לדמיין את עצמו כול יכול – סופרמן – היא ההגנה על תחושת חולשה, חוסר ערך, עליבות אצל ילדים.
ילד מרגיש קטן וחלש בהשוואה למבוגרים ובאופן טבעי מדמיין את עצמו סופרמן. מספיק להסתכל על המשחקים של הילדים, סיפורים של הילדים, פנטזיות של הילדים. זה דבר נורמאלי ואוניברסאלי בגיל הילדות.
בהדרגה ילד לומד לעשות דברים בעצמו, מקבל פידבקים חיוביים ופחות זקוק לפנטזיות הגדלות. בכל מקרה, זה נמשך גם לגיל ההתבגרות וגם נשאר משהו בגיל המבוגר.
יכול להיות שצריך להיות מתח מסוים בין הפנטזיה והמציאות גם בגיל הבגרות, אבל זה נעשה יותר גמיש – אדם מבוגר לא קוטל את עצמו על זה, שהוא לא יודע לעוף, למשל. חלק מגשימים את הפנטזיה באופן חלקי בזה, שנעשים טייסים, צנחנים וכדומה. רובם משלימים עם מגבלות הטבע או מחליפים את הפנטזיה למשהו אחר. אחד נעשה כירורג, השני – משורר, שלישי - מדען.
יכול להיות שאם חסרים פידבקים חיוביים בילדות ובגיל ההתבגרות, והדרישה להגשים פנטזיות של ההורים, שהם דבר טבעי ולגיטימי – היא נוקשה מדי, מתחילה להיווצר תחושה של כישלון, של חוסר ערך.
נראה כאילו על ידי הישגים אפשר למתן את התחושה, אבל מתברר שזה רק לזמן קצר. הרי אף אחד לא מסוגל כל הזמן להיות הכי טוב, הכי חכם, הכי חזק, הכי עשיר. בהתפתחות, כביכול, נורמאלית, יש הדברות, תיווך, בין רצון להיות הכי טוב לבין המציאות. אדם אומר לעצמו: "לא הצלחתי היום, אני אשתדל מחר!" או לא הצלחתי עם "נועה" – אני אשתדל עם "מיכל". או: "הייתי רוצה להיות כדורסלן כמו מייקל ג'ורדן, אבל אני לא כל כך גבוה – לי יותר מתאים לשחק כדורגל, אבל יותר מעניין אותי ללמוד פיזיקה או ספרות, אז אני אשחק כדורגל או כדורסל בסוף שבוע.
כאשר המנגנון ההדברות והתיווך הפנימי משובש, אדם לא יודע להתפשר בלי להיפגע. אז שום תואר, שום הישג לא נותן הקלה ממושכת לתחושה של אפסיות, חוסר ערך, כישלון.
יש אנשים ששום הישג שלהם לא שווה בשבילם. יש בחורות שתמיד דוחות בחורים שרוצים
אותם, ורודפות אחרי הבלתי מושג ומרגישות את עצמם לא שוות. לא חסר דוגמאות כאלה גם
אצל גברים.
