איפה שגדלתי, בברה"מ, אף אחד לא דבר בכנות, בטח לפני הילדים. גם בני זוג וגם קרובים היו מלשינים אחד על השני ברגע של כעס.

לימדו אותנו על ילד גיבור – פאבליק מורוזוב, שהלשין על אבא שלו שהחביא קילו חיטה. האבא נאסר. הסבא הרג את הילד. היו משביעים אותנו בתור ילדים לנהוג כמונו. היינו שרים שירים לזכרו של הגיבור. אני מוכרח להודות שבתור ילד האמנתי שהוא הגיבור וסבא – אויב העם. רק בתקופת הפרסטרויקה, קראתי, שהתחילו לפקפק במוסר של הסיפור הזה.

חייתי באווירה הזאת עד גיל 23, באיזולציה מוחלטת מהמידע מבחוץ, באיסור לדבר בכנות

אפילו עם חברים. אולי בחצי שנה לפני העזיבה כבר פחות פחדתי. הודענו שאנחנו רוצים

לעזוב. למרות שזה היה אפילו יותר מסוכן, אבל אני כבר הייתי אופטימי בציפייה למשהו חדש,

אולי קצת אוטופי.