לי היה ברור תמיד, שסיבוב גדול נוסף – זה רק שאלה של זמן. לא האמנתי להסכמי שלום, התנתקויות, אינטרסים כלכליים. כל מה שהיה לנו, היה בזכות של כוח ושטח, שבו אנחנו שולטים. זה אחד על אחד, כמו הילדות שלי בשכונה של אנטישמיים. כל עוד אני מכה אותם, כאשר מעליבים או תוקפים אותי, כל עוד אני משחק כדורגל יותר טוב או לפחות כמוהם, אני חיי פחות או יותר בטוח. אם הייתי בורח, לא מבין את השפה שלהם, היו גומרים אותי. אז עדיף לחיות במדינה משלנו. אמרתי עוד לפני איזה 40 שנה, שעוד יהיה סיבוב נוסף ושאת מלחמת העצמאות נצטרך לסיים.

מבחינתי, עזה צריכה להיות הרוסה עד היסוד, והתושבים צריכים להיות מגורשים למצריים. יהודה ושומרון

משוחררים מערבים. כולם צריכים לעבור לירדן. בשביל זה יש מלחמות. כל דבר אחר – זה הפסד. כמו מלחמת

ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הפכנו להפסד. תמורת פתק מסריח עם מילה שלום, מסרנו שטחים. מקווה,

שלמדנו שיעור. שלום אפשר להשיג רק בדרך של ניצחון מוחשי בשטח. גם לבנון צריכה להרגיש את מחיר ההתגרות

והאיומים. העולם – מקום מסוכן. צריך לגרש כל העם הטורף מעזה מכל המדינה שלנו. אני הסברתי בכנס אירופאי

בלונדון, שקץ ההיסטוריה עוד לא הגיעה, לפני שהחוכם' הזה – פוקוימה, הוציא את הספר שלו. לא קראתי את "קיר

הברזל" של ג'בוטינסקי, אבל לפי השם נראה, שזה יותר מתאים להישרדות של העם שלנו.