ההשקפות על חינוך השתנו הרבה ב 30- 40 שנה. פעם חשבו שזה מקובל וחינוכי להעניש את הילדים פיזית ונפשית.
בסטג' שלי מנהלת מחלקת ילדים מסורה, המליצה לי לא לגשת לילד כאשר הוא בוכה. למזלנו, אשתי לא הייתה תחת הקסם שלה, ואמרה לי: "אתה תישן, אני אגש".
בתחילת ההתמחות, מנהל בית חולים שהשקיע הרבה בללמד את המתמחים, לימד אותנו שמכות מתונות בטוסיק – זה חלק מחינוך ילדים. גם למתמחים הוא התייחס כך. לא מכות, אבל חיינו בפחד. כל פעם היו מפטרים רופא, אם אחות, או מישהו התלונן עליו, לא חשוב אם בצדק.
אם היו תופסים שני אנשי צוות במצב אינטימי – אז זה בכלל הייתה חגיגה – פיטורים מידיים, הוקעה חברתית. בקיצור – שלטון של פחד, למרות שעבדנו כעבדים. אז לא היינו הולכים הביתה אחרי תורנות. היה יום עבודה, תורנות, יום עבודה נוסף ברצף. לפעמים כמה סדרות כאלה אחד אחרי השני, בלי יום או חצי יום חופש.
מתמחים כירורגים סיפרו בקורס קצינים, שלרופא תורן לא הייתה מיטה. אם הייתה דקה לנוח – אז בדובון על הרצפה בחדר האחיות, בין הצעקות ורעש העגלות. וזה לא במלחמה – זה בשנות ה – 70 וה – 80. זה יהי רוח התקופה.
כאשר מסתכלים על מה שקרה לפני 35-40 שנה עם הגישות החינוכיות, תובנות של היום, אז ההתנהגות של אז נראית לא מובנת.
הרבה דברים השתנו בעולם מאז: ברה"מ התפרקה. גוש הקומוניסטי התפרק, אמריקה השתנתה, אירופה מתמוטטת, עולם הערבי מפורק. מדהים, כמה אמונות השתנו בעולם.
גם המשפחות השתנו, יחס לילדים השתנה.
יחס גברים –נשים השתנה. פעם חשבנו שרק הבוס שלנו משוגע, היום כולם משוגעים.
If we want to exist, we have to come to terms with those changes.
