כאשר ילד חווה התעללות, בנפש שלו נוצרת דיאדה: מתעלל-קורבן.
כאשר הוא גודל, יש כמה אפשרויות: או שהוא פוגע ומתעלל באחרים, יותר חלשים (התנהגות סדיסטית, לא בהכרח או לא רק מינית), או שהוא מתנהג כך שפוגעים בו (התנהגות מזוכיסטית, שוב, לא בהכרח או לא רק מינית).
יכול להיות מצב שלישי, שבו אדם מתעלל בעצמו, או מפנטז על התעללות באחרים, מבלי או כמעט מבלי, לערב אנשים אחרים.
אתרחק מהאישי, ואנסה לראות איך יכולים להיווצר תחושות והתנהגויות סדו-מזוכיסטיות בחברה כולה, לדוגמה - בעם שלנו.
היינו עם קטן, חלש ונרדף, ספגנו מכות, עלבונות, התעללויות, אלימות, רצח, לאורך ההיסטוריה.
גם עכשיו, במדינה הקטנה שלנו, אנו סופגים יחס פוגע, מעליב, מאשים ללא כל פרופורציה מהעולם.
נוצר הרבה זעם פנימי.
אפשרות אחת היא - לפגוע בשכנים חלשים, אפשרות אחרת - לתת שיפגעו בנו, אפשרות שלישית - לפגוע בתוכנו אחד בשני. מה שקורא בפועל – אנחנו נעים בין כל האופציות האלה ומרגישים די מבולבלים.
אני מקווה שמרוב סבל, רבים יותר מתוך העם שלנו, הצליחו להפוך את הסבל ליצירה מכל הסוגים. הבאתי דוגמא של העם שלנו, אבל אני חושב שזה, במידה זו או אחרת, קיים בכול החברות.
גם בני אדם, קורבנות טראומה, לאחר טיפול אישי, יכולים להצליח, להפוך את הטראומה
ליצירה, ולא להמשיך במשחקי אלימות, כלפי עצמם וכלפי אחרים.
