ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
מזיע במצבים חברתיים
שאלה:
אני סטודנט בן 26, ואני בריא בדרך כלל. אני סובל מבעיה שמביכה אותי מאוד: הזעת יתר, המחמירה מאוד במצבי לחץ. למעשה כל מגע עם אנשים הוא מצב לחץ בשבילי.
הבעיה מאוד קשה, ואני מתקשה לנהל חיים נורמאליים. אני מרגיש כל הזמן צורך לברוח ממגע עם אנשים, על מנת שלא אזיע בחברתם. הכי מטריד אותי שלא אוכל לשבת בראיון עבודה ולנהל יחסים עם אישה. האם יש דרך לטפל בתופעה?
תשובה:
על מנת לענות על שאלתך, ננסה להבין את מרכיביה: אתה כותב שכל מגע עם אנשים הוא מצב לחץ מבחינתך. נראה לי שחשוב להבין את הסיבות לכך.
אתה גם כותב שאתה מרגיש צורך לברוח מאנשים. הרי אתה בחור צעיר, וכל החיים לפניך. אתה עוד תצטרך לעמוד בהרבה ראיונות עבודה. תרצה ליצור קשר זוגי ולשמור עליו. בריחה ממצבים חברתיים לא תפתור את הבעיה, אלא רק תחמיר אותה.
להגיע להבנה של הסיבות הלא מודעות ללחץ במצבים בינאישיים ניתן רק בתהליך של פסיכותרפיה. למרות שהתופעה היא נפוצה למדי: כ-4 מכל 100 איש סובלים ממנה, הסיבות הן מיוחדות לכל סובל וסובל. הבנת הסיבות הלא מודעות ללחץ במצבים חברתיים אינה מספיקה בדרך כלל כדי לפתור את הבעיה.
תוכנית של תרגילים התנהגותיים, התפורה אינדיבידואלית לצרכים של המטופל, היא הכרחית, במקביל או אחרי פסיכותרפיה אנליטית.
במקרים מסוימים, שילוב של טיפול תרופתי, על ידי תרופות נוגדות דיכאון, עם פסיכותרפיה, מקל ומזרז את התהליך של ההבנה והחשיפה למצבים חברתיים מפחידים ומלחיצים.
היפנוזה יכולה לעזור גם בחלק האנליטי של הטיפול וגם להיות כלי יעיל בתהליך התרגול ההתנהגותי.
הזעה מרובה במצבי לחץ זוהי תגובה של מערכת העצבים האוטונומית למצב של דחק (סטרס). אצלך הסימן הבולט לעוררות יתר של המערכת העצבים הזאת הוא הזעה. אצל אחרים הסימפטום יכול להיות הסמקה, דפיקות לב, סחרחורת או בחילה.
התגברות על המתח במצבים חברתיים ממתן בהדרגה גם את התגובה של מערכת העצבים האוטונומית. הקשר בין מצבים חברתיים ומצב הדחק נחלש, ובהדרגה נעלם.
כאשר הטיפול בחרדה חברתית הושלם בהצלחה גם הסימפטומים כמו הזעה, הסמקה או הסימפטומים האחרים נעלמים או יורדים בעוצמה, ולא מפריעים יותר לתפקודים חברתיים, לעבודה ולזוגיות. התעלמות מהבעיה, הימנעות ממצבים חברתיים, ודחיית הטיפול רק מחמירים את המצב הנפשי, החברתי והגופני.
23.04.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
דואגת לסבתא שלה
שאלה:
שלום, יש לי סבתא בת 75. לפני שלושה חודשים בעלה נפטר. היא הייתה במצב של בלבול עוד קודם, אבל כשהוא נפטר, מצבה החמיר. לפני שבוע היא התאשפזה בבית חולים עקב הקאות ומצב של היפוטרמיה.
כעת היא השתחררה לביתה, אך היא עדיין מבולבלת מאוד, למשל, היא אינה יודעת אילו תרופות עליה לקחת, מתבלבלת בין עבר להווה, נמצאת באי שקט, לא מצליחה לישון בלילה. רציתי לדעת מה ניתן לעשות בנדון, על מנת למנוע החמרה, אם יש טיפול תרופתי שיכול לעזור, והאם כדורי שינה מחמירים את מצב הבלבול שלה.
תשובה:
שאלתך מתארת במדויק את הבעייתיות והמורכבות של מצבים נפשיים אצל אוכלוסיה מבוגרת. סבתך הייתה יכולה להתגאות בכך שיש לה נכדה כל כך רגישה, דואגת ואינטליגנטית, אך, כמובן, במצבה היא אינה יכולה להעריך זאת.
התפקוד המנטאלי של אדם זקן מאוד שברירי, ותלוי בהרבה גורמים גופניים ונפשיים. כל הפרת איזון במצב הגופני והנפשי עלולה לפגוע במצב התודעה, ביכולת הזיכרון ובשיפוט.
משפחות רבות, אך לעתים גם הצוות הרפואי, נוטים להתייחס להפרעות בתפקודים אלה אצל אדם זקן כמשהו בלתי נמנע, כחלק מתהליך ההזדקנות, וכתופעה בלתי הפיכה. בהרבה מקרים זה לא כך. יש להבדיל בין תהליכים בלתי הפיכים, שאינם ניתנים לטיפול, ומצבים חריפים - הניתנים לטיפול ולתיקון.
במקרים רבים שני המצבים מתקיימים במקביל. אלו המקרים המסובכים ביותר, והם דורשים אבחון רפואי ופסיכיאטרי מדוקדקים.
טיפול במחלות חום, זיהומים, איזון אלקטרוליטים (מלחים בדם), טיפול בסוכרת, בתפקוד של בלוטת התריס, בחוסר של ויטמינים מסוימים – כל אלה יכולים לשפר באופן ניכר דווקא את המצב המנטאלי. לפעמים אדם מבוגר מקבל תרופות רבות, והשילוב ביניהן, או הכמויות שלהן עשויים לגרום להתפתחות של מצב בלבולי.
גם בעיות נפשיות, כמו תגובת אבל או דיכאון, עשויות להיות דומות למצב של דמנציה (שיטיון) בלתי הפיכים, אך אבחונם הנכון וטיפול בהם יכול להביא לשיפור דרמטי במצבו של אדם זקן. גם המצבים המנטאליים החריפים וגם אלו הכרוניים מלווים לעיתים באי שקט ובהפרעות שינה.
לעיתים חלה החמרה ניכרת אצל החולים דווקא בשעות הלילה, כאשר ביום המצב משתפר במידת מה. באופן פרדוכסאלי, תרופות הרגעה ושינה יכולים להחמיר את הבלבול ואי השקט. בחירה נכונה של סוג התרופות וכמותן אצל חולה עשויים לשפר את המצב במקום להחמירו.
יש לקוות שבזכות דאגתך ודאגת משפחתך, סבתך תזכה לאבחון מעמיק וטיפול מקצועי, מצבה ישתפר ואת תזכי לחיבוק ונשיקה ממנה.
08.05.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
האם אחותי קלפטומנית?
שאלה:
אחותי הצעירה, בת ה-27, מאז ומתמיד הייתה גונבת. כשהייתה קטנה, גנבה מאחיותיה צעצועים ובגדים. כשהיו אומרים לה שזה לא שלה, הייתה בוכה בכי היסטרי. בגן ובבית ספר היה אותו סיפור. היא גנבה כסף וחפצים מהילדים בכיתה ומהמורים.
הורינו תמיד הצליחו איכשהו להשתיק את הפרשיות, והיו מפצים את הניזוקים בגין גנבותיה. יש לציין שאף פעם לא חסר לה כלום בבית. אנחנו משפחה די מבוססת.
כשהתבגרה, גנבה לאימא צ'קים ורוששה את המשפחה. היא גונבת כרטיסי אשראי וקונה לעצמה בגדים ותכשיטים שהיא לא לובשת, כי היא די שמנה, היא לא עובדת או לומדת, ואין לה אף חברה או חברים קבועים.
החברים היחידים שיש לה הם בעצמם עבריינים או משתמשים בסמים. מילדותה היא גונבת מסופרמרקטים. כמה פעמים תפסו אותה. היא כבר הייתה במשטרה, נפתחו לה תיקים, ואנו חוששים שהיא תיכנס לכלא.
היא לא רואה בגניבות שום דבר פסול, ואינה מבינה מדוע עושים מזה סיפור. אני חושבת שהיא לא מודעת לזה שזה אסור, או שהיא לא מצליחה להתגבר על הדחף.
אחרי שתופסים אותה, היא נכנסת לדיכאונות, וניסתה להתאבד כבר כמה פעמים. היא גם מעשנת גראס כל היום ולא עושה כלום עם עצמה. היא מאוד חריגה במשפחה שלנו. הורינו, האחים והאחיות שלה כולם אנשים מכובדים: עובדים, מסודרים ושומרי חוק.
שאלתי היא האם אחותי סובלת מקלפטומניה, ואם יש טיפול לבעיה? יש לציין שהיא כבר ברחה מכמה טיפולים לאחר פגישה או שתיים בטענה שכל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים מטומטמים.
תשובה:
המקרה של אחותך מצער ומורכב למדי. נכון שיש בהתנהגותה אלמנטים המזכירים קלפטומניה: קלפטומניה מוגדרת כדחף בלתי נשלט לגנוב דברים חסרי ערך כספי ושימושי לאותו בן אדם. לאחר הגניבה אותו אדם מרגיש ירידה במתח ורגיעה.
בדרך כלל אנשים הסובלים מקלפטומניה מרגישים ייסורי מצפון לאחר הגניבה, ולעתים דואגים להחזיר את הפריט באותה צורה חשאית כפי שגנבו אותו. אצל אחותך המצב הוא אחר: היא גונבת דברים יקרי ערך - כסף, כרטיסי אשראי, צ'קים. היא לא מרגישה ייסורי מצפון למעשיה, אלא בוכה ומדוכאת רק במקרים שהיא נתפסת.
את מציינת גם הפרעות אחרות בהתנהגותה: חוסר מעש, קשרים חברתיים מפוקפקים, השמנה, שימוש בסמים וסירוב לקבל עזרה מקצועית. תכונות האלה מתאימות יותר לאבחנה של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.
יתכן שהעזרה והטיפול צריכים לקחת בחשבון את שתי האבחנות. בכל מקרה, טיפול טוב מתייחס לא רק לאבחנה - אלא גם למורכבות ומיוחדות של האדם הסובל.
25.05.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מחלת אלצהיימר או דיכאון?
שאלה:
חברי בן 70, וכלפי חוץ הוא נראה צעיר מגילו, אתלט וחטוב, ומקפיד לרוץ כ-2 ק"מ ליום. עם זאת, מזה כמה חודשים הוא סובל מירידה בזיכרון, ואובחן כלוקה במחלת אלצהיימר. הוא דיכאוני, עצוב, עצור ומשדר ייאוש, למרות שהוא לא מודע לחומרת האבחנה שקבעו לו. הוא ישן הרבה שעות ביום, יחסי המין שלנו הפכו לנדירים ביותר.
אני שמעתי על התופעה של פסבדו-דמנציה, שיכולה לנבוע מדיכאון, ושהאבחנה של מחלת אלצהיימר אף פעם אינה חד משמעית. האם יש אפשרות ליטול איזה תוסף תזונתי שיקל על תופעת הדיכאון?
תשובה:
הקשר בין מחלת אלצהיימר ודיכאון מורכב מאוד. אצל אנשים זקנים מצב של דיכאון יכול לבוא לידי ביטוי בהפרעה בזיכרון שמאוד מזכירה דמנציה (שיטיון) הנובעת ממחלת אלצהיימר, אפילו אם אותו אדם אינו סובל מאלצהיימר. זה המצב אותו מכנים פסבדו-דמנציה.
האבחנה בין שני המצבים הללו אינה פשוטה, ודורשת ידע רב, ניסיון ומיומנות רבת שנים עם מקרים משני הסוגים. אבחון נכון הוא חיוני, היות ופסבדו-דמנציה ניתנת לטיפול על ידי תרופות אנטי-דיכאוניות. השיפור במקרים אלה הוא דרמטי.
אדם במצב ירוד מאוד, שאף אינו מכיר את ילדיו או את בן זוגו, שוכח את שמו, לא יודע איפה הוא גר, מה התאריך או השנה, עושה את צרכיו לא בשירותים - יכול לחזור לפעילות מנטאלית מלאה, עד כדי ביצוע פעולות בנקאיות מורכבות, קריאה והבנה של ספרות מורכבת, הנאה מתיאטרון וקולנוע וכדומה.
רוב המקרים מורכבים הרבה יותר. אדם הסובל ממחלת אלצהיימר, יכול לסבול בנוסף לכך ממצב דיכאוני. אז טיפול בדיכאון יכול להביא לשיפור חלקי. גם זה לא מעט עבור אותו אדם ועבור הסובבים אותו.
קהות החושים של חולה אלצהיימר יכולה להזכיר מצב רוח דיכאוני. טיפול אנטי-דיכאוני במקרים כאלה לא עוזר, וגם אם עושים ניסיון טיפולי והוא לא עוזר יש לשקול היטב אם הפסקתו תותיר את המצב כמות שהוא או שמא בכל זאת תחול ירידה.
לגבי שיטות הטיפול בדיכאון של גיל מבוגר, בין אם מדובר בפסבדו-דמנציה כתוצאה מדיכאון, או בדיכאון אצל חולה אלצהיימר - הטיפול היעיל היחידי הוא תרופות אנטי-דיכאוניות מהדור החדש.
תוספי מזון כגון מינרלים וויטמינים יעילים לשיפור המצב הבריאותי הכללי, או מצב דיכאוני במקרים שבהם בדיקות מעבדה מצביעות על מחסור של החומרים הללו בגוף. פעילות גופנית, גירוי אינטלקטואלי ורגשי מאטים את תהליך ההתדרדרות.
30.05.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון
