הכול היה מעוות במדינות הגוש הסובייטי. אנשים חייו בפחד ובעוני, חייו ברעב.
היית שומע שקר והייתה צריך לדבר שקר. לא היה מקום לטעות.
סדיזם קיצוני, השפלת האדם – קיצונית. אני גדלתי בתקופה קצת פחות מסוכנת, אבל גם הכול היה מעוות.
גם בחברה שלנו, בישראל, יש עיוותים וחוסר צדק ושקר, אבל זה גן עדן בהשוואה למה שההורים שלי ואני חווינו.
הכי מעצבן שרוב האנשים גם לא הבינו עד כמה זה מעוות. צעירים בטח לא הבינו, כי נולדו לתוך זה והפנימו את זה כנורמה. מה לעשות לאנשים שאפילו לא יודעים איזה מנגנונים מפעילים אותם, את הרגשות שלהם, פחדים שלהם, כעסים שלהם, אמונות שלהם, השקפות העולם שלהם.
לא היה אינטרנט, לא עיתונות חופשית, שום חשיפה לדעות אחרות, לביקורת. אפילו ספרות יפה קלסית היה קשה להשיג. לא יכולת להיכנס לחנות ספרים ולקנות את פושקין, לרמונטוב, טולסטוי, צ'כוב. רק בפרוטקציה גדולה או בשוק השחור בפי 100 מחיר. אבל למי היה כסף כזה? לא הספיק לאוכל. אף סופר או עיתונאי, לא כתב משהו שלא מתאים לקו של המפלגה באותו זמן. אפילו על מוסיקה קלסית היה אפשר להגיע לגולג
