ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
לא מוכן לקחת גלולת אושר, אבל מחפש תרופת פלא
שאלה:
אני בן 32 ומדוכא מאז שאני זוכר את עצמי. לא הייתי מקובל לא בביה"ס היסודי ולא בתיכון. בילדות הייתי שמנמן ולא הצלחתי בספורט. בלימודים דווקא הייתי בסדר ונחשבתי ל"חנון".
הייתי מזלזל בכוונה בלימודים כדי להיות כמו האחרים. ההורים לחצו עלי שאלך לעתודה, אבל אני סירבתי. חשבתי שבצבא אצליח ואהיה מקובל. חשבתי שבדרך זו גם אוכל להרשים בחורות שבכלל לא שמו לב אלי. את הטירונות עברתי בקושי רב, אבל מקורס קצינים הודחתי די בהתחלה.
אז קיבלתי את הדיכאון הקשה הראשון שלי. הייתי באי שקט, לא אכלתי, הגעתי לאפיסת כוחות ורציתי להתאבד. קיבלתי טיפול תרופתי, ושוחררתי מצה"ל.
הדיכאון עבר מהר, למרות שהפסקתי את התרופות מיד אחרי השחרור מצה"ל. התקבלתי לפקולטה יוקרתית באוניברסיטה והכרתי בחורה חמודה מפקולטה אחרת.
היא לא הייתה כל כך חכמה, וגם המשפחה שלה הייתה לא מי יודע מה. ניסיתי לחנך אותה , להקנות לה ידע וליטוש בסיסיים, וכאשר היא התנגדה, התעלמתי ממנה, עשיתי לה סנקציות.
אני חושב שנמאס לה ממני, כי היא עזבה אותי פתאום, בלי הסברים וכמה שניסיתי לדבר איתה, היא לא הסכימה. אז הייתי בדיכאון בפעם השנייה. ההורים לקחו אותי לרופא, ושוב קיבלתי טיפול תרופתי.
הרופא רמז שכדאי לי להיכנס לטיפול פסיכותרפי. כאשר הבנתי כמה זה צריך לעלות, ושלא ברור כמה זמן זה ייקח, הבנתי שהרופא חשב ש"תפס דג שמן" - והוא מנסה לסחוט ממנו את המקסימום.
לפני שלוש שנים סיימתי את הלימודים, התחתנתי והתחלתי לעבוד. לפני חצי שנה פוטרתי מהעבודה, ואשתי, שאותה מה שמעניין - זה הכסף שלי, מאיימת בגירושין. אני שוב בדיכאון. אני לא מוכן כל החיים לקחת גלולות אושר, וגם לא מוכן להוציא כספים בלי חשבון על פסיכותרפיה. האם יש דרך אחרת?
תשובה:
לצערי אין דרך אחרת. ממכתבך עולה דפוס חוזר בחיים של ערך עצמי ירוד, דחייה, כעס, חשדנות, קושי ביחסים בינאישיים ודיכאון. התסריט הזה של החיים שלך מוכתב על ידי אישיותך.
האישיות של אדם נבנית על ידי יצירת מעגלים חשמליים - כימיים במערכת העצבים העליונה. מרכיבים גנטיים, התנסויות בגיל המוקדם, אינטראקציה עם הסביבה במהלך כל החיים - הם אלה שקובעים את גורלו של האדם.
אם רוצים לשנות את התסריט, כלומר לשנות את המעגלים, לכתוב תוכנות חדשות , להזין את המערכת במידע חדש, יש להשקיע הרבה עבודה, זמן וכסף בתהליך ארוך של פסיכותרפיה. תרופות פסיכיאטריות פועלות יותר מהר, ולפעמים יש צורך בשילוב של השניים.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
טיפול נפשי כהשקעה כלכלית
שאלה:
מה עלי לעשות, כאשר אני חושבת שאני צריכה טיפול נפשי, אך לא יכולה לשלם עליו? אני אדם שכל הזמן רע לו. ליד אנשים אחרים אני פחות או יותר בסדר, צוחקת, יוצאת למקומות בילוי, אבל אני אף פעם לא באמת נהנית. אף פעם! תמיד אני מוצאת רע, ונכנסת לדיכאון מהר מאוד מדברים קטנים.
שאלתי פעם פסיכולוג באינטרנט על כך, והוא אמר לי שזה פשוט הקושי ליהנות, ושבעוד כמה שנים אתאהב במשהו, אמצע עבודה שאני אוהבת, ואז יהיה בסדר. לדעתי זו הייתה תשובה מוזרה ביותר. מה זאת אומרת שאני "צריכה לחכות עוד כמה שנים" בשביל להיות שלמה עם עצמי ועם החיים שלי?
אני לפעמים ממש שונאת ומתעבת את האופי שלי, וגם הרבה פעמים פוסלת אנשים, וישר מוצאת בכל אדם חדש שאני מכירה את הרע. מכיוון שאני שונאת את עצמי, לפעמים אני לא מדברת עם אנשים כי אני לא רוצה שיכירו אותי האמיתית.
מה אתה חושב? האם לדעתך, פסיכותרפיה או טיפול אחר כלשהו יעזרו לי? האם אני צריכה את זה? ואם כן, מה עלי לעשות בעניין הכסף? הורי לא יתנו לי כסף לכך, כי הם חושבים שזו סתם שטות, ולי גם כן אין כסף, מכיוון שאני לומדת ולא רוצה לעבוד. מה הפתרון שאתה מציע?
תשובה:
מהמכתב שלך ברור שאת לא חיה בשלום עם עצמך, ולכן את מתקשה בקשרים חברתיים. היות שאת מתארת מצב מתמשך, קרוב לוודאי מדובר בבעיה אישיותית, שעל בסיסה יכולות להתפתח בעיות אחרות, כמו דיכאון, תת הישגיות בלימודים, בעבודה, בחיים זוגיים או חברתיים, תחושת אומללות, ועוד. ללא כל ספק את זקוקה לטיפול פסיכותרפי.
בעניין הכספי: מניסיוני, להפתעתי ולשמחתי, השקעה בפסיכותרפיה התבררה בדיעבד כהשקעה כספית כדאית ביותר. כל האנשים שהשקיעו בפסיכותרפיה והתמידו בטיפול, פרחו גם מבחינה כלכלית, למרות שאנשים פנו בשל סיבות אחרות לגמרי, והנושא הכלכלי אף פעם לא היה גבוה בסדר העדיפויות של הטיפול.
מה שקורה לאנשים אלה, הוא שעם פתרון קונפליקטים פנימיים ובינאישיים, עם השחרור מדיכאון ומחרדות, השתחררה אצלם גם אנרגיה נפשית אדירה, הם גילו אוצרות נפש חבויים וכישרונות שאף פעם לא חשבו עליהם. כמובן, כל אחד מצא את הדרך שלו להיטיב עם עצמו, בין היתר גם מהבחינה הכלכלית.
היו כאלה שבשביל לממן טיפול ניקו מדרגות, שמרו בלילה או עסקו בעבודות אחרות. אני לא יועץ פיננסי. את החישובים של הכדאיות את צריכה לעשות בעצמך. כחברת קופת חולים את יכולה לפנות לרופא שלך שיפנה אותך לטיפול בקופה, במרפאה עירונית או בלשכת הרווחה.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
חרדות מסוגים שונים
שאלה:
אני בת 50, ולאחרונה התחלתי להבין שהבגדים שאני לובשת נוגעים לי בעצבים - זה יכול להיות בגד סינתטי או מכותנה, אבל עשוי מחוט עבה. זה יכול להיות גומי בתחתונים או בחזייה, תווית בבגד, תפרים, וכו'.
כל זה פוגע לי בעצבים, וגורם לי לרעד, עצבנות, גירוד, דפיקות לב, חוסר ריכוז בעבודה, וכמובן חוסר שינה בלילות. האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי?
תשובה:
לפי התיאור שלך, קרוב לוודאי את סובלת מהפרעה דיכאונית חרדתית. כנראה את חשה זאת בעצמך, ולכן את פונה אלי. אמנם התיאור שלך קצר וחסכוני, אבל ניכר כי מסתתר מאחוריו סבל רב. ידוע שהסבל שגורמת ההפרעה הזאת הוא קשה מנשוא.
אנשים מתארים את הסבל כעינוי שבא מבפנים. צורת הסבל - כלומר הסימפטומים, הם תמיד בלתי הגיוניים, משתנים מאדם לאדם, וגם אצל אותו אדם בתקופות או בשעות שונות. לעיתים מתלווה לסבל הזה בושה. אדם בוגר ואחראי חושב לעצמו: "אם ידעו שהבגד או התחתונים מפריעים לי, יחשבו שאני משוגע".
הדיכאון והחרדה הם מצבים אכזריים מאוד, ותמיד לובשים צורה אחרת.
אם אני אספר לך שמישהו אחר סובל מאותה מחלה, אבל הסימפטומים שלו הם שהוא לא יכול, למשל, לאכול בנוכחות אדם אחר, או להיכנס לאוטובוס, או לעמוד בתור אפילו של שני אנשים, או לענוד שעון, או להכניס טבעת נגד הריון, או להסתכל לכיוון בית קברות, או לשמוע מילה מסוימת, או לראות אדם זקן, או לעבור בצומת של בית חולים, או להיכנס לשירותים שאינם בבית שלו והרשימה היא אינסופית, את בוודאי תגידי: "לא, זו מחלה אחרת".
בגלל תחושת המוזרות, אנשים מסתובבים עם הסבל שלהם שנים ולא מעיזים לפנות אפילו לפסיכיאטר, מחשש שאם הוא ישמע "עד כמה אני מוזר, הוא מיד יאשפז אותי".
כאשר אדם סוף-סוף פונה לפסיכיאטר, האופי של המחלה הוא כזה שהוא מיד מתחיל לחשוד שלא הבינו אותו, שנתנו לו טיפול לא מתאים, ושכל אותם סימפטומים שבגללם הוא בא בעצם נגרמו לו על ידי הכדור או החצי כדור הראשונים שהוא קיבל.
השבועות הראשונים של הטיפול הם קשים מאוד גם למטופל וגם לפסיכיאטר, שמשקיע את כל כוחותיו הנפשיים, את כל סבלנותו על מנת לשכנע את המטופל לא להתייאש ולא לנטוש את הטיפול. הטיפולים המודרניים, הן תרופתיים והן הפסיכותרפיים, הם יעילים מאוד, אך נדרשים כמה שבועות על מנת שהטיפול יותאם למטופל ויתחיל לפעול.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
התינוקת שלך בסכנה!
שאלה:
אני אימא לתאומים בני שלוש, בן ובת. מיד לאחר הלידה לא הצלחתי להיקשר לילדה. אפשר להגיד שאני ממש סולדת ממנה. היית בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ע"י כדורים, אבל שום דבר לא עזר.
בגלל המצב ישנם מתחים ביני לבין בעלי והמצב מתדרדר. אני מרגישה שאני לא אשמה כי איני מצליחה לטפל בזה. כל דבר שהיא עושה מרגיז אותי. יש לציין שאני בכלל לא מחבקת ולא מנשקת אותה. היא כאילו זרה בשבילי. עניין היפנוזה נורא מעניין אותי. היית רוצה לדעת אם ניתן לטפל בי בעזרת היפנוזה?
תשובה:
הפנייה שלך נראית לי דחופה ביותר. ניסיתי לענות לך מיד ב - email
אבל המכתב שלי חזר מספר פעמים. ההרגשה שפיתחת כלפי ביתך מסכנת מאוד את בריאותה הנפשי ואת העתיד שלה. השנים הראשונות בחייו של אדם - הן אלה שקובעות את אישיותו, בריאותו הנפשית, יחסיו לעולם ולאנשים אחרים.
בשביל התינוק הרך – אמו - היא כל העולם שלו. אם שעוטפת את התינוק בחום זרועותיה, שמכסה את גופו בנשיקות ובליטופים, שמדברת אליו בקול אוהב ומשמיעה לו צלילים ישר מתוך נפשה, צלילים של שמחה ואושר על עצם קיומו, שמסתכלת אליו בעיניים מלאות הערצה, אם כזאת נותנת לתינוק שלה תחושה שהעולם שסביבו אוהב אותו, ושהוא ראוי לאהבה הזאת.
ילד כזה יגדל עם הרגשת ביטחון עצמי, עם יחס חיובי לאנשים. בעתיד הוא גם יזכה ליחס חם מהסביבה ומהחברה, כי החברה אוהבת אנשים שמשדרים בטחון והרגשה טובה.
הרגשת הסלידה שיש לך כלפי התינוקת, והרוגז שאת מבטאת כלפיה, חוסר היכולת לחבק ולנשק אותה, אולי אלימות פיזית ומילולית שאת לא מזכירה, אבל הם די משתמעים מדבריך, גורמים לה נזק בלתי הפיך לכל חייה.
מערכות העצבים המרכזית והאוטונומית, שנבנות בשנים הראשונות של החיים, נבנות עם פגמים נוירו-פיזיולוגיים שייתנו את ביטויים בכל תחומי החיים ובכל שלביהם.
הכול - מהרגשות פיזיות, יכולת למידה, איתנות של מערכת החיסון, יחסים עם אנשים אחרים בחיים, נטייה לדיכאונות, מחלות פסיכוסומאטיות, נטייה לחשדנות, אלימות או קורבנות נצחית וחשוב מכול - חוסר יכולת להתייחס לילדיה בעתיד בצורה אחרת מזו שהיא קיבלה ממך, וכל זה גם אם היא לא תזכור כלום ממה שקורה לה עכשיו אתך.
אנשים שמבקשים, כמוך, לפתור את בעיותיהם בעזרת היפנוזה, במקרים רבים חשים חוסר אונים וחוסר שליטה על מעשיהם ורגשותיהם. ייתכן מאוד שניתן לשלב היפנוזה בטיפול בך.
ייתכן גם שסוד היחס החולני שלך כלפי ביתך טמון ביחס שבו את זכית בילדות מאימא שלך, או מאנשים קרובים אחרים. אבל חוסר שליטה, וחוסר הבנה למקור ההרגשות וההתנהגויות, לא פותרים אותך מהאחריות לטפל בבעיה.
את המצב שאת מתארת אפשר לדמות לפצצת זמן, שאם לא תנוטרל עכשיו, תתפוצץ או בפרץ האלימות שלך כלפי הבת, או בעתיד באלימות של הבת שלך כלפיך או כלפי הילדים שלה. את חייבת לחזור לטיפול הקודם או לפנות לטיפול חדש כדי להקטין את הנזק מהר ככל האפשר.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
