בערך בגיל 14, הייתי מאוהב בילדה יפיפייה – רוסיה בלונדינית מהכיתה. לא העזתי לגשת אליה. הייתי עושה כל מני מעשי קונדס בשביל למשוך את תשומת ליבה. היה נדמה לי, שהיא בכלל לא שמה לב עלי. אבל בעיקר, הייתי מקנא בילד יהודי אחר מהכיתה, שהיה שכן שלה, עזר לה במתימטיקה, והיה נראה לי, שהיא אוהבת אותו. הכול בראש שלי. במקום למצוא דרך ולהתחיל עם הילדה, הייתי מתגרה בילד הזה. פעם הלכנו לחצר בית ספר לדו-קרב. חצי מהבנים של הכיתה הלכה אתנו, כאילו להיות שופטים. על הדקה הראשונה של מכות, הוא הכניס לי בוקס למצח, ומיד גדלה לי כזה גולה שם. כולם נבהלו, והקרב הופסק. הניצחון שלו היה חד משמעי. הגולה הזאת הייתה דימום תת עורי, שאחר כך בהדרגה כולו ירד לי אל מתחת העיניים, והלכתי עם סימנים כחולים לבית ספר במשך איזה שבועיים. הרגשתי מבויש, ומפסיד.
עוד בדרך הביתה, דרך כל העיר עם ילד מהכיתה, שהיה שכן, בנין ליד, נשבעתי, שאני אתאמן חזק עם משקולות, ויחזיר לו. באמת התאמנתי והתחזקתי, אבל אתו כבר לא הלכתי מכות, כי הבנתי, שאני לא הייתי צודק, התגריתי בו סתם.
זה, שהתחזקתי, עזר לי בקרבות עם פרחחים-אנטישמיים. אף פעם לא הפסדתי בקרב, שהייתי הצד הצודק. גם אף פעם לא חזרה אלי הרגשת קנאה. הבנתי, שזה הרגשה של חולשה. אם אדם בטוח בעצמו, הוא לא מקנאה. גם הבנתי, שלא צריך להתרגש, אם בחורה לא רוצה אתך. סימן, שהיא לא בשבילך. שווה ללכת רק על בחורות, נשים, שרוצות אתך. אתם אתה מרגיש שווה ורצוי.
בשביל מה הסיפור? בשביל להראות שאת התחושה של חולשה והשפלה אפשר לקחת לכיוון
של התחזקות, כוח, תובנה, קבלה של עצמך. כמובן, אם הייתי הולך לכיוון הפוך, כל החיים
הייתי מרגיש חלש, מפסידן, לא שווה.
