בבית חולים בו עבדתי, באיזשהו שלב, בנו חניות מקורות מבטון בחצר בית חולים בשביל מנהלי מחלקות וסגנים. אחד, סגן חדש, קיבל חנייה. הייתה מזכירה וותיקה אחת, תוקפנית עם קביעות. היא הלכה למנהל בית חולים, עשתה סקנדל, צעקה, שהיא עם וותק לא מקבלת חניה, ולצוציק הזה – נותנים. בסוף טרקה את הדלת אצל המנהל, כך, שכל בית חולים שמע. מה עשה המנהל? לקח את החנייה מהסגן, ונתן לה. הסגן, כנראה, ידע לבלוע דברים כאלה. עם השנים הוא נעשה פרופסור ומנהל בית החולים בעצמו. כבר מזמן בפנסיה. כאשר נפגשנו בכנסים, היה אומר לי, כמה הוא מקנא בי, שאני עובד פרטי ומנהל לעצמי.
המזכירה הזאת התעללה בכל הרופאים שעבדו שם, כולל בי. כנראה, זה היה נוח למנהלת, בת של עסקן הסתדרות ידוע. ספרו לי, שכאשר המנהלת יצאה לפנסיה, מנהל חדש, העביר את המזכירה למקום, שאין לה מגע עם הרופאים.
