זו דילמה קשה ושווי משקל מאוד עדין בין ההזדהות עם הילד והרצון שהילד יצליח, ולא יעשה את אותם הטעויות שהורה, אולי, עשה, או דברים שההורה בטוח מניסיונו שטובים לילד, או שההורה רצה להשיג, אבל לא הצליח, וטובת הילד.
אם ההורה לא מודע לכול הבעיות והתבניות של עצמו, ורוב ההורים לא עשו עבודה מעמיקה עם עצמם, לכן זה שטח שקל מאוד לעשות טעויות. חשובה גמישות ורגישות ולא לכל אחד יש את זה.
כאשר הייתי ילד, היינו כל שנה בקיץ נפגשים בים באודסה עם משפחה יהודית אינטליגנטית. האבא היה רופא, שירת עם אבא שלי בזמן המלחמה או אחרי המלחמה. והיה ילד שנה גדול ממני. גינג'י חמוד, היינו משחקים ביחד על חוף הים. הם גרו באודסה. לא היה לי קשר איתם. הייתי ילד קטן.
אני זוכר, איך אימא שלו ספרה לאימא שלי, שהם בכוח מכריחים את הילד לשתות שמן דגים. זה היה דבר מגעיל ואף ילד לא אהב את זה. אני סירבתי אחרי כמה ניסיונות.
אני זוכר איך הזדעזעתי מהתיאור של אימא שלו איך הם ביחד מחזיקים אותו, בכוח פותחים לו את הפה ושופכים את הכף של השמן דגים. אני זוכר איך אימא שלי שיבחה אותה על נחישותם.
אחר כך שלמדתי רפואה, הבנתי שבאותם השנים שהיה מחסור במזון איכותי, הרבה ילדים חלו ברככת, ושמן דגים היה מציל את הילדים.
אז אבא-רופא הציל את הילד שלו מרככת.
שנים לא שמעתי עליהם. כאשר כבר הייתי סטודנט, שמעתי שאימא מספרת שהילד החמוד, יושב בבית סוהר על אונס קבוצתי.
כמובן, זה ספקולציה ואין לי את החוצפה לקבוע שהילד שהתעללו בו כדי להציל אותו והכניסו לו לפה מה שהוא לא רצה, היה מעורב באונס מסיבה זאת. מה שכן בטוח, שזה לא הייתה משפחה של עבריינים והילד נהפך לעבריין אלים.
לעומת זאת, לא מזמן, שמעתי ממישהי שאבא שלה היה עבריין מין, חסר השכלה, שכול הזמן אמר לה שהיא לא תצליח ללמוד, כי אף אחד במשפחה לא הצליח וכי היא סתומה מכולם.
לדבריה, זה דרבן אותה, והיא סיימה בהצטיינות תואר ראשון והשני.
זה מראה, עד כמה הכול מורכב ומסובך.
