לא רק אני. כל היהודים חייו בהרגשה, שמשהו לא בסדר אצלם. התביישנו בשם, שם משפחה, לאום.
אני זוכר, איך בכיתה ד' הלכתי להירשם לחוג בבית הילדים העירוני. עומד לפני השולחן של המדריך, והוא שואל ילד בן 10 : שם? שם משפחה? שם האב? אני כבר מסמיק כולי, כי אני יודע שהשאלה הבא תהי – לאום. כאילו הוא לא ידע לפי השמות, מה הלאום שלי. ואז בא הכי מביך – לאום? נרשמתי, אבל אף פעם לא הלכתי לחוג זה.
כמובן, כל יהודי היה מתמודד בדרך שלו. אחד – על ידי מכות, שני – הצטיינות בלימודים, שלישי ספורט או מוסיקה, רביעי - פשע.
ההורים היהודים היו לא פחות אכזריים לילדים שלהם. דרשו הצטיינות בכל, בשביל שהילד ישרוד.
אתמול הייתי עם הנכדים בג'ימבורי בנמל תל אביב. אשתי אומרת: תראה את כל הילדים – כאלה יפים ושמחים! ואז חשבתי שהילדים יהודים ברה"מ נראו כאלה מבוישים, מפוחדים, עצורים.
נזכרתי, שכאשר בן שלי היה עוד קטן, בכיתות הראשונות, הסתכלתי עליו, על החברים שלו, ורשמתי לעצמי, שלילדים בארץ כבר אין את המבט של איסורים וסבל של דורי דורות של נרדפות.
רשמתי עוד, שרק עבור זה שווה למות על הגנת הארץ, שהיא שלנו.
