ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
מסיבת רווקים
שאלה:
אני בת 27, ולפני שלושה חודשים התחתנתי. לפני החתונה בעלי יצא עם חבריו למסיבת רווקים במועדון חשפנות. שנינו ידענו במה מדובר, וזה לא הפריע לי. הרי כולם עושים את זה. למחרת הוא סיפר לי שבמועדון חשפנית רקדה צמוד עליו כשתי דקות. למרות שידעתי שהוא לא בגד בי איתה, מאוד כעסתי עליו. אחרי כמה ימים הכעס שלי חלף, ואפילו צחקנו על הנושא.
לפני כחודש הייתה לנו מריבה קשה, והוא הזכיר את הנושא ההוא בצורה שמאוד פגעה בי. מאותו רגע קרה לי משהו שקשה להסביר. התחלתי לדמיין דברים לא הגיוניים שהכאיבו לי מאוד. אני יודעת שלא קרה כלום. אחי, שהיה איתו, מנסה להרגיע אותי. אני גם בטוחה שבעלי אדם נאמן וישר, ואני יודעת שמה שהוא סיפר לי - זה מה שהיה, אבל בכל זאת אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה יומם ולילה.
חלף כבר חודש מאז אותה מריבה, והמחשבות לא מפסיקות להציק לי. אני הייתי תמיד בחורה שמחה, לא קנאית, ליברלית בדעותיי ובמחשבותיי. אני רוצה לשכוח מכל המקרה השטותי הזה. אני יודעת שאין לו שום משמעות מבחינת היחסים שלנו.
אולי תוכל לתת לי הסבר הגיוני למה שקרה לי? מדוע המחשבות הללו אינן מניחות לי? האם זה יעבור פעם? אני כבר מפחדת מזה שהמחשבות והדמיונות הללו לעולם לא ירפו ממני. מה אני עושה עם זה?
תשובה:
את מבקשת הסבר הגיוני למחשבות שאת בעצמך מגדירה כלא הגיוניות. את רק רומזת לתוכן המחשבות הללו, ומצהירה שאת לא קנאית. מכך אני מסיק שמדובר כנראה על רגש קנאה, דמיונות ותסריטים של בגידה.
רגש הקנאה הוא אחד הרגשות הבסיסיים אצל בני האדם: אמירה לא זהירה, מבט לכיוון הלא נכון - יכולים לנפץ את כל השקפות העולם הליברליות של גבר או של אישה. בני זוג חייבים להיות רגישים כדי לא לפגוע אחד בשני. יכול להיות שמסיבת הרווקים לא הייתה מתאימה לשלב היחסים שביניכם, ולא היה נכון להיסחף למנהג הלא-הכרחי הזה.
לא ברור מה נאמר במריבה הקשה ביניכם זמן קצר אחרי החתונה, שכל כך פגע בך. יכול להיות שהמחשבות הלא הגיוניות הללו מצביעות על איזושהי בעיה ביחסים ביניכם, אולי על חוסר אמון אצלך או ביניכם. אני מקווה שעם הזמן האמון הזה ייבנה, והקנאה תחלוף כאילו לא הייתה.
אם המחשבות נשארות, או מתפתחות, והזמן והשיחות הכנות בינך לבין בעלך לא מרפאים אותם, כדי לך, או לשניכם יחד, לפנות לייעוץ מקצועי לשם בירור מעמיק יותר של הבעיה.
05.07.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
דיכאון ראשון
שאלה:
אני בת 30, אם לשני ילדים. בשנה האחרונה חיי היו גדושים באירועים. עברתי גירושין קשים, אצל אמי התגלה סרטן שד, ואני פוטרתי מעבודתי עקב צמצומים. אחרי כל זה חליתי בשפעת קשה, שלאחריה הופיעה אצלי סחרחורת נוראית, ושלושה שבועות לא יכולתי לקום מהמיטה. אמרו לי שזה קשור לדלקת באוזן.
בעקבות כל זה הרגשתי שאני פשוט הולכת להשתגע. הופיעו אצלי חרדות, דיכאון עם מחשבות רעות, התקפי פאניקה. רופאת המשפחה הפנתה אותי לפסיכיאטר, והוא נתן לי כדורים נוגדי דיכאון וכדורי הרגעה, והזמין אותי לביקורת בעוד חודש וחצי.
אפילו לא התחלתי לקחת את הכדורים. פחדתי שאם אתחיל, אחר כך על כל בעיה קטנה בחיי אצטרך לקבל שוב טיפול תרופתי, וכל פעם בכדורים יותר חזקים.
תשובה:
המכתב שלך קצר, אך השאלות בו רבות. אנסה לעשות סדר במידע שאת מוסרת, ולענות לשאלותיך:
אחד מהסיבוכים של שפעת נגיפית - היא דלקת באוזן הפנימית, ופגיעה במנגנון האחראי על היציבות במרחב. הסחרחורות שמופיעות - יכולות להיות מאוד קשות ומפחידות. אנשים מדווחים על הרגשה שהחדר מסתובב או מתהפך והם מאבדים לגמרי את שווי המשקל.
התופעה בדרך כלל חולפת, ואינה מותירה זכר. במקרים רבים קורה שבעקבות הזיהום הנגיפי והסחרחורת הממושכת - מתפתחים התקפי חרדה או מצב דיכאוני. אם לקחת בחשבון גם את הזעזועים הרבים האחרים שאירעו בחייך בסמוך למחלה, הופעתה של תסמונת דיכאונית-חרדתית מובנת בהחלט.
בנוגע לטיפול: רופאת המשפחה עשתה צעד נכון בכך שהפנתה אותך לפסיכיאטר. יכול להיות שגם הפסיכיאטר צדק בכך שהמליץ לך לקחת תרופות אנטידיכאוניות ותרופות נוגדות חרדה. יחד עם זאת, ידוע שרוב הסובלים מדיכאון וחרדה, אשר מקבלים, כפי שאת קיבלת, מרשם אחרי ביקור אחד, לא ייקחו את התרופות, או יפסיקו אותן אחרי כמה ימים, וימשיכו לסבול.
במצבים כמו שלך, לפחות בתחילת הטיפול, יש צורך בשילוב של מעקב צמוד ופסיכותרפיה, במקביל לטיפול התרופתי. במקרים מסוימים ניתן לטפל בפסיכותרפיה, אף ללא תרופות. כמו אצלך, ברוב המקרים, כעבור כמה חודשים עד שנה - האפיזודה הדיכאונית הראשונה חולפת מעצמה, גם ללא טיפול. בעזרת הטיפול היית יכולה להרגיש טוב יותר כבר כעבור חודש.
תרופות נוגדות דיכאון אינן ניתנות נגד "בעיות בחיים". רק אם כתגובה לאותן בעיות מתפתח דיכאון קליני, יש צורך בטיפול. זה לא נכון שבכל פעם צריך טיפול חזק יותר, אבל אם אחרי אפיזודה דיכאונית ראשונה, מתפתחות אפיזודות חוזרות ותכופות, כדאי לשקול טיפול מונע תרופתי, פסיכותרפיה או טיפול משולב.
15.07.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
דיכאון ושנאה עצמית
שאלה:
אני בת 18, ומאוד אוהבת את החבר שלי ודעתו חשובה לי. כבר שנה שהוא מנסה לשכנע אותי לחזור לטיפול פסיכיאטרי. הייתי בטיפול כיוון שאני פוגעת בעצמי. אני חותכת את עצמי, מכבה על עצמי סיגריות ומוציאה באובססיביות עור מהסנטר.
אני סובלת מהערכה עצמית נמוכה מאוד והחיים שלי סובבים רק סביב זה. בזמן האחרון למדתי גם להקיא. הרבה זמן לא הצלחתי ולא ידעתי איך, אני מקווה שזה יעזור לי לרזות, כי אני לא עושה שום פעילות ספורטיבית.
הפסקתי את הטיפול כי נמאס לי ובכלל, הרגשתי שאין לי שום בעיה שצריכה טיפול, בטח שלא בעזרת פסיכיאטר. החבר שלי הודיע לי, שהוא לא יהיה מסוגל להישאר בקשר איתי אם לא אחזור לטיפול פסיכיאטרי. הוא היחיד שיודע כל מה שאני עושה לגוף שלי. יש לו אחות שלפני כמה שנים אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי עקב אותן בעיות.
העניין הוא, שאני לא רוצה להרגיש טוב, לא מוכנה להשלים עם עצמי ועם מה שיש לי. אני לא מוכנה לשום טיפול, שום שיחות, אבל גם לא מוכנה לשקר לחבר שלי.
אני לא מוכנה שמישהו יעזור לי, כי אני שונאת את עצמי ואת החיים שלי ולא איכפת לי למות אפילו היום. המקסימום שלו אני מוכנה, זה לקחת תרופות וזהו! שום פסיכולוגים ושום פסיכיאטרים! האם קיימת אפשרות לטיפול כזה?
תשובה:
עניתי כבר במדור זה לכמה אנשים שסובלים כמוך מהפרעה קשה בדימוי הגוף - Body Dysmorphic Disorder. זוהי מחלה קשה מאוד, שמלווה כמעט תמיד בדיכאון עמוק, שנאה עצמית ושנאת הזולת. יחסיהם של הסובלים עם ההורים ועם דמויות הוריות, למשל מטפלים, מתאפיינים בכעס, שנאה, תלות ותוקפנות.
קשה מאוד לאדם הסובל לבקש ולקבל עזרה, ודבר זה פוגע בסיכויים לשפר את מצבו וביכולתם של אנשי המקצוע לעזור לו. הנטייה לפגיעה עצמית יכולה להתבטא בגרימת נזקים מתמשכים כמו שאת עושה - חותכת, שורטת ומקיאה, או בניסיונות אובדניים ממשיים.
למרות הטרגיות של מצבך, יש שתי נקודות אור במכתב שלך: האחת היא אהבתך לחבר שלך, שהיא כנראה הדדית, והשנייה - הפנייה שלך לקבלת עצה מגורם מטפל. אולי זה סימן שלא הכול אבוד.
ללא ספק, את זקוקה לטיפול תרופתי. כפי שאת מבינה, התרופות לא נופלות משמיים, אלא ניתנות על-ידי רופא. במקרה שלך, פסיכיאטר צריך לרשום אותן. על-מנת לקבוע אילו תרופות מתאימות לך, פסיכיאטר צריך לבדוק אותך ואחר כך לעקוב אחרי השפעת התרופות, קיומו או היעדרו של שיפור במצבך, תופעות לווי וכדומה. אם הכול כשורה, ניתן בהדרגה להגדיל את המרווחים בין הפגישות.
08.03.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מחלת פרקינסון ודיכאון
שאלה:
אני בן 54. לפני כ- 30 שנה נפל אחי הקטן, צנחן בן 20. מאז אובדן זה, נכנסתי למתח נפשי ופיתחתי חרדות כמו קושי להיות לבד, קושי להסתכל במראה ודיכאון.
כל השנים שירתתי בצבא קבע. לפני כ- 20 שנה, בעקבות ריב עם קצין אחר, הועברתי מתפקיד מבצעי בו שירתתי כ- 15 שנה לתפקיד לוגיסטי. חוויתי את ההעברה כאובדן נוסף, והדיכאון שלי החמיר.
בהדרגה התחילו להופיע אצלי תופעות של התכווצות בפנים ובצוואר, שהוגדרו כדיסטוניה. צרכתי המון תרופות הרגעה, בעיקר וואבן, וקיבלתי טיפול אצל פסיכולוגית קלינית במשך מספר שנים, אך ללא הועיל. באותה תקופה, פסיכיאטר צבאי נתן לי תרופות שונות, שגרמו לתופעות לוואי.
תרופות נגד תופעות הלוואי גרמו לי לתנועות בלתי רצוניות. מאז מצבי רק הולך ומחמיר. כיום מצבי מוגדר כמחלת פרקינסון, ואני מקבל תרופות שגורמות לי לתופעות לוואי קשות. היום אני נכה, עם הפרעות בתנועה, בדיבור ובבליעה ומציעים לי ניתוח אלקטרודות במוח. בנוסף למחלת פרקינסון, אני ממשיך לסבול מדיכאון ומחרדות.
שאלתי היא - האם מחלת פרקינסון ממנה אני סובל יכלה להתפתח מתוך מצבי הנפשי? האם יתכן, שלו הייתי מטופל ביעילות, לא הייתי מפתח את מחלת פרקינסון?
שאלה נוספת היא - האם יש מקום לטיפול בתסמינים הנפשיים כמו החרדות, הפחדים והדיכאון, מתוך ציפייה ששיפור במצב הנפשי יכול לעצור את מחלת פרקינסון?
אני מרגיש בתוכי, שאם נסלק את המפגעים הנפשיים, יש סיכוי שנעשה מהפך במצבי, ואולי נוכל להוריד את הטיפול בתרופות נגד מחלת פרקינסון, שגורמות לי לתופעות לוואי כל כך קשות. מה דעתך?
תשובה:
הקשר בין מחלת פרקינסון לבין דיכאון וחרדה ידוע היטב. כ-40%-60% מחולי פרקינסון סובלים מדיכאון וחרדה - בערך כפול מאשר באוכלוסיה הכללית. אצל חלק מהחולים, הדיכאון והחרדה מופיעים לפני הופעת סימני מחלת פרקינסון, אצל אחרים - מחלת פרקינסון קודמת להופעת הדיכאון והחרדה.
חלק מהסימנים של מחלת פרקינסון ומחלת דיכאון חופפים, לכן אבחון של אחת מהמחלות יכול להתעכב. יש חוקרים, שרואים בסימני הדיכאון והחרדה אצל חולי פרקינסון חלק מן המחלה.
קיימות גם תיאוריות על מבנה האישיות של אנשים שעלולים לפתח מחלת פרקינסון, אבל ניתן לראות בהן השערות בלבד, היות ואין הוכחות מדעיות מוצקות המאששות אותן. אין הוכחות גם לכך, שדיכאון וחרדה שלא מטופלים היטב מתפתחים למחלת פרקינסון.
מה שידוע היטב, הוא שטיפול בתסמיני הדיכאון והחרדה, מקל על סבלם של חולי פרקינסון, ומאפשר לפעמים להוריד את כמות התרופות נוגדות פרקינסון, שבין תופעות הלוואי שלהן תופעות נפשיות שונות, לרבות דיכאון. הטיפול צריך להתבצע בזהירות רבה, תוך התייחסות לאינטראקציה שבין התרופות השונות ולשינוים במצב הקליני.
03.08.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
