עוד מהתחלת העבודה שלי בארץ, ולאורך כל הקריירה שלי, כל ידע שרכשתי, כל מאמר מעניין, ספר טוב, הרצאה חכמה, גרמו לי להרגשה טובה של התקדמות, התפתחות, הגברת יכולת שלי לעזור לאנשים שאני מטפל בהם. במקביל הבנתי מה לא עושה לי טוב. לא הייתי מוכן לבזבז את החיים שלי על עיסוקים אדמיניסטרטיביים. סירבתי הרבה פעמים להצעות שונות של משרות של מנהל מחלקה. היו אומרים לי: אתה מוכשר, The Sky is the limit בשבילך. לא הייתי מוכן לעשות מחקרים לא אמינים, רק בשביל לפרסם מאמרים. לא נראו לי כל הדחיפות מרפקים באקדמיה. רציתי להתפתח בעצמי, לפי מה שמעניין אותי. זה לא הייתה החלטה קלה. אלה היו התחושות שלי. כולם הלכו בדרך המקובלת. הכול בטוח: משכורת, קרנות מחברות תרופות, שכר מאוניברסיטה, כנסים חינם, פנסיה. ברור, שכלכלית אלה שהלכו בדרך המקובלת, הצליחו יותר ממני. אבל אם לחשב את החיים, שהם בזבזו על זה, אז החשבון הוא אחר.
יחד עם זאת, אני לא בטוח, שכל הקולגות שלי אהבו והתעניינו במה שאני אהבתי, ושנאו את מה שאני שנאתי. אני לא מצטער, שבחרתי בדרך שלי.
לפני שנתיים-שלוש, בכנס ארצי לפסיכיאטריה קרה לי דבר מעניין. בהפסקה, עמדתי ודברתי עם שני קולגות שלי, שעבדנו ביחד, והיינו ביחסים טובים. הם כבר היו בכירים במערכת. עם משרות ותארים. ניגש אלינו פרופסור בכיר, מנהל אחד הביתי החולים הגדולים, ידוע בעולם על המחקרים ופרסומים שלו. אף פעם לא שכחתי את ההרצאה שלו בלימודי המשך בשנת 78-79. אז הוא אמר עם מבטא אמריקאי כבד: "כל Case report שווה לתחת! רק מחקרים Double Blind – יש להם ערך. לא הסכמתי אתו. אבל הייתי מתמחה שנה ראשונה, והוא פרופסור מארה"ב. לא התווכחתי אתו. עם השנים הבנתי מה שווים המחקרים האלה, בנויים על השאלות, שמעבירים סטודנטים, ושנמשכים כ 6 שבועות כל המחקר. הכרתי קצת גם אותו. ידעתי, שהוא חכם, עם ראש פתוח, בעל ידע וניסיון אמתי בשטח שלו. הוא הכיר אותי קצת מהכנסים. היות ושנינו היינו כבר אחרי קריירה ארוכה, החלטתי להגיד לו מה אני חושב. הזכרתי לו וציטטתי את ההרצאה שלו מלפני כ- 40 שנה. אמרתי לו, שאני לא חושב שהוא צדק. אמרתי לו, ש 40 שנה, 30 שנה, 20 שנה, 10 שנים, שאתה מטפל במישהו, אתה לא צריך Double Blind, אתה מכיר את הבנאדם הרבה יותר טוב, ויודע מה עוזר לו, איך לעזור לו, מה הסיבות לסבל שלו, מ Meta-Analysis של 200 מחקרים של 6 שבועות לפי שאלונים. הוא הקשיב, ואמר שהוא חושב, שאני צודק. לא נכנסנו לדיון, כי ההפסקה נגמרה. אחרי ההפסקה, הוא היה המרצה מול המליאה של 2000-2500 פסיכיאטרים. לא זוכר איך בדיוק, אבל הוא התחיל את ההרצאה שלו מזה, שהוא ציטט אותי, וכמה הניסיון קליני חשוב, ושאסור לזלזל בו לטובת המחקרים.
גם קולגות שלי, שכבר היו פרופסורים, מנהלי בתי חולים ומחלקות, בכנסים אחרים, אמרו לי, כמה הם מקנאים בי, כמה הם שונאים את הביורוקרטיה, ישיבות המשרד הבריאות ובמרכזי קופות חולים.
זה מלמד אותי, שאין החלטה נכונה אחת. לא פשוט להחליט. לפעמים מחליטים נכון, לפעמים טועים. חשוב לנסות
להקשיב, לנתח, להתלבט, לשמוע ביקורת, לשמוע עצות.
