ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
הישרדות אחרי הלידה
שאלה:
מאז שילדתי את ילדי הראשון, לפני שישה חודשים, אני לא מצליחה לחזור לעצמי. מצבי הרוח שלי משתנים משעה לשעה, אני מרגישה סחוטה, מתוסכלת, מנותקת מהעולם. אני כועסת על עצמי ועל בעלי, שלא עוזר לי מספיק. אני מתפרצת על כולם, ואפילו סיפורים מצחיקים ובדיחות מרגיזים אותי.
אני אוהבת את הילד שלי, ויודעת שהוא האושר שלי בחיים. אבל אחרי יום שלם של התעסקות ומשחקים איתו, אני מרגישה גמורה, וזועמת גם עליו. כאשר אני עצבנית, אני אוכלת ללא שליטה, וכבר חזרתי למשקל של סוף ההריון שלי. נשארו לי סימני מתיחה בעור הבטן והחזה, וזה משגע אותי. קשה לי לקבל החלטות ואני מתוסכלת מעצמי ומהמצב.
המצב החמיר לאחר שהפסקתי להניק, לפני שלושה חודשים. עוד לפני ההריון היו לי תמיד כמה ימים קשים לפני המחזור, אבל עכשיו זה קשה הרבה יותר. חשבתי שזה דיכאון אחרי לידה ושהוא יחלוף במהרה, אבל עברה כבר חצי שנה, ומצבי רק מחמיר. אני רוצה לחזור למה שהייתי. מה עלי לעשות?
תשובה:
לידה יכולה להיות זעזוע רציני בחייה של אישה צעירה. בחברה המודרנית, כאשר הזוג הצעיר מבודד לעתים מהמשפחה המורחבת, האב עסוק בעבודתו, והאם אמורה להתמודד לבד עם העומס הכבד של הנקה ביום ובלילה, עבודות הבית והטיפול בתינוק.
לנשים צעירות רבות עומס זה יכול להיות יותר ממה שהן מסוגלות לשאת, גם באופן כללי, וספציפית בסמוך לשינויים הפיזיולוגיים והורמונליים הדרסטיים המתרחשים בגופן בעת ההיריון ואחרי הלידה.
לא ניתן לאבחן את מצבך רק על סמך מכתבך, מדויק ומפורט ככל שיהיה. הצעד הראשון שאת חייבת לעשות, הוא לפנות לרופא המשפחה שלך. לאחר מכן, או במקביל, עליך להתייעץ עם רופא נשים. היות ורוב תלונותיך נסובות סביב מצבך הנפשי, עליך להתייעץ גם עם פסיכיאטר.
עצבות או דיכאון קל הן תופעות נפוצות אחרי לידה, ומופיעות אצל 65-50% מהנשים. מצב זה מתאפיין בשינויים מהירים במצב הרוח, בבכי פתאומי, עצבנות ורגזנות יתר. תופעות אלו חולפות מעצמן תוך שבועות ספורים, ואינן דורשות התערבות רפואית.
בערך 7% מהנשים מפתחות דיכאון קליני לאחר הלידה. מצב זה מסוכן - גם לאישה וגם לתינוק. הסכנה היא גם מיידית, וגם בעלת השפעה על התפתחותו העתידית של הילד. במצב כזה נדרשת התערבות פסיכיאטרית. עזרה של המשפחה ושל חברות קרובות חשובה מאוד - גם על מנת לשחרר את האם לכמה שעות מנוחה ושינה, וגם על מנת לאפשר לה לגשת לרופאים ולטפל בעצמה.
29.11.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
נדודי שינה ודיכאון
שאלה:
אני בת 34, נשואה ואם לשניים. מזה 13 שנים אני סובלת מסיוטי לילה. אני מתעוררת מכל רעש קל ומשוכנעת שיש מישהו בבית שמסתכל עלי, ורוצה להזיק לי. החשש הוא שהזר יראה שהבחנתי בו.
במהלך השנים הסיוט השתנה, ואני מפחדת שהזר ירצה לפגוע בילדי. אני קמה ערה לחלוטין ורצה בבהלה לבדוק אם ילדי בסדר. רק כאשר אני בודקת את כל החדרים, אני חוזרת לישון.
בשנה האחרונה אני מתעוררת עם הרגשה שאני כבר לא חיה. אני מעירה את בעלי בבכי ושואלת אותו אם אני עדיין בחיים. התחושה היא קשה: אני מרגישה לבד, שלא נפרדתי מילדיי, שלא מיציתי את חיי. אחרי לילות כאלה, הדיכאון מלווה אותי גם בשעות היום. לפעמים התקפי החרדה מופיעים כמה פעמים בלילה.
לאחר שהבחנתי שבני, בן השבע סובל גם הוא מחרדות בלילה, פנינו בעלי, הילד ואני לייעוץ אצל פסיכולוג, אשר לאחר מספר פגישות איבחן כי החרדה של הילד היא כתוצאה מהחרדות שלי.
התחלתי טיפול בפסיכותרפיה פעמיים בשבוע, ולמרות העליות והירידות בטיפול, אני מגלה כל הזמן משהו חדש על עצמי. במהלך הטיפול היו לי תקופות של high, שלאחריהן תמיד הופיע down.
הדיכאון האחרון היה הקשה ביותר. פניתי לרופא משפחה, והוא רשם לי כדור הרגעה. הכדור עזר לי, אבל אני יודעת שאם אמשיך לקחת אותו, בקרוב אצטרך להעלות את המינון, ובזה אני לא מעוניינת.
אני רוצה להמשיך בפסיכותרפיה, אבל אני לא רוצה להתמכר לכדור הרגעה. האם אני זקוקה לתרופה פסיכיאטרית אחרת, שאינה ממכרת, והאם הפסיכולוג שלי ידע לומר לי האם אני זקוקה לתרופה או לא? יש לציין שהוא מתמחה אך ורק בפסיכותרפיה.
תשובה:
התעוררויות באמצע הלילה במצב של בהלה ואי שקט – הן סימפטום אופייני מאוד לדיכאון קליני. החרדה והדיכאון במשך היום שאת מתארת מחזקים את החשד. תקופות של עליה במצב הרוח, שמתחלפות במצב רוח ירוד מעלים חשד למחלה דו קוטבית.
לא ברור מדוע סבלת 13 שנה ולא פנית לאבחון של הבעיה. ללא ספק, הילדים סופגים את החרדות של ההורים. אם הורה שאמור לספק לילד סביבה בטוחה, חרד בעצמו, קשה לצפות שהילד יישאר רגוע.
פסיכותרפיה חשובה מאוד בטיפול באדם הסובל ממחלת דיכאון או ממחלה דו קוטבית, אך במקרים רבים יש צורך לשלב את הפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי. בקשי מהפסיכולוג שלך להפנות אותך לאבחון וייעוץ פסיכיאטרי. שילוב של שתי שיטות הטיפול ברוב מיקרים יעיל יותר ומהיר יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.
29.11.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
בעקבות התעללות מינית
שאלה:
אני בת 27, נשואה מזה כשנה וחצי לבעל מקסים. עכשיו אני מרגישה שאני פשוט ב"קריסת מערכות". לדעתי אלו תופעות פוסט-טראומתיות. עברתי התעללות מינית חד פעמית בגיל 6 מצד דודי - אח של אמי. אותו דוד הוא האדם הכי אהוב במשפחה, ולמרות שכל המשפחה יודעת, החליטו להשאיר את הדבר בסוד.
סיפרתי את הסוד הזה רק לבעלי כמה חודשים לפני החתונה. שנינו לא ידענו, ואני מניחה שעדיין לא יודעים עד היום איך להתמודד עם זה. יחד עם זאת, הוקל לי מעצם זה שעוד מישהו יודע את הסוד.
לאחר החתונה החלו לפקוד אותנו משברים - אחד אחרי השני: מעברי דירות, שינויים במקומות עבודה וחיפוש עצמי. כל האהבה המתוקה והאינסופית שלנו הפכה לריבים בלתי פוסקים, התקפי בכי היסטרי ומועקה קשה.
בעלי כנראה לא מצליח להתמודד עם המצב. הוא כל הזמן בלחץ, חסר סבלנות, וכל דבר קטן מלחיץ אותו. כדי לברוח, למצוא שקט נפשי ולהירגע - הוא מעשן חשיש. אני נמצאת על סף התמוטטות נפשית ופיזית.
עליתי 10 ק"ג מאז שהתחתנתי, אני לא מפסיקה לבכות, ואין לי על מי להישען. גם בעלי עבר משברים. בגיל 16 הוא עזב את הדת, וחזר אליה לפני שנה.
קשה להסביר הכול במכתב קצר, אבל אני יודעת שהמצב לא יכול להימשך כך. איך להחזיר את החיים שלנו לשקט ואהבה שהיו לנו לפני הנישואין? ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים - מפגש פה ושם - אבל לא התמדתי באף טיפול. אולי לא הייתי מוכנה נפשית. איזה שיטת טיפול היית ממליץ לנו - זוגית או נפרדת?
תשובה:
לפי הבנתי, את מקשרת את הקשיים שלך בנישואין עם ההתעללות שעברת בגיל שש. יכול בהחלט להיות שהטראומה הישנה התעוררה בעקבות כניסה לקשר זוגי.
יכול להיות גם שזה שסיפרת על המקרה לבעלך לעתיד, שיחרר אותך, אך היה יותר מדי בשביל בעלך, וערער את הביטחון העצמי ושיווי המשקל הנפשי שלו. יחד עם זאת, לא ברור איך אהבת נפש ביניכם הפכה לסיוט מתמשך.
זוגות צעירים רבים מתמודדים עם מעברי דירה, שינויים במקום עבודה וחיפוש עצמי. ברוב המקרים ההתמודדות המשותפת מחזקת את הזוגיות, מוסיפה ערך לאהבה, ומחזקת את שני בני הזוג.
במקרה שלכם נדמה לי ששניכם הגעתם לזוגיות לא בשלים להתמודדות עם החיים, והקשיים הראשונים הרסו את אהבתכם ופגעו בתמיכתכם האחד בשני. את הסיבות לסבל שלכם אפשר לברר רק בבדיקה מקצועית, ובהמשך בטיפול. גם את ההחלטות על סוג הטיפול: פרטני, זוגי, משולב, עם או בלי תרופות - תקבלו יחד עם המטפל שלכם בתחילת הטיפול או בהמשכו.
03.01.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
האם זה מוסרי לעזוב בעל חולה
שאלה:
בעלי בן 45 וסובל ממניה - דפרסיה. בנוסף לכך, הוא קנאי פתולוגי, ונמצא כל הזמן במתח ובחרדות. הבעיה, או יותר נכון, האסון שלי – הוא שאני לא מסוגלת יותר לחיות איתו. הוא חוקר אותי כל הזמן על גברים מהעבר שלי. ירדתי במשקל, ואני לא ישנה טוב.
כמפלט למצוקותיי, אני מתכתבת באינטרנט עם גברים אחרים. אלה רק שיחות. אף פעם לא נפגשתי עם מי מהם. לצערי, בעלי 'עלה' על ההתכתבות. מאז החשדנות שלו הפכה לפרנויה. הוא בטוח שיש לי מאהב , או שיהיה לי.
מאז, הוא מריח אותי אחרי העבודה, אם יש לי ריח של גבר אחר, עוקב אחרי, חוקר אותי במשך שעות. הוא עצמו לא עובד, למרות שהוא אדם מאוד מוכשר ואינטליגנטי. במרוצת חייו הוא החליף פסיכיאטרים רבים, קיבל טיפולים תרופתיים שונים, הכול ללא תוצאות.
הוא לא מאמין בפסיכיאטרים ובתרופות, ואינו משתף פעולה בטיפול. הוא מטפל בעצמו באלכוהול ובחשיש. אני בת 33 היום, ונמצאת במבוי סתום. אני רוצה לעזוב, אבל לא מסוגלת בגלל ייסורי מצפון. הרי הוא לא אשם במחלת הנפש שלו. בנוסף לכך, כאשר הוא רגוע, הוא בעל נהדר, ואב אוהב לילדינו. אני אף פעם לא יודעת האם מצפה לי היום בבית שטן או מלאך.
בעלי קשור אלי מאוד, ופוחד שאעזוב אותו, כי מלבדי אין לו אף אחד. אני פוחדת שאם אעזוב - הוא יתאבד. הוא לא מקשיב לי, והוא עיוור לסבלי. אני רוצה לעזוב, אבל איני יודעת אם זה מוסרי לעזוב אדם חולה. אולי אני צריכה טיפול בעצמי. בדבר אחד אני בטוחה - כך לחיות אני לא מסוגלת.
תשובה:
המכתב שלך מלא תסכול, התלבטות וכאב. השאלות שאת מעלה הן קשות, ואין עליהן תשובות פשוטות. ברור גם שאת אוהבת את בעלך, ובוזמנית שונאת אותו ומרחמת עליו. ברור גם שאת זקוקה לאהבה ותמיכה בעצמך, ואולי זה מה שאת מחפשת באינטרנט.
כל התחושות הללו אנושיות ולגיטימיות במצבך. חיים של שלושה אנשים נמצאים על כף המאזניים: שלך, של בעלך ושל ילדכם - מצב כמעט בלתי אפשרי. את לא כותבת זאת, אבל משתמע ממכתבך שאין לכם הרבה תמיכה מהמשפחה או מהחברים.
נראה לי שאת באמת זקוקה לעזרה מקצועית, וזאת על מנת להצליח, אולי, לקבל החלטות שקולות, שיובילו לפתרונות שלא תצטערי עליהם אחר כך. קיים גם סיכוי שכאשר תתחזקי בעזרת הטיפול, ותיפרדי מתפקיד הקורבן, בעלך יפסיק להתעלל בך, וישתף פעולה עם הטיפול.
03.01.2005
כל הזכויות שמורות למכון השרון
