרופתי פסיכיאטרי הפוגע בזקפה, בתקופה שלפני Viagra השתמשתי בטכניקה של הלן קפלן - זאת אומרת שכאשר הייתה נסיגה בטיפול, חזרתי איתם כמה שלבים אחורה ואז התקדמתי שוב.

 

מאז שה-Viagra ותכשירים אחרים - Cialis ו- Levitra הגיעו לשוק, כאשר מסתמנת נסיגה בשלבי הסיום של הטיפול, החולה מקבל אחד התכשירים האלה שאחר כך, עם התקדמות התהליך, יורדת בהדרגה. זה אפשר לקצר את הטיפול.

 

אצל מיעוט המטופלים עם בעיות כמו סוכרת, תרופות נגד לחץ-דם ושילוב של בעיות גופניות, יש צורך להתמיד ב Viagra או דומיה, אבל היעילות שלהם עשרות מונים חזקה יותר לאחר שהחולה למד להתקרב, להיחשף, לגרות ולהיות ללא חרדה בסיטואציה אינטימית.

 

למעשה אפשר לראות את הטיפול המיני בעזרת סרוגייט כטיפול התנהגותי מיני, בדומה לטיפולים התנהגותיים אחרים בהם המשימות מתבצעות יחד עם מלווה.

 

חשוב לציין שהצלחה בטיפול מיני גרמה לשיפור במצב הנפשי אצל מטופלים עם כל סוגי הפסיכופתולוגיה. הטיפול בדרך כלל לא מסתיים מיד לאחר ההצלחה ביחסי-המין. לאחר שהחולה צבר ניסיון מיני עם הסרוגייט, הוא נפרד ממנה וממשיך עם המטפל תוך שהוא מחפש לו פרטנרים בחיים האמיתיים. כמה מהמטופלים המשיכו אצלי עד להצלחה עם פרטנר אמיתי.

 

לאחרונה אני עובד בשיתוף פעולה עם שירות שידוכים, שמטפל באנשים חולים ומוגבלים וזאת כדי לעזור לאלה שלמרות הצלחתם בטיפול מיני מתקשים למצוא לבד, או בעזרת המשפחות שלהם, פרטנר לחיים.

 

עכשיו, ככל שיותיר לנו הזמן אני רוצה להביא כמה דוגמאות של טיפול מיני בעזרת פרטנר חליפי וטיפול מיני זוגי, בקרב אוכלוסייה שאני ואתם מטפלים בה לרוב - אוכלוסייה של חולי נפש.

 

מקרה 1

המקרה שאציג עכשיו, מעניין בגלל האתגרים האבחוניים והטיפוליים שאיתם התמודדתי במשך שמונה חודשים, סה"כ 30 פגישות של טיפול מיני בעזרת סרוגייט.

 

דניאל, בן 50, הופנה אלי לטיפול על-ידי עמית למקצוע, פסיכיאטר שטיפל בו במרפאה ציבורית.

 

הוא בעל פנים ילדותיות וחיוך מבויש, עם בלורית שיער שחור, נראה הרבה יותר צעיר מגילו. דניאל נולד בסין, בן למשפחה ממוצא רוסי. למרות שהוריו עלו ארצה כאשר היה בן שנה, הוא דיבר רוסית טובה.

 

גר עם הוריו ואחותו הצעירה. אמו הייתה מאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי לפני 30 שנה והאבחנה שקיבלה הייתה סכיזופרניה היבפרנית.

 

אחותו הצעירה אושפזה מספר פעמים בבתי-חולים פסיכיאטריים. היא מאובחנת כסובלת מסכיזופרניה כרונית. דניאל מתאר אותה כמאוד ביישנית, לא מסוגלת ליצור קשר עם אנשים או לצאת מהבית לבד. בבית היא מנקה ומבשלת באופן כפייתי.

 

אביו הוא פקיד בגמלאות. דניאל מתאר אותו כמאוד עצבני, חשדן, ובעל אופי קשה. בבית מגדירים את האופי שלו במילים: "לקוח קשה" Тяжелый пассажир - למי שמבין רוסית

 

המשפחה מנהלת אורח חיים מאוד מסוגר, ואף אחד לא נכנס אליהם הביתה.

 

דניאל עצמו התפתח כילד ביישן וחשדן, עם מעט מאוד חברים. בלימודים היה שקדן, למד שעות ארוכות, וזכה לציונים טובים, במיוחד במתמטיקה. הוא סיים בית-ספר תיכון והתחיל ללמוד הנדסה. בגיל 22, בזמן שירות מילואים, הוא עבר משבר פסיכוטי ראשון ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי. במשך 13 שנה, בין 67 ו- 80, הוא אושפז בארבעה בתי-חולים פסיכיאטריים לפחות שמונה פעמים.

 

תיאורים הקליניים בסיכומי המחלה נעים בין מצבים קטטוניים, פרנואידיים ודיכאוניים. האבחנות נעות בין סכיזופרניה היבפרנית ועד לדיכאון תגובתי.

 

בזמן האשפוזים וביניהם, הוא גילה מחשבות פרנואידיות נגד אביו ונגד הרופאים שטיפלו בו. הוא ביצע שני ניסיונות התאבדות כשניסה לתלות את עצמו, ואיים לחתוך את פינו.

 

למרות האשפוזים הוא הצליח לסיים תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות. הוא ניסה מספר עבודות, אבל פוטר אחרי זמן קצר בגלל איטיותו וטעויות שעשה. עבודתו הארוכה ביותר, 3 שנים, הייתה כפקיד קבלה במרפאת קופ"ח.

 

מאז אשפוזו האחרון בשנת 80, הוא לא עובד וחי על קצבת הביטוח הלאומי.

 

בזמן האשפוזים שלו ועד להגעתו לקליניקה שלנו, הוא קיבל כמויות שונות של תרופות אנטי-פסיכוטיות, אנטי-פרקינסוניות ואנטי-דיכאוניות. לאחרונה הוא קיבל 100 מ"ג לרגוקטיל.

 

כל השנים האלה הוא נהג לקום מאוחר ולאכול את ארוחת הבוקר שאחותו מגישה לו במיטתו. תפקידו היחיד בבית היה להוציא את אחותו לטיולים ולביקורים אצל רופא. פעם בשבוע הם ישבו בבית קפה או במקדונלד'ס. לעיתים רחוקות דניאל ביקר אצל חברו הנשוי, איתו למד באוניברסיטה. רוב הזמן בבית הוא צפה בטלוויזיה או קרא עיתונים.

 

כל חיי המין שלו היו - אוננות בערך פעמיים בשבוע. הוא תמיד אונן בעמידה במקלחת כשהוא מסבן את אברי המין שלו. הוא אף פעם לא אונן בשכיבה במיטה בגלל הפחד שלו שבני המשפחה ישמעו אותו. במיוחד הוא דאג שאחותו לא תשמע אותו, כי הוא האמין שזה יהיה הרסני בשבילה בגלל ביישנותה ופחד מכל ביטוי של מיניות. הניסיון היחיד שלו עם אישה היה לפני הרבה שנים, כשהוא ביקר אצל זונה ברובע החלונות האדומים בזמן ביקורו באמסטרדם. הניסיון הזה היה כושל.

 

בביקור הראשון שלו בקליניקה נראה מסודר, ילדותי וביישן. היו סימני חרדה, והיה לו קשה להקשיב בסבלנות. הוא נהג לקטוע אותי באמצע המשפט כאשר נגענו בנושאים רגישים. כשהוא שמע את המבטא הרוסי שלי, הוא התחיל לצטט בדיחות וסיסמאות סובייטיות ישנות. לא היו סימנים למצב פסיכוטי או הפרעה באפקט. השיפוט שלו היה תקין, והוא התמצא היטב בעניינים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. למרות זאת, היה בו משהו מוזר. הוא נראה כמו אדם מתקופה היסטורית אחרת.

 

הוא הסביר שהגיע לקליניקה בשביל ללמוד לתפקד מינית. תכניתו הייתה למצוא חברה דרך משרד שידוכים, והוא רצה לרכוש ניסיון לפני כניסתו למערכת יחסים כזו. הוא ביטא פחד וחשד כלפי נשים. לדבריו כל הנשים רוצות אותו דבר, זאת אומרת להתחתן איתו ולהשתלט על הכסף שלו ועל רכושו.

 

השלב הראשון של הטיפול כלל פגישות עם הפרטנר החלופי מחוץ לקליניקה, פיתוח מיומנויות חברתיות, יכולת לנהל שיחה, לתפקד כבן זוג בביקור במסעדה או במוזיאון.הוא פיתח יחס טוב עם הפרטנרית החלופית, אבל היה משהו ילדותי בהתנהגותו.

 

השלב הבא בטיפול היה עבודה איטית על תרגילי Sensate Focus. דניאל התקדם בהתלהבות, הוא הסתכל בעניין בהדגמות הווידיאו, שאל הרבה שאלות. בפגישות שלו עם הפרטנר החליפי הוא התקדם היטב ביכולת לעשות מסאז' ארוטי, אבל נהנה יותר להיות במצב פסיבי כשהסרוגייט מלטפת אותו, רוחצת אותה ועושה לו מסאז'. גם דניאל וגם הסרוגייט דיווחו על אווירה נעימה, הומור תואם לסיטואציה, וזקפות ספונטניות.

 

השלב הבא בטיפול היה אוננות הדדית. דניאל התקדם טוב ביכולתו לגרות ולגרום הנאה לבת הזוג החליפית, אבל לא היה מסוגל להגיע לאורגזמה חוץ מהמצב של עמידה כשהוא מסבן את אברי המין שלו. לאחר כמה כישלונות להגיע לאורגזמה בתנוחות אחרות מתנוחה זו, הופיעה בעיה חדשה של קושי להגיע לזקפה. אי אפשר היה ללמד אותו לשים קונדום בגלל שהקונדום החליק מהפין המסובן שלו. הוא לא היה מסוגל לאונן בדרך אחרת בבית ודיווח על ירידה בחשק לאונן בכלל והתחיל לאבד אמון בטיפול בכלל.

 

בשלב זה של הטיפול הוא נעשה חשדן כלפי. הוא אמר שהמטרה היחידה שלי היא לקחת את הכסף שלו. באחת הפגישות הוא אמר לי שבשביל להיות בטיפול אצלי צריך להיות "רוסי חדש" - Новый русский הרגשתי דחף חזק להתבדח איתו אבל חששתי. בכל זאת נפלט לי "או…", ודניאל השלים את המשפט - "סיני זקן" Старый китаец - שנינו צחקנו באותה פעם והמתח בינינו ירד.

 

הסרוגייט, שהייתה חדשה בקליניקה ומאוד רצתה להצליח בטיפול הזה, גם באה בטענות אלי: "אתה רופא, מה אין תרופה בשביל לתת לו זקפה טובה? אם אתה לא מכיר תרופה כזו, שלח אותו לרופא אחר". (יש לציין שהטיפול התקיים לפני מהפכת ה - Viagra).

 

היה ברור שכל תהליך הטיפול הגיע למשבר ועומד בסכנה.

 

השיקולים שלי בשלב זה היו כאלה:

1. בירור רפואי בתחילת הטיפול הראה שלא קיימות בעיות רפואיות.
2. בדיקות מעבדה: רמות הפרולקטין והטסטוסטרון היו בגדר הנורמה.
3. המטופל אונן והגיע לאורגזמות ללא בעיה לפני המשבר בטיפול.
4. למטופל היו זקפות טובות בשלב של תרגילי Sensate Focus.
5. היה חשד מסוים שכמות של 50 מ"ג של לרגוקטיל מפריעה לזקפות ולשפיכה. 50 מ"ג הורדתי לו עוד בתחילת הטיפול.
6. היה מסוכן להמשיך ולהוריד את כמות התרופה האנטי-פסיכוטית, במיוחד כאשר הוא נעשה חשדני ועוין.

 

בשלב זה של הטיפול, נאלצנו לבטל 3-4 פגישות עם הסרוגייט בגלל מחלתה. השינוי במסגרת הטיפול בתקופה של משבר, העמיד את כל המשך הטיפול בספק. דניאל לא הופיע לפגישה איתי וביטל את הצ'ק האחרון שלו.

 

הוא קבע פגישה אצל אורולוג פרטי, לא אחד שעובד איתי ושבדק אותו בתחילת הטיפול. בבדיקות מעבדה שעשה לו האורולוג התגלו רמות גבוהות במקצת של פרולקטין, ונמוכות במקצת של טסטוסטרון (בבדיקות לפני תחילת הטיפול כל הרמות היו בגדר הנורמה). בדיקת NPT (הראתה 5 זקפות במשך 8 שעות שינה, שנמשכו בין 8 ל- 31 דקות. הטומסנטיות הייתה טובה וריגידיות טובה בבסיס הפין וחלשה בקצה הדיסטלי שלו. המסקנה של הבדיקה הייתה: ריגידיות בלתי מספקת בקצה הדיסטלי של הפין) - היראה תוצאות גבוליות . (כמו שאמרתי קודם, הטיפול הזה התקיים עוד בתקופה שלפני הויאגרה). האורולוג רשם לו טזופלמד פורטה (תרכיב של יוכימבין עם סטריכנין) וקסטרל, תרופה שנותנים נגד הגדלה של הפרוסטטה.

 

בפגישה שהתקיימה לאחר ארבעה שבועות של הפסקה, דניאל נראה רגוע. הוא אמר לי: "אתה רואה, אמרתי לך שהבעיה שלי היא גופנית ולא פסיכולוגית". הוא היה מוכן להמשיך בטיפול עם הסרוגייט.

 

כשראיתי את דניאל רגוע ובמצב-רוח טוב החלטתי לקחת סיכון ולהפסיק לגמרי את הלרגוקטיל שיכול להיות שהיה אחראי להעלאת רמות הפרולקטין. באותה פגישה אמרתי לו להפסיק תרופה נגד לחץ-דם שרשם לו רופא המשפחה. עשיתי זאת כי לחץ-הדם שלו היה תקין בכל המדידות במשך מספר חודשים של הטיפול שלנו.

 

חידוש הפגישות עם הסרוגייט היה מאוד מוצלח. לדניאל היו זקפות טובות, הוא למד לשים קונדום. מהר מאוד הוא ביצע חדירה והגיע לאורגזמות בתנוחות שונות. מצב רוחו היה טוב ובאחד הימים הוא הודיע לי שהוא התחיל קורס ב - ++C, שפת מחשבים מתקדמת.

 

תוך כמה חודשים, תוך כדי ההתקדמות שלו עם הסרוגייט, הוא סיים בהצטיינות את הקורס והתחיל לחפש עבודה בתכנות בשוק החופשי. לאחר כמה כישלונות בראיונות עבודה, הוא החליט לא לחשוף את סיפור חייו האמיתי והמציא סיפור חיים בדוי. מאז הוא עובד בחברת הייטק עם משכורת גבוהה מאוד.

 

סוף הטיפול שלו עם הסרוגייט היה מוצלח ביותר. הוא למד לקיים יחסי-מין בתנוחה המיסיונרית, אישה למעלה, אישה כורעת על ארבע, וגם בישיבה. הוא אפילו הצליח לגמור פעמיים תוך 20 דקות.

 

הסרוגייט לא הפסיקה לשבח אותו. היו לו זקפות חזקות אפילו לפני שהיה מוריד את המכנסיים. נשאלה השאלה האם ההצלחה שלו היא כתוצאה מהתרופה שקיבל מהאורולוג או הפסקה של הלרגוקטיל או התרופה נגד לחץ דם. היה זה אפקט פלסבו או תוצאה של התקדמות בטיפול הסרוגייט.

 

בשלב זה של הטיפול החלטתי להוריד לו בהדרגה את הטזופלמד פורטה - תרופה שנתן לו האורולוג. הוא היה מקבל שני כדורים ביום, בבוקר ובערב. היות ולא רציתי לקלקל את אפקט הפלסבו, אם היה כזה, השתמשתי בטכניקה של בלבול, טכניקה בה משתמשים לעיתים בהיפנוזה.

 

הוריתי לו במשך שבוע להוריד כדור אחד כל ערב שני. שבוע אחרי זה להוריד כדור בבוקר בכל יום שני בימים שלוקח כדור בערב. שבוע אחרי זה להוריד את הכדור בערב בכלל, ושבוע אחרי זה להוריד את הכדור בכלל. כל אותם שבועות תפקודו המיני המשיך והשתפר.

 

תוך כדי התהליך של הורדת התרופות, כאשר כבר הייתי בטוח בהצלחתו של דניאל בטיפול, שאלתי אותו מה תוכניותיו אחרי גמר הטיפול. הייתי בטוח שאקבל תשובה בוגרת והגיונית. במקום זה אמר לי דניאל שכל הנשים רוצות אותו דבר, להתחתן איתו ולקחת ממנו את כספו. הוא אמר שאינו סומך על אף אחד, ובטח לא יכול לעזוב את אחותו לבד אחרי שהוריו ילכו לעולמם, ושום אישה לא תסכים לגור יחד עם אחותו. אחותו גם לא תסכים לעולם שהוא יחיה עם אישה אחרת.

 

משפטו הבא היה שהטיפול הוא יקר מאוד ושהוא מחליט להפסיק אותו ברגע זה. כל השכנועים שלי שנשארו לו רק שתיים-שלוש פגישות ושאין טעם להמשיך עם תרופה כשהוא יכול להיפטר ממנה בתוך זמן קצר לא הועילו.

 

בדקות האחרונות של הפגישה השתדלתי להסביר לו שהשקעתו בטיפול הייתה כנראה ההשקעה הכדאית בחייו. בפעם הראשונה בחמישים שנה הוא עבד בעבודה אמיתית במקצוע עם משכורת טובה מאוד, בפעם הראשונה בחייו הוא גילה את עצמו כגבר בעל און, המסוגל לספק אישה מבחינה מינית וליהנות ממין בעצמו. בפעם הראשונה בשלושים שנה הוא היה ללא תרופות בכלל. כל ההסברים שלי היו לשווא.

 

כבר כשהיה ליד הדלת אמרתי: "אתה לקוח קשה" - Тяжелый пассажир, אותן מילים בהן הוא תיאר פעמים רבות במהלך הטיפול את אביו. דניאל עצר, חייך, הסתובב אלי ואמר: "בוא נקבע פגישה".

 

בפגישה הבאה דניאל סיפר לי שכשאמרתי לו - אתה לקוח קשה - הוא הבין שהוא חשדן כמו אבא שלו, "לא שאבא שלי לא צודק, אבל החלטתי לתת לך צ'אנס".

 

סיכום מקרה 1

המקרה שהצגתי כעת מעניין בגלל המורכבות של הבעיות והאתגרים שהוא מעמיד בפני הצוות הטיפולי.

 

אנחנו רואים פה חולה פסיכיאטרי כרוני עם פסיכופתולוגיה קשה במשפחה, יחסים סימביוטיים עם אחותו חולת הנפש, חשדנות כסימפטום, כתכונת אופי וכאסטרטגיה משפחתית. כל זאת בנוסף למגוון בעיות רפואיות, וכל זאת בגבר בתול - בן 50. אפשר לראות בהצגה של מקרה זה איך טיפול מיני בעזרת סרוגייט, יחד עם התייחסות למגוון בעיות רפואיות ופסיכיאטריות אחרות, יכול להיות מנוף אדיר בשיקום של חולה פסיכיאטרי כרוני לכאורה חסר תקנה.

 

מקרה 2

ריטה, בת 29, פנתה אלי בעקבות כתבה בעיתון על טיפול מיני. לפגישה ראשונה הגיעה לבד. ריטה היא רופאה, 5 שנים בארץ, מתמחה בבית-חולים. היא נשואה 4 שנים לדני, בן 26, בעל תואר בכלכלה ומובטל.

 

ריטה פנתה אלי בגלל שמאז גיל 16 לא חוותה אורגזמה.

 

בגיל 16 היא הרתה לגבר מבוגר ממנה ונשוי, ונאלצה לבצע הפלה. מאז ועד הנישואין היו לה מספר קשרים מיניים עם גברים שונים, אבל היא אף פעם לא הגיעה לאורגזמה בזמן קיום יחסי מין או משחקים מיניים. היא לא אוננה כי גם באוננות לא חוותה אורגזמה, וגם רגילה הייתה לראות פעילות זאת כמזיקה ומביכה.

 

בפגישה ראשונה בלט העצב בפניה. היא לא חייכה, התלוננה על עייפות. התעורר בי חשד למצב דיכאוני. כאשר בדקתי זאת לעומק התגלה שקיימים כל הסימפטומים הקליניים של דיכאון, כולל הפרעות בשינה, שינויי בוקר - ערב בהרגשה הכללית, חוסר תיאבון. הסתבר שהמצב הזה קיים אצלה שנים בשינויים קלים.

 

הסברתי לריטה שאין כל טעם להתחיל בטיפול מיני כל עוד היא ממשיכה לסבול מדיכאון. אמרתי לה שיתכן שכאשר מצב הדיכאון ישתפר היא תתחיל ליהנות ממין כולל אורגזמות.

 

במשך 4 שבועות ריטה לקחה Prozac, וכצפוי מצב רוחה השתפר. השתפר גם מצבה הגופני. נעלמו אי השקט והעייפות, השתפרה השינה והתיאבון. הופיע חיוך על פניה. למרות השיפור במצבה הנפשי, היא עדיין לא הייתה מסוגלת להגיע לאורגזמה. אז הוחלט שהמשך הטיפול יהיה טיפול מיני זוגי.

 

לפגישה הבאה באה עם דני. דני צעיר ממנה, מאוד אינטליגנטי, נראה ממורמר. הוא דיבר בפסימיות על זה שלמרות שסיים תואר ראשון לא יכול למצוא עבודה. דני בא ממשפחה הרוסה. אביו נשוי בחו"ל ועם אמו הוא לא מדבר כבר שנים. הוא גם לא רואה סיכוי שטיפול מיני יצליח בגלל שריטה, לדבריו, תמיד עייפה אחרי עבודה קשה ותורנויות, והם מגיעים ליחסי מין לעיתים רחוקות בשעות המאוחרות של הלילה, כאשר שניהם עייפים. כל האקט המיני כולל גירוי קצר של אברי המין עד זקפה אצל דני, חדירה בתנוחה קבועה עד לשפיכה.

 

דני הסתכל עלי במבט של ספק וחשדנות כאשר נתתי להם את שיעורי הבית הראשונים: במשך שבוע כל יום ללטף את הידיים אחד לשני במשך חצי שעה כל אחד, ולהימנע מכל מגע פיזי אחר כולל יחסי מין. דני שאל אם הוא יכול לראות טלוויזיה בזמן התרגיל. בפגישה הבאה הם סיפרו שמאוד נהנו מהליטוף ושלא תיארו לעצמם שאפשר להתעסק רק עם הידיים במשך שעה שלמה, ושזה בכלל לא היה משעמם.

 

שיעורי הבית הבאים היו ליטוף של הידיים, הראש והפנים. גם הפעם ללא כל מגע מחוץ לתרגיל. את שיעורי הבית שאני נותן, אני מלווה בצפייה בסרטים לימודיים, הסבר ציורי כמה נעים וקל לבצע את התרגילים, מדגיש את חשיבות האווירה ואחריותם להצלחה או לכישלון של הטיפול.

 

בפגישה הבאה דני התלונן: "אני עושה את התרגיל, ריטה – לא!". אחרי חמש דקות היא מתנפלת עלי ואונסת אותי. לעצמי חשבתי שזה סימן מעודד, אבל אם הם לא יבצעו את התרגילים הם מהר מאוד יחזרו למין לא מספק כפי שהיה קודם, לכן אישרתי להם לעשות מה שהם רוצים אבל רק אחרי ביצוע כל התרגילים.

 

כפי שקורה בכל טיפול, חייבת לבוא הנסיגה. במשך כמה שבועות הם לא ביצעו את התרגילים בתירוצים שונים: היו עייפים, היו צריכים לנסוע, עבדו מאוחר, באו אורחים.

 

באחת הפגישות דני ביקש לדבר על עצמו. הוא סיפר שהוא מרגיש אי שקט, חולשה, חרדה. הזמנתי אותו לפגישה בנפרד. התברר שגם הוא סובל מתסמונת חרדתית דיכאונית על כל הסימפטומים הנפשיים והגופניים שבזה. המלצתי גם לו לקחת Prozac, במקביל המשכנו בתרגילי Sensate Focus.

 

תוך כמה שבועות דני דיווח על שיפור משמעותי במצב בריאותו. נעלמו החרדות, הופיע מצב רוח. הוא מצא עבודה ונרשם והתקבל לתואר שני למקצוע מאוד מבוקש.

 

דני, כאשר יצא מהדיכאון, התברר כבחור תוסס, מלא חוש הומור וסקרנות אינטלקטואלית. הוא דיווח על שיפורים והמצאות שהכניס לתרגילי ה- Sensate Focus, הוא וריטה דיווחו בהתפעלות על תחושות חדשות שגילו בגופם - תחושות שמעולם לא חשו.

 

הם סיפרו שלמדו לנתק את הטלפון בזמן שמחליטים על משחקים אינטימיים. הם אפילו מצאו דרך 3 - 4 פעמים בשבוע לפרוש שמיכות על הרצפה באמצע הסלון כבר ב 8 - 9 בערב, ולהקדיש שעות לתרגילים ולמשחקים. הם דיווחו על מין סוער אחרי התרגילים.

 

כל עוד תרגילי ה- Sensate Focus לא התקדמו להתעסקות ישירה באברי המין לא שאלתי אותם על אורגזמות של ריטה, למרות שחשתי שהכול הסתדר. בשלב של התרגילים עם אברי המין, דני וריטה למדו להביא אחד את השני לאורגזמה ביד, בפה, במשגל.בשלב מסוים לדני היו בעיות להגיע לאורגזמה, כתוצאה מתופעות לוואי של הProzac, אבל בעזרת תרגילים נוספים הוא התגבר על הבעיה.

 

אחרי שנים של נתק, הם ביקרו אצל אימא של דני. שניהם כל כך התלהבו מהטיפול, שבלי בושה סיפרו לכל החברים שלהם על הטיפול שהם עוברים, ואז התברר להם שלכל, אבל לכל החברים שלהם, יש בעיות דומות לאלו שהיו להם, אבל הם עוד לא הבשילו בשביל לפנות לטיפול.

 

סיכום מקרה 2

דרך המקרה של דני וריטה ניתן לראות באיזה שילוב עמוק נמצאות טראומות מן העבר, מבנה של משפחות מוצא עם מחלות אפקטיביות ועם בעיות אלה או אחרות בתפקוד המיני.

 

טיפול משולב במחלה אפקטיבית יחד עם טיפול מיני התנהגותי, הפכו זוג עצוב, ממורמר ואנורגסמי, לזוג מאושר ומצליח, גם במיטה וגם מחוצה לה. כל הטיפול נמשך שלושה חודשים, כ- 12 פגישות.

 

סלייד 1

1. כמה מכם חושבים שחיי המין הם חלק חשוב בחיים של בן אדם?
2. כמה מכם עובדים עם חולי נפש?
3. כמה מכם מדברים באופן קבוע עם כל המטופלים שלכם על חיי המין שלהם?
4. כמה מכם מדברים עם המטופלים שלהם על חיי המין שלהם מפעם לפעם?
5. מי מכם חושב שבלימודים הפורמאליים שלו קיבל מספיק ידע בנושאים של מיניות?

 

סלייד 2

מהן הקבוצות העיקריות שבהן מטפלים אנשי בריאות הנפש?

1. חולים סכיזופרניים.
2. חולים אפקטיביים.
3. הפרעות אישיות.
4. הפרעות חרדה.

 

אצל כל הקבוצות האלה קיימות בעיות בחיי המין, המיוחדות לכל קבוצה ומשותפות לכל הקבוצות גם יחד.

 

סלייד 3

בין הבעיות:

1. חוסר במיומנויות חברתיות.
2. קשיים ביצירת קשר.
3. קשיים בשמירה על קשר.
4. חוסר ידע ומיומנויות בתחום המיני.
5. בעיות בחשק מיני כסימפטום למחלה.
6. בעיות חשק כתופעות לוואי של טיפולים תרופתיים.
7. שינויים הורמונאליים כתוצאה מטיפול תרופתי.
8. בעיות זקפה ושפיכה כתוצאה מהמחלה ומטיפולים תרופתיים.
9. הפרעות בדימוי הגוף האופייניות גם לחולים סכיזופרניים וגם לחולים אפקטיביים.

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון