הצליחו להכניס לנו תחושת אשם ולקחת מאיתנו תחושת צדק במאבק הקיום שלנו.
יש לי הסבר פסיכולוגי לתופעה הזאת. לא אכנס להסברים עמוקים, כי זה אמור להיות פוסט קצר. עוד ב- 1986 תיארתי, איך מנגנון של הזדהות שלכתית, גורם לאדם או לחברה להרגיש בעלים של כל התכונות השליליות שהושלכו עליהם.
פו אתאר, מה אנחנו כחברה צריכים לעשות, כדי לנהר מעצמנו את כל אשמות שווא, שמדביקים לנו, האויבים מכל הסוגים, אנטישמיים ישנים וחדשים, אבל גם בני עמנו שהודבקו בווירוס של שנאה עצמית.
כל יום צריכים לספר סיפורי זוועה, שעברו תושבי עוטף עזה, אבל רק במזל לא כל המדינה. רק במזל לא היו פלישות לכפר סבא, נתניה, ראש העין, יישובי עמק חפר. רק במזל לא שחטו את תושבי הצפון באותו יום. לדעתי – זה הייתה פשלה' של הערבים, והם למדו לקח. טויוטות מהירות ואופנועים התבררו כיותר קטלניים מטנקים ומטוסים, אם מופעלים בהפתעה ובמהירות. ערבים למדו את זה והפיקו לקחים. שאלה, אם אנחנו הפקנו.
במקרה, הם תקפו רק מעזה, ודווקא יש הכי הרבה התנגדות פנימית בישראל לניצחון על עזה. כתבתי כבר למה. היום יותר אנשים מבינים למה. לדעתי, סיפורי זוועה, צריכים להתפרסם כל יום, למרות שהם קשים. חייבים לעשות סרטים תיעודיים, קצרים וארוכים ולשדר אותם בכל הפלטפורמות, להפיץ אותם באינטרנט, למצוא דרכים לפרסם במערב. לא לאפשר לסגור את העניין בסיסמאות של "מאבק הלגיטימי של העם הפלסטיני". לתקוף את כל מפיצי השקר. דווקא עכשיו. עוד מעט יופיעו תמונות וסרטים סוחטי דמעות מעזה, שיגדירו אותנו כמבצעיי פשעים נגד האנושות.
מבחינתם של האויבים שלנו, בשלב זה – הם הצליחו. הפלישה שלהם – דוגמה לכל אלה, שחולמים לפרק את ישראל. יש הרבה כאלה בעולם. נוכחנו לדעת, אם למישהו היה ספק.
