זה לא חינוך טוב – להעניש ילד על זה שטוב לו.
אני זוכר סצנה מיום הולדת שלי בגיל 4 או 5, כאשר ילדים התחילו לשמוח, לצחוק, לדבר בקול רם, אימא שלי אמרה: "הנשף נגמר!" ואני זוכר את זה גם אחרי 65 שנה. זה לא אומר, שאני לא יכול ליהנות בכלל. הזמן מכהה את הטראומות. הזיכרון נשאר, אבל הכאב נעלם. הייתה כזאת גישה. יש שיר של חווה אלברשטיין, שאימא הייתה אומרת, שמי שצוחק בערב, בוכה בבוקר, או משהו כזה. מה לעשות, הורים, שעברו סבל, מחנכים את הילדים לסבול. ומה לעשות, שהחיים של הילדים של היום מתרחשים בתקופה יותר שקטה.
זה משאיר פתח לתיקון.




