שאלה:

אני עתודאי בן 20. מזה שלוש שנים אני נמצא בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג קליני פעמיים בשבוע. הטיפול יקר, ועולה כמאה דולר לפגישה. אני מבין שאני סובל מחרדה ,תחושת ניתוק, חוסר ריכוז, חוסר תפקוד ואני מוכרח לטפל בזה ואין לי בררה אחרת. אני שורד באוניברסיטה רק תודות לאיי. קיו. הגבוה שלי, אבל אני מרגיש שאני לא ממצה אפילו 20% מהפוטנציאל שלי.

מטבעי אני אדם כפייתי, וזה עוזר לי להתמקד בלימודים. חוץ מהלימודים, אותם אני ממשיך בכוח, לא נשארת לי אנרגיה לבילויים ולחברים. אני נמנע מלהתקרב לבנות.

הפסיכולוג שלי אומר לי שזה טיפול עם עליות וירידות, ושאני שבוי כל הזמן במחשבות על עליות וירידות, ולא רואה תכלית בדיכאון שלי, שנמשך כבר לפחות 10 שנים. אני שואל את עצמי האם אני צריך את אותו מספר של שנים בטיפול כדי לצאת מהדיכאון. כאשר אני שואל את הפסיכולוג שלי כמה זמן צריך להיות בטיפול כדי לצאת מהדיכאון, הוא מעביר נושא.

אחד הדברים שמאוד מפריעים לי זו אי ההבנה שלי בצורה ברורה שאני חולה. אני ממש מתמכר להרגשה הזאת, וזה מפריע לי להתקדם.

כאשר אני לא מגיע לטיפול, אפילו באופן חד פעמי, בגללי או בגלל שהפסיכולוג לא יכול או נוסע, אני מרגיש אבוד, ומיד מפתח את כל הסדר הרגיל של החולי והחרדה שלי: כאבי בטן, ראש, חוסר ריכוז, אגרסיביות, כאבי אשכים וכו'… התחושה דומה לתחושה שתיארת במאמר שלך - הרגשה שאני עומד למות או להשתגע.

ברגעים כאלה יש לי מחשבות לקפוץ מבניין גבוה ולגמור עם הסבל. אני לא מעוניין לקבל תרופות, והפסיכולוג שלי מסכים לזה הוא חושב שאני יכול להתגבר בלעדיהן.

סליחה על המכתב המבולבל - קשה לי להעביר את כל מה שקורה לי. אני רק רוצה לדעת איזה פרמטרים קיימים להתקדמות בטיפול, ואיך יודעים כמה זמן עוד נשאר לסבול.

תשובה:

לפי מכתבך, נראה לי שאתה סובל סבל רב וממושך. הסבל שלך מיותר ואפילו מסוכן. לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך פגיעה כזו באיכות החיים שלך, במיוחד כאשר קיים טיפול מהיר ויעיל שמיועד בדיוק למצבים כמו שלך.

טיפול תרופתי יכול להפסיק את הסבל, ולשפר את מצבך ותפקודך תוך -3 שבועות. גם אם תמשיך בפסיכותראפיה - זה לא חייב להיות מלווה בסבל כה רב. כאשר תרגיש יותר טוב, גם תהליך הפסיכותראפיה יהיה יותר יעיל ויותר מהיר. שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה הוכח כיעיל יותר מכל טיפול בנפרד בבעיות מהסוג שאתה מתאר.

עדיף מכל הבחינות שאותו מטפל יהיה מומחה גם לפסיכיאטריה וגם לפסיכותרפיה. במקרה שלך, היות שאתה כבר נמצא בפסיכותרפיה שלוש שנים, אם המטפל הוא פסיכולוג קליני מומחה ואם הטיפול הוא אפקטיבי, יכול להיות ששווה לשקול המשך פסיכותרפיה אצלו, וטיפול ומעקב תרופתי אצל פסיכיאטר במקביל.

 
1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון

תשובה:

ידוע מזה שנים רבות שלחלק מהנשים יש שינויים במצב הרוח לפני הווסת. עם זאת, רק לאחרונה נערכו מחקרים מדעיים רציניים בנושא. המחקרים הראו ש- 80% מהנשים חשות איזה שהם סימפטומים גופניים ונפשיים לפני הווסת.  30%  -50%  מדווחות על שינויים משמעותיים ומטרידים, המצדיקים את האבחנה של Syndrome Premenstrual - PMS  תסמונת טרום וסתית.

רק אצל 3% הסימפטומים האלה הם כל כך קשים שהם מצדיקים אבחנה של Dysphoric Premenstrual - PMDD Disorder או בעברית - הפרעה אפקטיבית לפני הווסת.

הסימפטומים של תסמונת אפקטיבית לפני הווסת יכולים להיות:

1.מצב רוח דיכאוני, תחושת חוסר אונים, אשמה עצמית

2.תחושת חרדה, מתח, תחושה של להיות על הסף.

3.תנודות במצב רוח, בכי פתאומי, רגישות יתר לדחייה

4 .רגזנות, כעס, נטייה לריב

5. חוסר עניין בעיסוקים רגילים- עבודה, לימודים, חברים, תחביבים

6. קושי בריכוז

7. חוסר אנרגיה

8. שינוי בתאבון- בדרך כלל צריכה מוגברת של פחמימות, צורך באלכוהול

9. חוסר שינה או שינת יתר

10. תחושת איבוד שליטה

11. סימפטומים גופניים כמו רגישות יתר ונפיחות של החזה, כאבי ראש, כאבי פרקים ושרירים, תחושת נפיחות.

כל הסימפטומים הללו או חלק מהם מופיעים כשבוע לפני הווסת, ונעלמים עם תחילת הווסת. אצל נשים שסובלות ממחלות נפש אחרות כמו דיכאון, חרדה, מחלה דו קוטבית, מחלה כפייתית וסכיזופרניה תסמונת טרום וסתית יכולה לגרום להתלקחות של המחלות האלה.

לאותן 3% נשים שאצלן הסימפטומים הללו מהווים סיוט, סבל רב, חוסר תפקוד, ולפעמים אפילו מחשבות אובדניות מומלץ טיפול בנוגדי דיכאון מסוג -  SSRI מעקבי ספיגה חוזרת של סרוטונין ברצפטורים במוח, ולפעמים תרופות הרגעה לזמן קצוב. במקרים מסוימים מומלצת פסיכותרפיה.

פעילות אירובית, שינויים בהרגלי אכילה, חשיפה מתונה לשמש, יכולים גם כן להקל על התופעות של תסמונת טרום וסתית.

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון

שאלה:

אני בת 50, ילידת הארץ. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנו חיים בסכנת מלחמות וטרור. אבל אני לא זוכרת תקופה שהמורל של האנשים היה כל כך נמוך.

אני עצמי נרדמת הרבה אחרי חצות, אחרי שראיתי את כל המהדורות החדשות מהארץ ומחו"ל, ובבוקר אני מתעוררת לפני השעה שש ועוד לפני שפוקחת עיניים, מתחילה לשמוע רדיו ולראות טלוויזיה בו זמנית.

כול היום אני מתהלכת כמו סהרורית ולא מרוכזת. לא מתחשק לי לעשות כלום. הפסקתי את הצעידות שלי בערב - בהתחלה מפחד, ואחר כך מחוסר אנרגיה. גם בעבודה הכול נופל לי מהידיים. אני דוחה דברים שאני חייבת לעשות. האם זה תגובה נורמאלית למה שקורה?

תשובה :

לא יכולה להיות תגובה נורמאלית למציאות כל כך חריגה ומלאת ניגודים: תהליך השלום ופיגועים קטלניים, ערכים הומניסטיים ומלחמה בטרור עקובה בדם, קריאה לאחדות וחילוקי דעות יסודיים בחברה, עוצמה צבאית וסכנת קיום - כל אלה יוצרים קונפליקטים בכל הרמות, מהמדינית ועד לאישית, ומעמיד כל אדם במדינה במצב של דוחק קשה.

במצב כזה בכל אחד מתעוררים קונפליקטים אישיים - בין תוקפנות לאיפוק, עולות תחושות של שנאה, צער, חוסר אונים. תחושות אלה גובות מחיר נפשי וגופני מכל אחד. הוסיפי לזה ביטויי בגידה של מדינות ידידותיות ובידוד מדיני - שמעוררות אצל כל אחד כאב אישי עז של היותו נבגד וננטש.

במקרים רבים טראומות חדשות מעוררות ביתר שאת את הפצעים הנפשיים הישנים מכל הסוגים. תגובה לדוחק היא אישית ושונה מאדם לאדם. יש אנשים שפורחים במצבי לחץ וסכנה, אחרים מגיבים בסימפטומים גופניים, יש כאלה ששוקעים באפתיה ודיכאון.

יש אנשים שהקשר עם אנשים קרובים מחזק אותם ואחרים שמעדיפים להתכנס בתוך עצמם ובדרך זו לגייס כוחות. לחלק מהאנשים נגישות לזרם המידע נותן תחושת שליטה במצב, ואחרים מעדיפים להתנתק מהחדשות ולהמשיך בשגרת חיים.

יש אנשים שאחרי הזעזוע הראשוני מתארגנים מהר, וחוזרים לעצמם ואחרים צוברים כאב ונשחקים. אצל רבים הקשיים הנפשיים יחלפו כאשר המצב יסתדר, אחרים צריכים לקבל עזרה נפשית כדי למנוע נזק גופני ונפשי, וכדי למנוע את הפיכתו לכרוני.

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון

שאלה: 

אני עולה חדש בן 64, וכבר שש שנים אני מתגורר במדינתי האהובה והנהדרת הזאת באחת מערי השרון. כל שש השנים האלה, וגם כמה שנים לפני עלייתי מרוסיה, מדי יום, אני מוצף בזיכרונות קשים על התעללויות פיזיות ונפשיות שעברתי הרבה שנים קודם לכן.

הזיכרונות האלה עד היום קורעים את נפשי ביום ובלילה. קראתי ספר של הסוציולוג האמריקאי דייל קרנגי, שבו הוא מציע לסלוח ולשכוח את אותם אנשים שהתעללו בי. לצערי, כל הניסיונות שלי לסלוח ולשכוח לא עוזרים לי. לכן אני פונה אליכם. שאלתי היא:

האם ניתן להתגבר על זה לבד, או שאני צריך עזרה של בעל מקצוע כדי לשכוח את אותם האנשים והאירועים המזוויעים.

בכבוד רב - אלכסנדר.

תשובה:

אלכסנדר היקר, אתה כותב על התעללויות שעברת לפני הרבה שנים, והזיכרונות וחלומות הזוועה שפוקדים אותך מדי יום ומדי לילה. אתה כותב שאתה לא מסוגל להיפטר מהם - למרות כל המאמצים המחשבתיים שלך ולמרות שהיום מפרידים בינך ובין האירועים הללו הרבה שנים, אלפי קילומטרים, והגבולות של מדינתך החדשה, שאליה כל כך נקשרת רגשית.

אפילו על סמך מכתבך הקצר, אני יכול לשאר שאתה סובל מתסמונת פוסט-טראומתית כרונית. סימנים נוספים של תסמונת זו, מלבד זיכרונות וחלומות הזוועה החוזרים והבלתי רצויים, הם: רגישות יתר לגירויים שונים, קשיים בקשר עם אנשים, וקושי בשמירה על יחסים בין-אישיים הדוקים וממושכים, חשדנות יתר, רגזנות, התקפות זעם או בכי, חולשה כללית, ועוד סימפטומים פיזיים שונים. מבחינה פסיכולוגית יכולות להיות תחושות חזקות של אשמה עצמית, זעם, דיכאון וחרדה.

בארץ, עקב ריבוי מלחמות, התקפות טרור, שבויים ובני ערובה, וכן בעקבות ניסיון שנצבר מטיפול באירועי תאונות עבודה ותאונות דרכים, אלימות, ואונס  נאסף ניסיון רב במחקר ובטיפול בבעיות האלה. המחקר הישראלי נחשב למוביל בעולם בתחום זה.

כפי שאתה רואה, עשר שנים של מאמצים מחשבתיים ואינטלקטואליים לא עזרו לך להיפטר מהבעיה. אני מציע לך לפנות לפסיכיאטר מומחה בעל ניסיון בטיפול במצבים פוסט-טראומתיים.

לאחר בירור מקיף, ואיסוף מידע חיוני, אתם תוכלו לבנות יחד תוכנית טיפול שבדרך כלל מורכבת מפסיכותרפיה המותאמת לאדם ספציפי, עם או בלי תוספת של טיפול פסיכו פרמקולוגי (תרופתי).

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון