ד"ר מרק רויטמן

ד"ר מרק רויטמן

מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה

חמישי, 23 מאי 2013 07:13

סובלת מחרדה

 

שאלה:

 

אני בת 21 וחצי,לפני כחצי שנה חוויתי התקפת חרדה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, כי הייתי תחת השפעת חשיש ואלכוהול, וחשבתי שזה כתוצאה מזה.

 

בפעם השנייה זה קרה לי בבית, כאשר פשוט ישבתי וראיתי טלוויזיה, ופתאום הרגשתי דפיקות לב מהירות ולחצים בגוף. הייתי בטוחה שאני הולכת למות. זה היה חודש אחרי ההתקף הראשון.

 

מאז יש לי התקפים שחוזרים על עצמם ללא כל הזהרה מוקדמת. כמה פעמים לקחו אותי למיון של בית החולים. שם בדקו אותי, ונתנו לי כדור קלונקס. עכשיו אני לא זזה לשום מקום בלי הכדורים, כי אני פוחדת שאקבל התקף, ולא יהיה לי אותם.

 

אמי אחות בבית חולים, ואני מבקשת ממנה שתיקח אותי לפסיכיאטר, אבל היא מתביישת, כל הזמן אומרת 'בסדר' - אבל לא עושה עם זה כלום. היא רק דואגת שיהיו לי הכדורים.

 

אני מאוד מפחדת ממה שקורה לי, ולא יודעת איך להתמודד עם זה. זה משפיע על כל החיים שלי. הפסקתי לעשות המון דברים שקודם נהניתי מהם, כי אני מפחדת לקבל התקף. בבקשה, תעזור לי!

 

תשובה:

דוקטור רויטמן

 

המצבים, אותם את מתארת, באמת נראים כמו התקפי חרדה או פאניקה. זה לא נדיר שההתקף הראשון מופיע בהשפעת סמים או אלכוהול. החוויה של התקף פאניקה - היא חוויה מפחידה וכואבת מאוד. מי שעבר אותה פעם, זוכר אותה לכל החיים, ופוחד מחזרתה.

 

התקפי פאניקה חוזרים גורמים להימנעות ממצבים שבהם אותו אדם חושש שהפאניקה תחזור. עם כל התקף נוסף, או אפילו רק חשש מהתקף ההימנעות מתרחבת לעוד ועוד מצבים, לעוד ועוד מקומות. בסופו של דבר זה מתחיל לפגוע בחיי החברה, בעבודה, ביחסים הבינאישיים, בחיי המשפחה, ועוד.

 

קלונקס, הכדור שקיבלת בחדר המיון, הוא טיפול חירום. הוא יכול להפסיק התקף חרדה כאשר זה בא, אבל הוא לא מתאים כטיפול קבוע בהתקפי פאניקה חוזרים. בהדרגה מפתחים תלות בכדור, ועצם אי לקיחתו יכולה לגרום להתקפי חרדה, לתופעות גמילה, ואפילו להתקפי אפילפסיה.  

 

הגוף גם מפתח סבילות לכדור, ועל מנת למנוע את אותו התקף, יהיה צורך בכמות הולכת וגדלה של הכדורים. סכנת ההתמכרות לכדורים מקבוצת קלונקס ידועה לציבור, אבל לעיתים מביאה לתוצאה ההפוכה - הימנעות מטיפול בכלל.

 

כיום, בנוסף לשיטות שונות של פסיכותרפיה, קיימות תרופות מאוד יעילות לטיפול בחרדה ובפאניקה, תרופות שאינן גורמות לפיתוח תלות וסבילות.

 

אנשים הסובלים מהתקפי חרדה ופאניקה בדרך כלל סובלים גם מבושה לגשת לטיפול אצל פסיכיאטר. יחד עם זאת, שכיחות התופעה של התקפי פאניקה גבוהה מאוד, וסובלים ממנה כ- 15% מהאוכלוסייה הכללית.

 

04.03.2005

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

חמישי, 23 מאי 2013 07:10

נפש חצויה

 

שאלה:

 

אני בן 21. הורי גרושים מאז שהייתי בן שלוש. אבי היה מכה את אמי ומתעלל בה. אני נשארתי עם אבי. לאחר הגירושין הוא מנע, במשך זמן ממושך, כל קשר ביני לבין אמי. רק אחרי מלחמות רבות, התערבות שירותי הרווחה ובית המשפט, הצליחה אימי להחזיר אותי אליה, ולקחת אותי תחת חסותה.

 

אחרי שעברתי לאמי, המשכתי את הקשר עם אבי, למרות מזגו הקשה. העובדה שאני בקשר עם אמי תמיד נתפסה כבעיה בעיניו, אך איכשהו הצלחתי לשמור על הקשר עם שניהם. לפני חודשיים אבי התפרץ עלי, ולאחר שיחה קשה וכואבת, ניתק כל קשר איתי. הוא לא מוכן לראות אותי ולא עונה לטלפונים שלי.

 

עכשיו, לאחר חודשיים של פרידה, אני מאוד מתגעגע לאבי, והחודשיים נראים לי כמו נצח. אני רוצה לדבר איתו ולחזור לקשר, כמו שהיה לפני כן. החודש יש לאבי יום הולדת, ובכוונתי להתקשר ולברך אותו במזל טוב, אבל אני פוחד מתגובתו. אני מבקש את עצתך, מה עלי לעשות?

 

תשובה:

דוקטור רויטמן

 

מכתבך קורע לב. געגועיך לקשר עם אביך, אכזרי ואלים ככל שיהיה, מראים עד כמה דמויות ההורים חשובות בחייהם של ילדים. הצורך באהבת ההורים הוא צורך ביולוגי ונפשי. בקיומו של הקשר עם דמויות ההורים תלויות ההישרדות הפיזית והנפשית של הילד.

 

הצורך העצום שיש לך להיות בקשר עם שני ההורים, מראה איזה כוח השפעה יש לאופיים ולהתנהגותם של ההורים בינם לבין עצמם וכלפי ילדיהם, על התפתחותם הנפשית, החברתית והפיזיולוגית של הילדים.

 

בניסוי ביולוגי מפורסם הפרידו גורי קופים מהוריהם ושמו אותם בכלוב עם בובות קוף עשויות חוטי מתכת. הגורים העדיפו להיצמד לבובות המתכת מלהישאר לבדן. ילדים בבתי היתומים שאינם מקבלים תשומת לב מהמטפלים לא מתפתחים פיזית ונפשית, ובסופו של דבר מתים. בכוונה הבאתי דוגמאות קיצוניות, על מנת להדגיש את האחריות של ההורים לכל מה שקורה וגם לכל מה שייקרה עם ילדיהם בחיים.

 

הסיפור שלך, מצמרר ככל שיהיה, אינו קיצוני כל כך. הוריך כנראה שניהם אוהבים אותך, ומוכנים להילחם עליך ללא פשרות. הבעיה היא שהמלחמה שלהם קורעת את הנפש שלך לגזרים, וכל מה שתעשה יפגע בך מצד זה או אחר.

 

הפיתרון לדילמה שלך לא קל. רצוי שתדבר על המצב שלך עם איש מקצוע. זה אמור לעזור לך להקטין את תלותך בהורים, ולמצוא דמויות הזדהות והערצה מחוץ למסגרת המשפחתית. הטיפול גם אמור לעזור לך לא לשחזר את הטעויות של הוריך בחיים שלך, והכי חשוב - לא להעביר אותן לדור הבא.

 

08.03.2005

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

 

חמישי, 23 מאי 2013 07:04

תסביכים מהעבר

 

שאלה:

 

אני בת 30, נשואה ואם לתינוק, מנהלת חיים לכאורה תקינים, אך מציקים לי המון דברים, ואני רוב הזמן מרגישה שאני נלחמת בעצמי על מנת לראות את חצי הכוס המלאה, ולחיות את החיים.

 

מאז שאני זוכרת את עצמי, זכיתי ליחס עוין מצד הורי ובפרט מאימי. הורי לא התייחסו לרגשותיי, ונתנו לי ולאחי הגדול הרגשה שאנחנו מהווים נטל על חייהם. הם עבדו קשה, ובילו מעט. הם תמיד רבו ביניהם, ואמי הוציאה את תסכוליה עליי - אם זה במכות, אם בהתפרצויות זעם וטירוף שלה.

 

הייתה אפליה ביני לבין אחי, זלזול בצורך שלי לפרטיות, ובצרכי הרגשיים. בתור ילדה פחדתי מאמא שלי, והייתי מסתובבת בבית בשקט ומחכה לאבי שיחזור מעבודתו, כי אז לא נמצאתי לבד איתה.

 

כך עברו שנות ילדותי. מעטים מאוד המצבים שזכורים לי כנעימים, ומרבית הזיכרונות שנותרו, הם עגומים. היום אני מלאה בתסכול עמוק, בזעם, וברצון לעמוד ולצרוח על הורי ולהעניש אותם.

 

אמי מבינה כיום את הכעס, ומבקשת סליחה. היא משתדלת להיענות לבקשותי, וקיים אצלה רצון לפצות אותי. יחסי עימה תקינים, אך נשארתי עם גוש גדול וכואב בבטן, שמכרסם לי את החיים ולא נותן לי מנוח.

 

יש לי נטייה לעצבנות ולחשדנות, להשקפה פסימית על העולם, להרס עצמי ולמחשבות שאנשים סביבי רוצים להזיק לי ולקחת לי. יש עוד דברים רבים, אך קצרה היריעה מלפרט.

 

אני חייבת לציין שרוב התופעות התפרצו אצלי לאחר שהכרתי את בעלי, שמגיע ממשפחה אחרת לגמרי - תומכת ואוהבת. הייתי בטיפול במשך תקופה מסוימת, והמצב השתפר מעט.

 

כעת אני מקווה שאיני מעבירה הלאה את ה'מטען' הזה לבני התינוק, מכיוון שיש לי מודעות עצמית גבוהה, ויכולת לנתק את ההרס ממנו, ולו רק בגלל שאיני רוצה שיסבול כמוני בעתיד. אני יודעת שמקור בעיותי טמון בעבר, אבל אני לא מצליחה לשים את הדברים מאחורי באמת, ולהמשיך הלאה. האם תוכל לחוות דעתך ולהציע לי דרכים לטיפול? תודה מראש!

 

תשובה:

דוקטור רויטמן

 

מכתבך מדבר בעד עצמו. אי אפשר לתאר במילים קצרות את רגשותייך באופן יותר מדויק מהאופן שבו תיארת אותם במכתבך. כנראה הטיפול שעברת לא היה לשווא.

 

טיפול בבעיות עבר כמו שלך, הוא לא קצר. אני רואה אצל מטופלים שלי שקודם כל משתנה היחס שלהם כלפי הסובבים אותם: בני זוג, ילדים, עמיתים בעבודה. כך השרשרת של העברת הרוע וההתעללויות מדור לדור מתנתקת.

 

היחס כלפי עצמך – העלאת ההערכה העצמית, השקטת הזעם הפנימי והחרדות – כל אלו דורשים טיפול הרבה יותר ארוך.

 

23.03.2004

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

 

חמישי, 23 מאי 2013 07:00

הזכות להיות בריאה

 

שאלה:

 

אני בת 50. לפני שנתיים נולד לי נכד, אך במקום לשמוח, התחלתי לפחד שאני הולכת למות, ולסבול מחוסר שינה, בחילות והקאות. ירדתי בתשעה קילו ממשקלי. המצב מחמיר מיום ליום.

 

אני מצליחה לישון עם כדור שינה בקושי שעתיים בלילה. הפחדים תוקפים אותי. אני מרגישה שחסר לי אוויר. ביום אני לוקחת כדורי הרגעה.

 

רופא המשפחה כבר נתן לי כמה פעמים כדורים נוגדי דיכאון, אבל אני לא הרגשתי טוב והפסקתי אותם.

 

קראתי מאמר באינטרנט שהתרופות הפסיכיאטריות מזיקות מאוד ופוגעות בבריאות. המאמר נכתב על ידי ארגון זכויות אדם. זה מאוד מפחיד אותי שגרמתי לעצמי נזק בלתי הפיך.

 

כולם סביבי התייאשו ממני, והאמת היא שהרבה פעמים אני מרגישה שפשוט נמאס לי לחיות. האם כל הכדורים נגד דיכאון כל כך מסוכנים?

 

תשובה:

דוקטור רויטמן

 

השאלות שאת מעלה נפוצות מאוד. 50%-25% מאוכלוסייה סובלים מסוגים שונים של דיכאון וחרדות במהלך חייהם. הסבל והכאב שאת מתארת מוכר לאנשים רבים.

 

רגשי האשם, הבושה, הצורך בענישה עצמית – כל אלה מונעים מהסובלים רבים לפנות לטיפול מקצועי. חלק מהסובלים מעדיפים, בשל הסטיגמה הכרוכה בפנייה לפסיכיאטר, לפנות לרופאים במקצועות אחרים. חלק אחר כלל לא פונה לטיפול, ונושא את הסבל במשך שנים רבות – לעתים כל החיים.

 

המרפאות של רופאי המשפחה מלאות באנשים שסובלים ממצבים אלה. לא תמיד רופא המשפחה מסוגל, בדקות הספורות שיש לו, לבדוק, לאבחן, ולתת את הטיפול המתאים, ואת ההסברים ההכרחיים - ואחר כך לעקוב אחר תהליך החלמה.

 

במקרים רבים הסובלים מתחילים בבירור גופני ארוך, אך תוצאותיו בדרך כלל אינן מסבירות את מצבם. אחרים מתייאשים מהתורים הארוכים למרפאות הפסיכיאטריות. רבים מאלה שמתחילים בטיפול, מפסיקים אותו עוד לפני שמצבם השתפר.

 

באינטרנט, במקביל לכמות גדולה של אינפורמציה חיונית, קיימים מאמרים ואתרים חובבניים, וכאשר מדובר בנושא מדעי, לא קל לאדם בלתי מקצועי להבדיל בין השניים. אם האגודה שפרסמה את המאמר כל כך דואגת לזכותו של האדם לסבול או להתאבד, מדוע לא תדאג לזכותו לקבל טיפול ולהבריא?

 

תרופות נוגדות דיכאון הן מהתרופות הבטוחות שקיימות ברפואה. הן סייעו למיליוני אנשים ברחבי העולם. לו היו מסוכנות, הדבר היה מתגלה מזמן. הן גם אינן גורמות להתמכרות - כפי שרבים חוששים.

 

עם זאת צריך לזכור שהתרופות הן רק כלי, או אחד הכלים, בידיהם של הפסיכיאטרים. נדרשות שנים ארוכות של הכשרה וניסיון, כדי ללמוד להשתמש בכלים הללו. ברפואה, כמו בתזמורת - מי שמנגן בחצוצרה, לא ינגן בכינור. חבל על כל יום שאת סובלת. מצב דיכאוני-חרדתי לא מטופל מסוכן והרסני לבריאות מבחינות רבות.

 

01.04.2005

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

אתם כאן: דף הבית שיטות טיפול ד"ר מרק רויטמן