ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
אהבה כואבת
שאלה:
אני בן 28. היו לי בעבר מספר קשרים רציניים. לפני שלושה חודשים הכרתי בחורה מיוחדת, ואני מאוד נמשך אליה. בחודש האחרון אני חש חרדה, לחץ וספקות קשים בקשר אליה. בניסיון להבין את עצמי, הגעתי למבוי סתום: ההיגיון אומר להישאר אתה, כי זו הבחורה שתמיד חיפשתי, אבל הרגש עוצר אותי.
אני מחפש בכוח דברים שליליים באופי שלה ובחיצוניותה. אני מתוסכל ועצוב מהמצב, כי ממנה אני מקבל רק תמיכה ואהבה. כל התהליך הזה מלווה במאבקים פנימיים, שעוצמתם הולכת וגדלה. אני מכריח את עצמי להתאהב בה עוד יותר חזק, מפני שאני מרגיש שהייתי צריך לתת לה הרבה יותר.
אני רוצה להבין - מדוע אני דוחה בחורה שאני כל כך אוהב, ושאליה אני כל כך נמשך, ובאותו זמן חרד מלאבד אותה? חשוב לציין שהיו לי קונפליקטים דומים בקשרים הקודמים שלי, ואני יודע כמעט בוודאות שזה יקרה לי עם כל בחורה שאני אכיר בעתיד.
תשובה:
ממכתבך ניתן לראות שעשית עבודה רצינית עם עצמך. התובנה, שהספקות והחרדות הם שלך, ולא נובעים מהתנהגות כזו או אחרת של חברתך, חשובה מאוד להתחלת תהליך השינוי. חשוב מאוד שזיהית שאותם רגשות וספקות היו לך גם במערכות היחסים הקודמות, ובעיקר חשובה הצפייה קדימה, שהם יחזרו גם בכל קשר חדש.
חזרה על אותו תסריט במערכות יחסים שונות מצביעה על קונפליקטים פנימיים לא פתורים. הקונפליקטים הללו, והבעיות ביחסים הבין-אישיים שהם יוצרים, הם בדרך כלל לא מודעים, ולא ניתנים לשינוי על ידי כוח הרצון או חשיבה הגיונית.
דפוסים נפשיים קבועים נוצרים מהאינטראקציה של ילד עם דמויות משמעותיות בחייו, ומהיחסים שבין הדמויות הללו לבין עצמן. מערכות יחסים אלה עוברות הפנמה אל תוך נפשו של הילד, ומשפיעות על התפתחות תפיסת העולם שלו.
לדוגמה: ילד שהוריו שיקרו לו או אחד לשני, יחשוד באמינותם של הסובבים אותו בחייו הבוגרים. אכזבה מנאמנותה של אמו של ילד לילד עצמו, לאביו או להוריה שלה עשויים ליצור חוסר אמון בכל דמות קרובה בעתיד.
אלו דוגמאות פשוטות. בחיים האמיתיים זה הרבה יותר מורכב. אפילו בחירת אובייקט אהבה תלויה בתסריט הפנימי. כך, יכול להיות, שמי שמפחד מדחייה, בוחר לעצמו בני זוג שבסופו של דבר דווקא ידחו אותו. מי שחושש מבגידה, בצורה לא מודעת, עשוי לשוב ולמצוא לעצמו בני זוג בוגדניים.
רק בתהליך של פסיכותרפיה מעמיקה ניתן להתחקות אחר התבניות והתסריטים האישיים שלך, ואז לעבוד על שינוי פנימי. בעקבות השינוי הפנימי משתנים גם היחסים הבין-אישיים, ועמם ההרגשה הכללית.
03.01.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
למה אני לבד
שאלה:
אני בת 28, סטודנטית לתואר שני, ועדיין גרה עם ההורים. הקשר הכי ארוך ומשמעותי שהיה לי עד כה, היה לפני שלוש שנים, עם בחור שיצאתי איתו שבעה חודשים. אין לי שום חוויות שזוגות נורמאליים חווים: לדוגמא, אף פעם לא נסעתי עם מישהו לסופשבוע.
מאז הפרידה ועד היום לא הצלחתי ליצור קשר משמעותי עם אף אחד. הבעיה נובעת מכך שאת הבחורים הטובים אני לא רוצה. מלכתחילה אני נכנסת למערכות יחסים בעיתיות שמהוות אתגר עבורי, ובדרך כלל התרחיש הוא כזה: הם לא רוצים שום קשר רציני איתי, ואני מנסה להשיג אותם. אני פשוט מוציאה אנרגיות מיותרות כדי לגרום להם להתאהב בי.
הבעיה השנייה שאני מרגישה היא מועקה, קשיי נשימה, הרגשה כאילו אין לי אוויר. אני מתפרצת בבכי ללא סיבה, אין לי חשק לכלום, אין לי מוטיבציה להזיז את עצמי, קשה לי לקום מהמיטה בבוקר, אפילו את הלימודים שלי הזנחתי.
אני סובלת מהמון רגשי אשמה על כל דבר שאני עושה, ועל כל מילה שאני מוציאה מהפה. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אבל אין בתוכי האומץ לקום ולעשות אותם. אני מרגישה שאני נמצאת במצב של דיכאון, ואני לא יודעת איך לצאת מזה. האם אני צריכה עזרה מקצועית?
תשובה:
את מספרת על שתי בעיות: בעיה ביחסים עם גברים, ובעיה של דיכאון - על כל מרכיביו. בדרך כלל קיים קשר בין בעיות ביחסים הבינאישיים לבין מצבים קליניים, כמו דיכאון וחרדה.
הקשר הזה הוא מורכב ורב כיווני. בעיות ביחסים בינאישיים, כגון חשדנות יתר, נצלנות או נטייה להיות קורבן תמידי, ביישנות משתקת או תוקפנות בלתי מוסברת, שחוזרות על עצמן במערכות יחסים שונות, הן תכונות המצביעות על הפרעת אופי או אישיות.משברים במערכות יחסים עם אנשים, גורמים למצבי סטרס, לחרדה ולדיכאון.
מקורות הפרעת האופי נעוצים בכשל היחסים בילדות המוקדמת עם דמויות מרכזיות: הורים קרים או מניפולטיביים, יחסים מעוותים במשפחה, טראומות גדולות, כמו התעללות פיזית, נפשית או מינית, אובדן קשה, או מחלות בילדות. כל אלה מופנמים, והופכים לייסוד באישיות. עם יסוד פגום זה, צובר אותו אדם שורה של כישלונות לאורך התפתחותו.
כישלונות ביחסים ואובדן אהבה גורמים לפסימיות, לחרדות ולדיכאון. אדם פסימי, חרד או מדוכא, לא מסוגל ליצור מערכות יחסים משמעותיות עם אנשים, ולשמור עליהן.
על מנת לשנות את הגורל, יש צורך בעזרה מקצועית. פסיכותרפיה מאפשרת הבנה של המנגנונים המביאים לכישלונות חוזרים. כאשר הדיכאון הוא משמעותי, יש צורך בטיפול תרופתי במקביל.
06.02.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
חרדה וטיפול אלטרנטיבי
שאלה:
אני בת 20, חיילת, ומשרתת קרוב לבית. אני גרה עם אמי. אבי נפטר לפני כ- 7 שנים, ויש לי חבר מזה כשלושה חודשים. איני יודעת במה להתחיל, אבל אתחיל בבעיה שיש לי. אני חושבת, (אבל לא בטוחה) שיש לי חרדות.
זה מתבטא בכך שעולה לי הדופק, מופיעות רעידות בידיים או בפה, תחושה של חוסר אונים וחוסר ריכוז. במשפחה שלי יש תופעה תורשתית של יתר לחץ דם. גם אבי ז"ל סבל מכך.
זה מאוד מפחיד ומלחיץ אותי, ואז זה גורם לי להרגיש עוד יותר גרוע. אני מפחדת שגם אני אחלה במחלה הזאת. לפני כמה חודשים מצבי היה גרוע מאוד. הייתי מסתגרת בבית רוב הזמן, מפחדת מכל דבר - ללכת ברחוב, לראות אנשים, לנסוע באוטובוס. בזכות כוח הרצון שלי והתמיכה של החבר שלי, התגברתי על זה לבד, ללא שום טיפול.
עכשיו אני מרגישה שהבעיות מתחילות לחזור. אני לא יודעת מה לעשות, ואיך לטפל בזה. מה שאני כן יודעת, זה שאני מאוד רוצה לחזור לחיים רגילים, בלי פחדים ובלי חרדות. אני רוצה להתגבר על זה כמה שיותר מהר, כי זה מונע ממני התקדמות בחיים שלי.
ויש לי עוד שאלה: האם אפשר לטפל בחרדות הללו באמצעות רפלקסולוגיה?
תשובה:
אני חושב שאת צודקת לגבי האבחנה. לפי תיאורך, נראה לי שאת אכן סובלת ממצבי חרדה. העובדה שהתגברת על החרדות שהיו לך בכוחות עצמך אינה מחסנת אותך מפני חזרתן. את כותבת שהחרדות מתחילות לחזור. רוב הסובלים מחרדות מספרים שבפעם הראשונה, למרות שלא פנו לטיפול, החרדות פחתו או עברו. אם לא מטפלים במצב, תקופות החרדה עלולות להתארך, להחמיר ואף להפוך לכרוניות.
לא נראה לי שבגיל עשרים את סובלת מיתר לחץ דם. דבר זה ניתן לבדיקה בקלות. יחד עם זאת, לאורך שנים, חרדה כרונית עשויה להיות אחד הגורמים ליתר לחץ דם, במיוחד אם יש לאדם נטייה גנטית לכך.
הטיפול היעיל בחרדות הוא טיפול פסיכותרפי, לעתים תוך שילוב של טיפול תרופתי. כחיילת, את יכולה לפנות למרפאה הצבאית לבריאות הנפש, וכאשר תשתחררי מהצבא, תוכלי לפנות לרופא המשפחה שלך, על מנת שיפנה אותך לבדיקה אצל פסיכיאטר.
פעילות גופנית, עיסוי, רפלקסולוגיה, שיאטסו, הידרותראפיה, ארומתראפיה - חשובים מאוד לתחזוקה של גוף ונפש בריאים. לעיתים נזכרים בחשיבותם של טיפולים האלה כאשר כבר קיימת בעיה רפואית או נפשית. בשלבי ההחלמה מהחרדה אפשר להוסיף טיפולים כאלה במקביל למעקב רפואי ופסיכותרפיה.
08.02.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
אימא כפייתית
שאלה:
שלום רב! לפני כשבע שנים הייתי בהריון בפעם הראשונה. נאלצתי לעבור הפלה, מאחר שליבו של העובר בבטני הפסיק לפעום. רופאים הסבירו לי שדבר כזה קורה לכל אישה חמישית. מאז, ותודה לאל, נולדו לי בלידות רגילות שני ילדים - בן ובת.
מאז ההפלה הופיעה אצלי מחלת ניקיון ושטיפת ידיים. לאחר נגיעה בכל דבר, אני חייבת לשטוף ידיים. כל היום אני מנקה, ומשגעת את הילדים שלי, שאם הם נוגעים במשהו, כמו נעליים או רצפה, הם חייבים לשטוף ידיים. בעלי כועס על זה, וכל הזמן רב איתי. הסבון וחומרי הניקוי נגמרים לי כמעט כל יום.
אני מודעת לכך שיש לי בעיה, אבל אני לא מסוגלת לשלוט בזה. כל פעם שאני מנסה להפסיק, אני פוחדת שאני עושה משהו לא בסדר, ושיקרה לי או לילדי משהו נורא. אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני מרגישה שבכך שאני דורשת מהילדים לשטוף ידיים ומנקה ושוטפת בעצמי - אני מגנה עליהם.
הבעיה הזאת מאד מפריעה לי, והייתי רוצה לחזור להיות כמו שהייתי לפני שהכול התחיל. אודה לך מאוד אם תיתן לי ייעוץ והכוונה.
תשובה:
המצב שאת מתארת, נקרא הפרעה או מחלה כפייתית. כ - 2% מהאוכלוסייה סובלים מהתופעה בכל זמן נתון. המחלה מאופיינת במחשבות חוזרות שפורצות לתודעה בלא שהאדם רוצה בכך, ובמעשים שאותו אדם מרגיש שהוא מחויב לעשות, למרות שהוא מודע לחוסר ההיגיון ולחוסר התועלת שבהם.
המחשבות הכפייתיות הנפוצות הן פחד מלכלוך, פחד מגרימת נזק לאחרים, פחד מתוקפנות, פחד מדחפים מיניים אסורים, התלבטויות מוסריות או דתיות בלתי פוסקות.
בין המעשים הכפייתיים הנפוצים: רחצה חוזרת, בדיקה של דלתות וברזים, ספירה חסרת משמעות (למשל, של עמודי חשמל או של בלטות). ההפרעה יכולה לגרום סבל קשה לחולה.
במקרים קשים במיוחד החולה לא מסתפק בטקסים שהוא עצמו אינו יכול להימנע מלבצע, אלא דורש מהסובבים, בדרך כלל בני משפחה קרובים, להשתתף בטקסים שלו, או לבצע טקסים בעצמם. יש מקרים שבהם כל המשפחה מחויבת לנהוג בדיוק כפי שהחולה דורש מהם, וכל חריגה קטנה מהסדר הנוקשה גורמת לחולה לסבול מחרדה קשה ולהתפרצויות בכי או כעס.
המקרה שלך מסוכן במיוחד, היות וילדייך הם הקורבנות המיידיים של המחלה שלך. מגיל רך את פוגעת בהתפתחותם התקינה. קשה לנבא מראש אם זה יגרום להם לסבול מאותה הפרעה, או יגרום להם לנזק נפשי אחר, אך ברור שאת חייבת לפנות באופן מיידי לטיפול פסיכיאטרי. הטיפול בהפרעה הכפייתית הוא בשילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה התנהגותית.
08.03.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
