ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
חוויה של ריקנות
שאלה:
אני בחורה בת 20. החיים שלי היו גדושים בחוויות ואירועים, כך שאיני יודעת מאיפה להתחיל. בגיל 16 עזבתי את הבית ועברתי לגור בטבע. חייתי בחבורה של אנשים מכל המינים ומכל הצבעים במין קומונה קטנה, ללא חשמל או מים זורמים.
שם התאהבתי נואשות בגבר מבוגר. הפחד מדחייה ממנו גרם לי להיות בקשרים מיניים עם מספר גברים ונשים גם יחד. הייתי מאוד פתוחה מינית, ללא מעצרים וללא גבולות.
לאחר זמן מה, אותו אדם שבו התאהבתי כל כך, עזב את הארץ. בשנה שהוא היה בחו"ל בכיתי כל לילה. ניתקתי קשרים עם כל החברים והמשפחה שלי. הקמתי 'חושה' בחוף מבודד שהייתה לי למקלט והתבודדתי שם. כאשר הוא חזר לארץ, גיליתי שהוא מתחתן ומצפה לילד.
מאז אני בורחת ממקום למקום בתקווה לשכוח את הכאב. אחרי שנתיים שלא קיימתי יחסים עם אף אחד, חזרתי לחבר שלי מהעבר, שפעם מאוד נהניתי מהיחסים איתו.
היום אני מרגישה עצורה, ולא מסוגלת ליהנות ממין. אני מרגישה בפנים עצב עמוק, ריקנות ובדידות. הכאב הזה יוצא בצורת כעס כלפי ההורים שלי. יכולים לעבור ימים ושבועות בלי שיש לי צורך לדבר עם נפש חיה.
היום אני יכולה להגיד בוודאות שאהבתי לאותו אדם כבר לא קיימת, אבל החוויה שעברתי איתו פשוט העצימה משהו שהיה בי הרבה לפני גיל 16. בשנה אחרונה אין לי בית קבוע, אני נודדת ממקום למקום, וכששואלים אותי איפה אני גרה, אני עונה בכנות שאני פשוט לא יודעת.
הריקנות, הבדידות והנדידה נמאסו עלי. כולם חושבים שאני חיה על פי עקרונות שקבעתי לעצמי - שאני התגשמות של כוח ויציבות נפשית. אף אחד לא יודע שאני כמהה לבית חם, לחיבוק ולאהבה.
אני אשמח לעצה, להמלצה, משהו שיחזיר אותי בחזרה לעולם הזה, שייתן לי להרגיש עם שתי רגליים על האדמה.
תשובה:
את מתארת בצורה אותנטית ורגישה חוויה של בדידות, חוסר שייכות וריקנות שנובעים, כנראה, מאיזה כשל ביחסים המוקדמים שלך עם ההורים. ברחת מהבית לחפש חום ואהבה מוחלטים, ולרגע מצאת אותם בקומונה בחיקו של גבר מבוגר. כפי שאת כותבת, הבגידה של אותו גבר העצימה אצלך חוויה טראומטית מהילדות.
קשה לחזור לשלווה פנימית כאשר החיים שלך כל כך לא יציבים, ללא בית, ללא עיסוק, ללא דמויות קרובות קבועות. ללא ספק הגיע הזמן לסכם ולעכל את החוויות הרבות שצברת. הדרך היעילה לעשות זאת היא במסגרת יציבה של פסיכותרפיה מעמיקה.
30.05.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
כמה זמן צריך לקחת תרופות
שאלה:
אני בת 40. מאז שאני זוכרת את עצמי, אני סובלת מדיכאונות. ב - 15 השנים האחרונות אני מקבלת תרופות. כל פעם שאני מרגישה טוב יותר, אני מפסיקה את התרופות. אחרי כן אני מרגישה מצוין תקופה מסוימת, אבל אחר כך שוב באה הנפילה, אם בעקבות איזו בעיה בחיים, ואם בלי סיבה.
כבר קבלתי Prozac, Seroxat, Cipramil, Efexor, אבל שום תרופה לא ריפאה אותי לגמרי מהמחלה. השאלה שלי היא: האם כל החיים אני צריכה להיות תלויה בתרופות? האם זה לא מזיק לקחת תרופות תקופות כל כך ממושכות?
תשובה:
פעם חשבו שאם אדם בעל דיכאון קליני מטופל עד כדי שיפור מלא במצבו, ניתן לרפאו לתמיד. מחקרים מדעיים וסטטיסטיים של העשורים האחרונים, והניסיון הקליני שנצבר, מראים שלפחות 50% מאלה שעברו מצב דיכאוני אחד, יפתחו במוקדם או במאוחר דיכאון קליני גם בפעם השנייה. בדרך כלל זה קורה בתוך כשנתיים אחרי הפסקת הטיפול התרופתי.
לאחר הפעם השנייה כבר ברור שמהלך המחלה הוא כרוני, ושהיא תחזור בכל פעם שהטיפול התרופתי יופסק. נתונים אלה מדגישים את הצורך במעקב פסיכיאטרי קבוע, גם אחרי שמצב החולה משתפר בעקבות הטיפול. כפי שאת רואה, התשובה לשאלתך היא שמדובר במחלה כרונית, הדורשת טיפול ומעקב תמידיים.
ההבדלים בין תרופות נוגדות דיכאון אינם גדולים. יש חולים שמצבם ישתפר מכל תרופה, אחרים מגיבים לתרופה מסוימת טוב יותר מתרופה אחרת, ואחרים, זקוקים לקומבינציה של שתי תרופות או יותר כדי להגיע לשיפור במצבם.
התרופות שאת מזכירה, הן כולן תרופות נוגדות דיכאון מהדור החדש, והן נמצאות בשימוש כ- 15 שנה. היות ומצב דיכאוני ומצבים הנלווים אליו, כמו מצבים חרדתיים, נפוצים מאוד באוכלוסייה (כ- 25% מכלל האוכלוסייה סובלים מדיכאון קליני, ובערך אותם אחוזים סובלים ממצבים חרדתיים) הרי שמיליוני אנשים ברחבי העולם נוטלים את התרופות הללו כבר 15-10 שנים.
עד כה לא דווח על תופעות לוואי מסוכנות. הן אינן יוצרות תלות פיזית, כפי שרבים נוטים לחשוב. כמובן שאין עדיין מידע על תוצאות השימוש בתרופות אלו במשך 40-30 שנה, אך לא צופים ששימוש ממושך ייצור בעיות בריאות כלשהן.
לעומת זאת ידוע שדיכאון כן מסוכן, לא רק לבריאות הנפשית, אלא גם לבריאות הפיזית. דיכאון מחמיר מחלות לב, כלי דם ומחלות כרוניות אחרות, גורם להתמכרויות, להחלשה של המערכת החיסונית, ומגביר את הסיכון לזיהומים, גידולים סרטניים, ועוד.
יש לציין עוד כי במקרים רבים אנשים הנוטלים תרופות אלו יכולים להפיק תועלת רבה מפסיכותרפיה.
20.06.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
למה הפרידות כואבות כל כך
שאלה:
1. אני חייל בן 20. מאז שאני וחברתי נפרדנו, אני נמצא במצבי חרדה קשים. כל בוקר אני מתעורר בבכי. אני לא יודע מה לעשות. קיבלתי "גימלים" מהקב"ן, אבל גם בבית קשה לי. אני לא מפסיק לחשוב עליה, ועל איך שזה נגמר בינינו. ההורים והחברים אומרים שאני צריך לשכוח אותה, אבל אני לא מצליח. אפילו הקב"ן לא מצליח לעזור לי. גם עכשיו אני כותב ובוכה! אני מרגיש שאני מרוסק, והחיים שלי מתפוררים לי בין הידיים. אנא, עזרו לי!
2. אני בת 20. נפרדתי מחברי לפני חודש, ומאז קשה לי לתפקד. היינו יחד כשנה, ואני מאוד נקשרתי אליו, ופיתחתי בו תלות אובססיבית. אני לא מצליחה ליצור קשר עם אף אחד. אני מתקשרת אליו ומנתקת, וכל הזמן אני בדיכאונות בגלל הפרידה. אני מרגישה שלא אצליח לפתח מערכת יחסים נורמאלית עם אף אחד. מה לעשות?
תשובה:
השבוע קיבלתי שני מכתבים משני צעירים שמרגישים שבורים אחרי פרידה מאהבתם. מדוע זה כל כך כואב? המקורות לצורך בקשר נעוצים בטבע האנושי. התינוק נולד חסר אונים, ותלוי בכל דבר בדמויות שמספקות לו את הצרכים הבסיסיים: חום, ביטחון, אוכל, קיום.
ככל שהאדם מתבגר, הוא נעשה עצמאי יותר, מסוגל לשרוד ולהסתדר יותר בכוחות עצמו, אבל הצורך בקשר עם אדם קרוב לא נעלם ולא נחלש אף פעם.
עם ההתבגרות המינית, הצורך בקשר מקבל גוון רומנטי, וגיל ההתבגרות מאופיין בחיפוש אחר קשר כזה בעוצמות גבוהות ביותר. כאשר קשר כזה נוצר, הוא הופך למרכז עולמו של הצעיר. כל מחשבותיו, תשוקותיו ותקוותיו מופנות אל אובייקט האהבה. פגיעה בקשר כזה, ניתוקו, נחווה על ידי הצעיר כ"סוף העולם", ומלווה בפחד מחידלון, ברגשי אשמה קשים ובאובדן ביטחון עצמי.
יחד עם זאת, בגיל הזה הייצור האנושי מסוגל, בעזרת כוחותיו הפנימיים ובעזרת תמיכתם של הסובבים, להתאבל על אובדן האובייקט האהוב, לנתק בהדרגה את רגשותיו ממנו, לגייס את כוחותיו, להחזיר לעצמו את בטחונו העצמי ולהתפנות לחיפוש של קשר חדש.
אנשים קצת יותר מבוגרים יודעים מניסיונם שהזמן מרפא את הפצעים של אהבה נכזבת.
במקרים שבהם הקשר עם האובייקטים הראשוניים בילדות - האם, או המשפחה הקרובה - היה בעייתי, הפגיעה מאובדן אהבה בגיל ההתבגרות יכולה להיות עמוקה יותר, ותהליך ההתאוששות איטי יותר. במקרים מסוימים אובדן האהבה יכול להיות זרז להתפתחות של מצב דיכאוני, שדורש טיפול מקצועי.
20.06.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
דיכאון - התורשה או הסביבה?
שאלה:
אני סטודנטית בת 25. אני מרגישה שבחמשת השנים האחרונות משהו לא בסדר איתי. הכוונה היא שאני נכנסת לעצב ולדיכאון לתקופות ארוכות. הילדות שלי לא הייתה קלה. אבי עבר תאונת דרכים כאשר הייתי תינוקת, היה מרותק 12 שנים לכיסא גלגלים ונפטר כשהייתי בת 14.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אימי סובלת מהפרעות חרדה. היא פוחדת ממקומות סגורים וממקומות פתוחים, לא טסה, ולא עולה במעליות. אפילו לסרטים ולהצגות היא לא הולכת בגלל האולמות הסגורים.
מאז מות אבי היא לא יצרה קשר עם גברים. כל השנים היא לא טיפלה בבעיה. רק לפני חודש, אחרי משבר בעבודה ולאחר לחץ ממני, היא הלכה לפסיכיאטר. מאז היא לוקחת כדורים.
באשר אלי: מגיל 20 אין לי שמחת חיים, אני מרגישה עצב, עייפות, חוסר חשק לצאת ולבלות, חוסר ספונטאניות. מחשבות רבות רצות לי בראש. אני מרגישה תקועה ולחוצה. אני לא מצליחה ליהנות משום דבר, ולא מוצאת טעם וחשק לעשות כלום. אני נלחמת בהרגשה הזו, יוצאת מהבית, אבל ההרגשה בפנים היא נוראית.
בנוסף לכך אני חסרת ביטחון בחברה, וכל הזמן מבקרת את עצמי. אני לא רוצה לרחם על עצמי, ופשוט רוצה לחיות חיים יפים ומאושרים. רציתי לדעת איזה סוג של טיפול יעזור לי, אם בכלל, והאם הדיכאון והחרדות שלי הם משהו גנטי שאולי הגיע אלי מאמי?
תשובה:
אין ספק שהמצב שאת מתארת הוא מצב דיכאוני. באשר לסיבות של הדיכאון שלך, התשובה אינה פשוטה. ידוע ששכיחות הדיכאון אצל ילדים של הורים דיכאוניים גבוהה בהרבה מאשר אצל ילדים שהוריהם לא סובלים מהמצב הזה.
השאלה האם הדיכאון אצל הצאצאים הוא תוצאה של העברה גנטית או נובע מהנסיבות בהן גדלו לא הוכרעה סופית.
לדעתי, בהתחשב באחוזים הגבוהים של תופעת הדיכאון והחרדה בקרב כלל האוכלוסייה, לכל אחד יש בסיס גנטי זה או אחר לפתח מצבים אלו. השאלה, האם יחלה אדם אם לאו, תלויה בדרכים מורכבות בחינוכו ובסביבתו שבה הוא חי, במיוחד בשנים הראשונות של חייו.
לפי תיאורך, גדלת באווירה של נכות גופנית ונפשית של ההורים, אווירה של אובדן ואבל. תנאים כאלו של חיים, מגיל קטן ועד גילך הנוכחי, יכולים להסביר את המצב שלך, גם בלי סיבות תורשתיות מיוחדות. אין ספק שאת צריכה לטפל בדיכאון שלך בכל הכלים - גם בתרופות אנטידיכאוניות וגם בפסיכותרפיה על מנת לשפר את חייך ולהקטין את סיכויי העברת הדיכאון לדורות הבאים.
14.07.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
