שאלה:
אני בת 31, לפני שבע שנים התגרשתי לאחר שגיליתי שבעלי לא מאוהב בי. הוא התחיל להביא תלמידה שלו הביתה, והם היו נסגרים ליום שלם בחדר העבודה שלו בתירוצים של עבודת מחקר.
הוא גם יצא עם עוד סטודנטית, ואפילו נסע עמה לחו"ל. קיבלתי שיחות טלפון שנותקו. אישה אחת טענה בטלפון שבעלי אמר לה שלא טוב לו איתי.
הייתי ילדה תמימה, זו הייתה מערכת יחסים הראשונה שלי, והחלטתי שאם הוא לא אוהב אותי ומתנהג בצורה כזאת, אלך ממנו. לא היו לנו ילדים, ולאחר העזיבה לא הרגשתי דבר. לא שנאה, לא אהבה, לא געגועים. פשוט כלום, כאילו יום חדש נפתח - לא הזלתי אפילו דמעה אחת!
מאז העזיבה לא דיברנו ולא התראינו. שנתיים אחרי הפרידה הכרתי בחור, ולאחר שלוש שנים של היכרות התחתנתי. נולדה לנו ילדה ושנינו חיים באושר. אני אוהבת את בעלי, וכמובן את בתי. כמעת שכחתי על קיומו של הבעל הראשון.
לפני שנה וחצי נודע לי שהבעל הראשון התחתן, ושנולד לו בן. מאז החלו להציף אותי רגשות חזקים של קנאה וכאב על בגידה. רגשות שלא הרגשתי אפילו אז, כאשר זה קרה. זה הגיע לכדי התפרצויות בכי מלוות בפעימות לב חזקות.
אני ממש לא מבינה מה קורה לי. הרי אני אוהבת את בעלי, ומערכת היחסים שלי עמו תקינה מכל הבחינות. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי! האם זה דבר שחולף, או שזו מחלת נפש?
תשובה:
הסיפור שלך באמת יוצא דופן, אבל הוא שוב מוכיח עד כמה מורכבים חיי הנפש של האדם. כל סגנון הכתיבה שלך הוא סגנון מאופק מאוד. כנראה גם בחיים את אישה סגורה, ולא בקלות נוטה לבטא את רגשותיך.
אולי כל הטראומה של הזלזול בך, והבגידה של בעלך הראשון היו נצורים עמוק בנפשך, ובמשך שנים הצלחת להתעלם מהם. כנראה הידיעה על החיים החדשים שלו הציתה איזה פתיל שגרם לפיצוץ כל חומר הנפץ הרגשי שבמשך שנים נשמרת שלא לגעת בו.
יכול להיות שהעובדה שפתחת את הנושא, ודיברת עליו - אפילו במכתב - תקל עלייך, והכאב יחלוף עם הזמן. אם את לא מתגברת לבד, והכאב פוגע בך וביחסים שלך עם בני המשפחה שלך - פני לייעוץ מקצועי.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
