ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
רוצה להפסיק תרופות הרגעה
שאלה:
לפני כמה שנים עברתי תקופה של חרדות קשות והתקפי פאניקה, ורופא המשפחה נתן לי כדור בשם לוריוון. אני לוקח אותו כבר ארבעה שנים במינון של שלושה כדורים ליום.
מזה שלוש שנים אני נמצא בטיפול של פסיכואנליזה. ברצוני להפסיק לחלוטין את לקיחת הכדור, שכבר לא נותן לי דבר. ניסיתי להפסיק כמה פעמים, גם בבת אחת וגם בהדרגה, אבל הרגשתי מאוד לא טוב וחזרתי למינון הקודם.
תשובה:
לוריוון שייך לקבוצה של תרופות משככות חרדה. לאותה קבוצה שייכות תרופות כמו וואליום, ואבן, קסנקס, קלונקס ואחרות. תרופות אלה יעילות במצבי חרדה חריפים, כי הן פועלות מיד, ותופעות הלוואי שלהן קלות יחסית, ובדרך כלל לא מסוכנות.
כל התרופות הללו מיועדות לטיפול קצר או חד פעמי, בפיקוח הדוק של פסיכיאטר. משתמשים בתרופות אלה גם במקביל לתרופות נוגדות דיכאון במשך כמה שבועות, כדי להקל על הסבל של החולה עד שנוגדי הדיכאון יתחילו לפעול.
הסכנה של שימוש לא מבוקר בתרופות אלה היא שהן גורמות להתפתחות של סבילות – כלומר, אחרי כמה שבועות, אותה הכמות שעזרה קודם לכן כבר לא עוזרת, וצריך להעלות את הכמות כדי להשיג את אותה השפעה מרגיעה.
יחד עם הסבילות מתפתחת גם תלות בהן, וניסיון להפסיק את נטילתן גורם להופעת סימני גמילה שדומים מאוד לסימני החרדה שבגללם הן נצרכו מלכתחילה. נטילה של תרופות מקבוצה זו במשך שנים אינה יעילה, מסוכנת ולא מומלצת בשום מקרה.
יכול להיות שכתוצאה מהטיפול הפסיכואנליטי אתה כבר לא זקוק לטיפול תרופתי, אבל הפסקה של תרופות מסוג לוריוון אחרי שימוש לא מפוקח של שלוש שנים היא מהלך מסובך ועדין, שדורש מעקב והנחייה הדוקים של פסיכיאטר.
אם הפסיכואנליטיקאי שלך הוא פסיכיאטר, הוא יכול להנחות אותך בתהליך הגמילה, אבל אם הוא פסיכולוג או עובד סוציאלי, עליך לפנות לפסיכיאטר מומחה במקביל להמשך הפסיכואנליזה. הסכנות הן שהלוריוון שאתה לוקח מכסה על החרדה או הדיכאון שיכולים להופיע עם ההפסקה של התרופה.
קצב הורדת הכמות צריך להיקבע לפי המצב שלך, ובכל מקרה הוא צריך להיות מאוד איטי, היות וקשה מאוד להבדיל בין הופעת סימני גמילה לחזרה של החרדה, הפאניקה או דיכאון.
11.10.2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
נועץ מבטים
שאלה:
אני בן 32, ומזה כמה שנים סובל מתופעה מוזרה מאוד. בכל פעם שאני מדבר עם אישה, לא משנה באיזה גיל, לא משנה באיזה עניין, לא משנה אם האישה מוצאת חן בעיניי או לא - אני נועץ מבט בשדיים שלה. אני עושה מאמץ כדי לא להסתכל, אבל המבט כל הזמן חוזר לאותו מקום.
זה מאוד מביך אותי, ואני מנסה, בכל מיני תירוצים, לצמצם או להימנע כלל מלדבר עם נשים. זה פוגע בעבודה שלי, בקשרי החברתיים ובאיכות החיים שלי בכלל. אני כל הזמן חושב על זה ועל דרכים להיפטר מההרגל המגונה הזה, אבל במקום שזה ישתפר עם הזמן זה נעשה יותר גרוע.
בזמן האחרון נוספה לכך בעיה חדשה. אם קודם הייתי מביט בעל כורחי רק בשדיים של נשים והייתי נינוח יחסית עם גברים, עכשיו אותה תופעה מתפתחת גם עם גברים: כאשר אני מדבר עם גבר, המבט שלי ננעץ בחלציים שלו, כאילו אני מנסה לראות מעבר למכנסיים שלו את אבר מינו. זה מוזר מאוד - כי אני בכלל לא נמשך לגברים, וגם נעיצת המבט בנשים לא קשורה כלל למשיכה ורק גורמת לי לסבל.
בעבודה אני משתדל להיות רוב הזמן עם המחשב שלי, ובגלל זה יצא לי שם של ביישן. אני לא מחשיב את עצמי כביישן, ולולי התופעה המביכה הזאת, הייתי יכול להיות המסמר בכל חברה. האם התופעה הזאת מוכרת, ואם יש דרכים להיפטר ממנה?
תשובה:
התופעה שאתה מתאר באמת נדירה יחסית. לפני 25 שנה בא אלי מטופל חדש, כבן 70 שלא דיבר טוב עברית. כאשר שאלתי אותו את הסיבה לבואו, ענה לי: "אני מסתכל". לא הבנתי על מה הוא מדבר. רק אחרי שיחה ארוכה התברר שכמעט כל חייו הוא סבל מבעיה דומה לשלך.
התופעה, אותה אתה מתאר, שייכת להפרעה כפייתית, ומאופיינת במחשבות, דחפים, ומעשים חסרי הגיון, בלתי רצוניים, שאינם ניתנים לשליטה ומעוררים חרדה. הסבל הרב שהתופעה הזו גורמת מביאה את הסובל להימנע מהמצבים שבהם הסימפטום המרגיז יכול להופיע, ובכך פוגעת בחייו החברתיים והמקצועיים. הימנעות מאותם מצבים גורמת לסימפטומים להתקדם ולהתפשט לשטחים נוספים בחיים, כמו שזה קורה אצלך.
הטיפול במקרה כזה צריך להיות תפור לצרכיו המיוחדים של האדם הסובל, וצריך לכלול שילובים של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה.
11.10.2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
לא מוכנה לסבול מ"דיכאון קל"
שאלה:
אני בת 53. במשך יותר מעשר שנים סבלתי מחרדות ומדיכאונות. בעלי, לפעמים בטוב ולפעמים ברוגז רב - ניסה לשכנע אותי לקחת את עצמי בידיים. הוא שכנע אותי שאין לי כלום ושלא אחשוב על זה.
הוא לקח אותי לחוץ לארץ כדי שאקבל מצב רוח. בילינו במלונות הכי מפוארים, הלכנו לקזינו ולהופעות, אבל גם שם לא הרגשתי טוב וסבלתי עוד יותר, כי היה נראה לי שכולם סביבי נהנים ואני היחידה שסובלת.
הלכתי למגלי עתידות ולקוראים בכף היד ובקפה, ניסיתי את כל התרופות הטבעיות שיש בבתי המרקחת ובחנויות הטבע. שום דבר לא עזר.
ידעתי שאני צריכה לפנות לפסיכיאטר, אבל דחיתי את זה, כי בעלי ראה בזה כסטיגמה וכסימן למחלת נפש. הוא אמר שהוא לא מוכן שבמשפחתו ידעו שאשתו חולת נפש ושאם ילדיו תקבל טיפול נפשי.
לבסוף בלי ידיעתו פניתי לפסיכיאטר. הוא איבחן אצלי מחלת דיסטימיה - סוג של דיכאון קל. הוא רשם ליProzac , ומאז כבר ארבעה שנים אני מרגישה טוב. שום חרדות ושום דיכאון - פשוט מרגישה טוב, יש לי מרץ, מצב רוח, עושה את עבודתי ומבלה בכיף.
כעבור זמן ספרתי זאת לבעלי, ומאז הוא לא נותן לי מנוחה ודורש שאפסיק לקחת תרופות. הוא חושב שאני מכורה לתרופה, ושאני כבר לא צריכה אותה. אני לא שוכחת את הסבל שלי וחושבת שאם משהו עושה לי טוב, למה שאפסיק. הפסיכיאטר שנתן לי את התרופה חושב כמוני. רציתי לשמוע גם את דעתך בנושא.
תשובה:
גם דיכאון קל - המלווה בחרדות גורם לסבל קשה ביותר. הפגיעה היא גם בבריאות הכללית, גם בתפקוד בעבודה ובבית, גם בקשרים החברתיים וגם ביכולת ליהנות.
למרות שבעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט כל הזמן מדברים ומסבירים על הדיכאון והשלכותיו, עדיין קיימות בורות רבה ודעות קדומות בכל הקשור לטיפול נפשי.
מחלת הדיכאון, וגם דיכאון קל - דיסטימיה, היא מחלה כרונית, הנוטה לחזור אם מפסיקים טיפול תרופתי. תרופות נגד דיכאון כמו Prozac, ותרופות אחרות מאותה קבוצה, הן תרופות שאינן ממכרות, ובמקרים רבים יש צורך בטיפול קבוע תחת ביקורת של הפסיכיאטר.
פסיכותרפיה יכולה להיות יעילה לאנשים מסוימים שמוכנים להשקיע לאורך זמן עבודה אינטנסיבית בחייהם, אישיותם וקשריהם הבין-אישיים, אבל גם אז השאלה של הפסקה או אי התחלת טיפול תרופתי היא החלטה כבדת משקל, ויכולה להתקבל רק בהתעצות עם פסיכיאטר.
18.10.2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מפחדת להתעלף
שאלה:
אני בת 32. בגיל חמש התעלפתי בפעם הראשונה לאחר שראיתי את אחותי עם לשון חתוכה וזבה דם. בילדותי התעלפתי המון, בגיל ההתבגרות ההתעלפויות פחתו מעט, אך עדיין בכל מצב רגיש אני עדיין מתעלפת. ההתעלפויות גרמו לי לחרדה מתמדת שמא אתעלף כאשר אני לבד.
אני מאוד תלותית במשפחה ובחברים. זה גרוע כל כך, שאיני מסוגלת לנסוע לחפש עבודה מחוץ לעיר מגוריי. אני פוחדת מהפקקים בכביש. הפחד הוא שאני לבד ופתאום אתעלף. זה גורם לי לדחות את כל הפעולות שאני צריכה לעשות לבד, בלילה או מחוץ לעיר. עברתי בדיקות בבית חולים, ולא נמצאה כל סיבה גופנית להתעלפויות ולא הוצע לי טיפול. אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
תשובה:
התופעה שאת מתארת קשורה, קרוב לוודאי, לתחום של פוביות - חרדות מוגדרות - כמו פחד מדם, או פחד מהתעלפויות. בהדרגה מופיעה חרדה מהחרדה עצמה, כלומר אדם נמצא בחרדה מתמדת פן יקבל התקף חרדה, ועקב כך נמנע מיותר ויותר פעילויות. כך מתפתחות פוביות נוספות כמו שאת מתארת, למשל פחד מנסיעה ופחדים אחרים. זה פוגע בחיים החברתיים, בתעסוקה ובפרנסה.
השכיחות של פוביות באוכלוסייה גבוהה מאוד, אבל כל אחד פוחד ונרתע ממשהו אחר, והפחד המיוחד שלו נראה לו הכי נורא בעולם, בה בעת שפחדים של אחרים נראים לו לא הגיוניים.
לפני כמה שנים טיפלתי בגבר עם פוביות שהתחילו בילדות, בעלות אופי דומה מאוד לשלך. בהיותו ילד הוא התעלף בפעם הראשונה, למראה אחיו עם אצבע פצועה ומדממת. מאז הפוביות שלו התרחבו לכל מה שקשור ברפואה, בזריקות, בבדיקות, במחלות, בפציעות. הוא לא היה מסוגל לבקר את אשתו בבית חולים בזמן הלידות ואחריהן, או את אמו החולה. היה מתעלף כאשר היה צריך לבצע בדיקות דם.
הפוביה שלו התרחבה עד כדי כך שלא היה מסוגל לעבור במכוניתו בקרבת בית החולים. לבסוף פיתח גם דיכאון. לעומת זאת בתחומים אחרים תיפקד היטב. היה עובד חרוץ, ובעל ואב מסור.
הטיפול בו כלל שילוב של טיפול תרופתי, היפנוזה, וחשיפה הדרגתית לגורמי החרדה. לפני כל חשיפה היינו עושים עבודה היפנוטית, המכינה אותו למפגש עם המצבים שהיו עבורו מחוץ לתחום. לבסוף היה מסוגל לטייל בבית חולים, להיכנס לחדר מיון, לצפות באמבולנסים המביאים פצועים וגם לעשות בדיקות דם, אותן דחה שנים רבות.
נצחונו על הפוביות תרמו גם לשיפור מצבו הכללי וגם לשיפור תפקודו בשטחים אחרים בחיים. המקרה הזה רק דוגמה. יכול להיות שהטיפול שלך יהיה אחר לגמרי, כי לכל אדם נבנית תוכנית טיפול ייחודית המתאימה למצבו, אישיותו ומידת נכונותו לשפר את חייו.
08.11.2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
