ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
בעלי מכור לעבודה
שאלה:
אני ובעלי נשואים זה 12 שנים. התחלנו מאפס, וכעת יש לנו עסק מצליח. כאשר נולדו הילדים, התרחקתי מהעסק ובעלי נכנס לעבודה יותר ויותר. הוא עובד קשה ודואג שנחיה ברמה גבוהה.
העבודה דורשת נסיעות רבות, כך שאני והילדים רואים אותו מעט. כאשר הוא חוזר מחו"ל, הוא כל הזמן בפגישות ובישיבות, וגם כאשר הוא בבית, הוא צמוד לטלפון ולמחשב. לעיתים הוא עובד בלילה, כי הלקוחות שלו נמצאים מעבר לים.
עושה רושם ששום דבר, חוץ מהעבודה, לא מעניין אותו באמת. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל מרגישה שאנחנו מתרחקים יותר ויותר. בעלי בטוח באהבתי, ולכן הוא לא מרגיש צורך להקדיש לי זמן או תשומת לב. הוא מתייחס אלי כאל מובן מאליו, ומתקרב רק בזמן יחסי מין.
אני מבינה את בעלי, כי אני יודעת כמה חשוב לו להצליח, וכמה קל להפסיד את כל מה שבנינו, אך למרות ההבנה שלי, אני מרגישה מתוסכלת. החיים נראים לי חסרי משמעות ומשעממים. החלומות שלי, ובעצם שלנו, מתפוגגים כמו ערפל בבוקר. אני מתגעגעת לתקופה שעוד לא היה לנו כלום, אבל עשינו הכול ביחד. אני לא מאבדת תקווה לחיים זוגיים עם יותר משמעות, אבל אני לא יודעת איך להגיע לזה.
תשובה:
התסכול שלך אופייני לתקופתנו. החברה המודרנית מציבה דרישות קשות לאנשים ששאיפתם היא להצליח. אם דרישות אלו מתחברות לתכונות אופי של תחרותיות ופרפקציוניזם, נוצרת 'תערובת קטלנית' שנקראת התמכרות לעבודה.
התמכרות כזו מתפתחת בהדרגה, מבלי שמישהו שם לב אליה. להיפך, אדם מקבל עידוד מהממונים, מהשותפים, מבני המשפחה, ומהחברה בכלל, שרואה באנשים כמוהו מופת למצוינות ולהצלחה.
תופעות הלוואי מתגלות מאוחר יותר, ויכולות להתבטא בפגיעה בבריאות, בדיכאון, בחרדה, במחושים גופניים, בבעיות בזוגיות, בבעיות רגשיות או בבעיות בהתנהגות אצל הילדים. לפעמים האדם המכור חש בעצמו שמשהו חסר בחיים שלו. במקרים אחרים, כמו אצלכם, בן הזוג הוא שחש מתוסכל.
ממכתבך עולה שאתם אוהבים ומעריכים אחד את השני. יכול להיות שגם בעלך מרגיש תסכול מהמצב שנוצר, אך עדיין לא רואה לגיטימציה להעלות את הנושא. כנראה, אין לך מנוס מגילוי יוזמה, ועלייך להבהיר לבעלך, בעדינות וברגישות, את ההרגשות שלך. יכול להיות שהוא יגיב בפתיחות, ויגלה כי רגשותיו דומים. במקרה כזה תוכלו יחד לתכנן שינוי.
אם בעלך יתכחש, יחפש צידוקים למצב, יחפש אשמים, ולא יגלה רגישות, אל תתייאשי. תהיי יצירתית בתכנון פעילויות משותפות שיכולות לעניין את שניכם, חשבי על פעילויות לעצמך שיתנו לך הרגשת סיפוק ומילוי מצברים.
אם לא תצליחי לעשות כל זאת לבד, פני לייעוץ, ויחד עם איש מקצוע תכננו שינוי קונסטרוקטיבי בחייך ובחיי המשפחה.
27.10.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
איך לעזור להורים שלי
שאלה:
שלום, אני בת 14, אמי בת 34 ואבי בן 47. לאמי יש בולימיה, וכל מיני תופעות כפייתיות. ההורים שלי כל הזמן רבים, לפעמים בגלל שאימי אומרת שאני לא מסדרת את החדר ואבי מנסה להגן עלי, ולפעמים בגלל דברים אחרים. היא מתחילה לצעוק בלי שום סיבה, ואבי אומר לה שהיא חולת נפש ושהיא צריכה טיפול.
אבא סיפר לי שהריבים וההקאות של אימא התחילו לפני הרבה זמן, עוד כאשר הייתי תינוקת. אני מאוד נפגעת מכל מה שקורא בבית. המחשבה שאמי חולת נפש מאוד מפחידה אותי, וקשה לי להתמודד עם זה שדווקא אמי כזאת.
אני לא מקבלת ממנה אהבה ותמיכה, וכל מה שחשוב לה, זה שהבית יהיה מסודר. אני מאוד מפחדת להיות כמוה לילדים שלי. אבי מעניק לי הרבה חום ואהבה, אך אומרים שבין אם רוצים זאת ובין אם לאו, לוקחים חלק מהאם וחלק מהאב.
אני מנסה להבין מה יש בליבה של אימי, את מי היא בכלל אוהבת בעולם הזה, ואין לי תשובה. לאמי היו חיים קשים עם הוריה, ולמרות שהיא מדחיקה זאת, נדמה לי שהיא מחקה איזו דמות מעברה. אני חושבת שאבי סובל מאוד, אך הוא לא מראה לי את הסבל שלו, בגלל שהוא רוצה שאני אהיה חזקה ולא אשבר.
אמרתי לאבי שאני צריכה טיפול, והוא הבטיח לסדר לי, אבל הכי חשוב לי שאמי ואבי יטפלו בעצמם, כי כואב לי מאוד, ופוגע בי מאוד לראות מה שקורא להם. אני לא יודעת מה לעשות כדי לעזור להם.
תשובה:
מפתיע לקבל מכתב עם ניתוח כה מעמיק של המצב המשפחתי מילדה בת 14. כנראה הגורל איזן את כמות הסבל שנפל בחלקך עם כמות החוכמה ורגישות שיעזרו לך להתמודד עם מצבך.
את מאוד צודקת בכך שאת מקשרת את עברה של אמך עם מצבה הנוכחי. את צודקת גם בכך שנפשו של הילד, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו, מושפעת משני ההורים גם יחד, וממה שמתרחש ביניהם.
יותר מכל הפתיעה אותי האינטואיציה והדאגה שלך, שבעתיד, ומבלי לרצות בכך, תתייחסי לילדיך כפי שאימך מתייחסת אליך. את גם צודקת שבשביל להקל על סבלך ולמנוע את העברתו לדורות הבאים, צריך לעזור להוריך.
כנראה לאביך יש יותר כוחות מאשר לאמך, ולכן באחריותו לפנות לאבחון אישי של כל אחד מכם ושל התא המשפחתי כולו. גם אם האם מסרבת לטיפול בשלב זה, יש טעם שאת ואבא תקבלו עזרה. יכול להיות שאמכם תסכים להצטרף לטיפול מאוחר יותר.
27.10.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
התעללות בני נוער וטראומה נפשית
שאלה:
שלום! אחרי שהתרשמתי מאוד מכתבותיך ומהאופן שבו אתה עונה לשאלות ובעיות הקוראים, החלטתי לשתף אותך בבעיה האישית שלי: אני בן 21, ומזה ארבע שנים אני סובל מהפרעה כלשהי בדיבור. איני יודע אם ניתן לקרוא לאותה הפרעה גמגום, כי יצא לי להיתקל באנשים מגמגמים, ואצלי זה כנראה משהו אחר.
לפני שהתפתחה אצלי הבעיה, הייתי ידוע כנער ששפתו קולחת ושוטפת. הבעיה התפתחה בתקופה קשה מאוד בחיי. בגיל 17 יומן אישי שלי נגנב, והועבר מיד ליד. היומן חשף את נטיותיי המיניות, ולמעשה "הוציא אותי מהארון" בעל כורחי.
הייתי אדם עם חברים רבים, אהוד, מקובל ובעל בטחון עצמי. לאחר חשיפת היומן, השמועה פשטה בבית הספר, והייתי מושא ללעג ולבוז. הייתי צריך לספוג מדי יום התלחשויות מאחורי גבי, אצבעות מצביעות לכיווני, קללות, יריקות, אלימות פיסית ועוד.
מצאתי את עצמי לבד במערכה, בלי אף חבר שיתמוך בי או שיהיה לצידי. באותה תקופה ממש החלה להתפתח אצלי אותה הפרעה בדיבור. אני חש שתהליך הפקת הדיבור אצלי לא מתבצע באופן אוטומטי, כמו אצל אנשים אחרים. אצלי זה נמצא כל הזמן בתודעה, האופן שבו נהגות המילים, הדיקציה, צורת התנסחות.
היום אני מוצא את עצמי במין לחץ פנימי תמידי לפני שאני מוציא משפט מהפה. אני מדבר מאוד מהר, וממהר לומר את כל המילים, וכתוצאה מכך אני בולע מילים, ולא פעם אנשים שואלים מה אמרתי. אני נאלץ להשתמש במילים קלות להגייה, כדי שלא להיתקע באמצע משפט. בגלל הלחץ שבו אני נמצא, אני יכול לשכוח מילים או להתחיל משפט בלי לדעת איך אני רוצה לסיים אותו.
יש ימים שבהם אני מצליח לדבר באופן מהיר, מובן, שוטף וקולח. באופן כללי המצב מחמיר, אני לא מצליח להיפטר מהבעיה, ונוצר מעין מעגל קסמים שבתוכו ככל שאני מנסה להיפטר מהבעיה - היא מחמירה.
שאלתי היא האם יש קשר בין המשבר שפקד אותי בעקבות חשיפת היומן לבין ההפרעה, ואיזה סוג של טיפול יכול לעזור לי?
תשובה:
בגידתם של החברים וההלקאה הפומבית על רקע זהות מינית, הנושא החשוב והרגיש ביותר בגיל ההתבגרות, ללא ספק פגעו בך קשות. ההפרעה בדיבור שאתה מתאר על פרטיה, נראית לי כסימפטום של פוביה חברתית. ייתכן שבבדיקה ניתן לגלות סימנים נוספים, אך סמיכות הזמנים שבין הטראומה הנפשית שעברת והופעת ההפרעה, מצביעים על סבירות גבוה של קשר סיבתי ביניהן.
קיימות שיטות טיפול מגוונות, אך החלטות טיפוליות ספציפיות לגבי כל מטופל יכולות להתקבל רק תוך כדי בדיקה מקצועית.
02.11.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מורטת גבות
שאלה:
שלום, אני רווקה בת 30, ויש לי בעיה: במצבי לחץ, מתח וחרדה, אני נוהגת למרוט את הגבות שלי. אני מודעת למעשיי, ורוצה מאוד להפסיק. הרצון העז שלי עוזר לי לפעמים להתגבר על הדחף, למרות שהיד מטפסת לכיוון הגבות ללא שליטה.
היו תקופות שבהן היה נדמה לי שסוף סוף הצלחתי. בפעם האחרונה חודש וחצי לא נגעתי בגבות, והן צמחו מחדש, אבל אז הכול התחיל מהתחלה. העור באזור הגבות שלי נהיה רגיש וכואב, וכל פעם שמתחילה צמיחה, זה מציק לי, וגורם לי לתלוש אותן מחדש. במקום הגבות נוצרות קרחות של ממש, ואני מסתירה אותן על ידי צבע איפור.
זה מאוד מתסכל. אני מתביישת מאנשים, נמנעת מחברה ומיצירת קשר עם גברים. אני נגד תרופות, ולכן אעשה הכול כדי להימנע מטיפול תרופתי. אני מבינה שהכול בראש שלי, ושאני צריכה להילחם עם הדחף - ולנצח.
שאלותיי הן:
- למה דווקא אני סובלת מהתופעה המרגיזה הזאת?
- למה, למרות כוח הרצון והמודעות, אני לא מצליחה להפסיק לכער את עצמי?
- האם תוכל לייעץ לי כיצד אוכל לבד, וללא תרופות, להפסיק להתעסק עם הגבות שלי?
תשובה:
מריטת שערות שייכת לקבוצת הפרעות המאופיינות בגרימה כפייתית של נזק עצמי לגוף, וקשורה להפרעה בדימוי הגוף. הסיבה המדויקת להפרעה אינה ידועה. אחד המאפיינים לתופעה הוא, שלמרות המודעות, היא לא ניתנת לשליטה, ושום כוח רצון לא מצליח להתגבר עליה באופן עקבי וקבוע.
יחד עם זאת, כוח הרצון יכול לעזור לאדם הסובל להתמיד בטיפול. הטיפול בבעיות כמו שלך לא קל גם למטפלים מנוסים, המצוידים בכל הכלים המקצועיים.
שיטת הטיפול, והשימוש או אי השימוש בתרופות תלוי בחומרת הבעיה ובשיתוף הפעולה של המטופל. השיטות המקובלות לטיפול בהפרעה הן באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי, טיפול תרופתי על ידי תרופות נוגדות דיכאון, או שילוב בין השתיים.
היות ואת אישה עם מוטיבציה גבוהה, ורוצה להתמודד עם הבעיה לבד, אני יכול להציע לך להתחיל לנהל יומן, ובמשך שלושה חודשים לרשום בו יום- יום ושעה שעה כל מחשבה או דחף להתעסק עם הגבות, גם כאשר את מצליחה להימנע ממריטה, וגם כאשר את לא מצליחה.
במקרים שבהם את מורטת שערה, רשמי בדיוק מרבי את כל הנסיבות, המחשבות וההתלבטויות לפני, בזמן, ואחרי המריטה, והדביקי את השערה ביומן על ידי סלוטייפ ליד התאריך והרישום.
אחרי שתעשי את זאת יום-יום במשך שלושה חודשים, אוכל ללמד אותך שיטות להימנע מהפעולה הלא רצויה. בחירת השיטות תלויה לגמרי בדיוק הנתונים שתרשמי ותדביקי ביומן במשך שלושה חודשים.
10.11.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
