אני לא ידעתי שום דבר על ההיסטוריה של המשפחה. רק בגיל די מבוגר, בארץ, כבר לאחר מותם של ההורים, הבנתי למה היו לחוצים, למה לא ספרו לי שום דבר.
אפילו על השואה היה אסור לספר. גדלתי בלי קרובי משפחה מצד אבא, אבל היה אסור לספר על זה. למה? - לא יודע. אולי בגלל שרוב השואה בברה"מ הגרמנים ביצעו בידיים של משתפי פעולה מקומיים, שלפעמים היו רוב האוכלוסייה המקומית.
הקרובה היחידה מצד אבא – הייתה אחות של אשתו הראשונה שנספתה, אבל לי לא ספרו את זה. ידעתי רק שהיא דודה שלי.
כאשר ב – 1961 פרסמו את באביי יער של יבטושנקו, אז גם אחרי זה היה אסור לדבר על זה. את העורך העיתון שפרסם, פיטרו, והעיתון לא היה נגיש לקהל הרחב.
ההורים חייו בתקופה שהאסונות קרו. רק ב – 1981, בהלוויה של אבא שלי, בבית קברות,
קרוב משפחה רחוק, היחיד שניצל – בעלה לשעבר של בת דודה של אבא, שגם מתה בגטו,
סיפר לי סיפור זוועה איך השכנים רצחו את כל המשפחה של אבא שלי וגם את אבא שלו,
בעודם חיילים וקצינים רומנים עומדים בצד.
