בטיול שלי באיטליה ב- 1994, ישבתי בבית קפה עם שולחנות ברחוב, במילנו. נכנסתי בחזרה לבית קפה להזמין עוד משהו, והשארתי את תיק צד שלי על הכיסא. לא היה אף אחד ברחוב. בעל הבית שם לב ובפאניקה, אומר לי: "אל תשאיר את התיק. מיד יגנבו!" במקום אחר ברומה, שני גנבים צעירים ראו אותי עם מפה, נדבקו אלי, שאלו על איזה רחוב, התחילו לחפש במפה, בקצה אחר של העיר. מיד הבנתי. החזקתי חזק את התיק. גם הייתי מוכן ללכת מכות איתם, אז הם בסוף עזבו אותי.
עוד לפני זה, ברומה. רק הגעתי לעיר, והסתובבתי עם מפה. גבר לבוש יפה, עצר את האוטו שלו ממש על המדרכה לידי. התחיל לבלבל את המוח, אמר, שעובד בעסקי אופנה, אשתו ישראלית, עוד מעט יש לו תצוגת אופנה בתל אביב, וכאלה. הוציא שקית מהאוטו, אמר, שרוצה לתת לי מתנה. איזה 10 דקות בלבל לי את המוח, בסוף אמר, שחייב לתדלק את האוטו, אבל שכח את הארנק בבית. אם אני יכול לתת לו כסף. זכרתי שבכיס יש לי שטר לירטות, שלא שווה כלום, למרות שלפי מספר היה נשמע מרשים, לפחות לאוזן שלי. נתתי לו. הוא התעצבן. אמר, שזה לא מספיק אפילו לכוס קפה, התיישב באוטו ונסע. הזכיר לי סרטים של פליני או של אנטוניוני, או ויטוריו דה סיקה משנות ה-60 או ה-70. בברה"מ הקרינו אותם, כי הם הראו את חברה קפיטליסטית כנכשלת.
פתחתי את השקית, היו שם איזה סמרטוטים. מיד זרקתי אותם לפח אשפה. מה שהבנתי מכל זה, שזה מקצוענים,
ושזה מקצוע. זאת אומרת מתפרנסים מזה. עוד לפני הטיול מטופל אחד שלי, כזה שנסע הרבה, או היה מדריך
טיולים, אמר לי את הכסף להחזיק בתחתונים, קרוב לביצים, בשביל להרגיש אותם כל הזמן. לא נסעתי דרומה
מרומה, כי אמרו לי, ששם בכל מקום ינסו לכייס אותי.
