בשנות השמונים אני התאמנתי בקאנטרי בתל אביב. לא ידעתי כל מני דברים חשובים על אימון. הייתי מתאמן קשה מדי. קראתי במקורות לא רציניים, שצריך כל פעם לעלות את המעמסה, ולעיתים סבלתי מתופעות לא נעימות של אימון יתר (היום אני מבין את זה).
היה בקאנטרי ייעוץ אצל פיזיולוג ספורט. זה היה ד"ר עמוס גרוג'ינובסקי. הוא בזמנו היה אלוף הארץ באתלטיקה והיה פיזיולוג ספורט של ק"ח מכבי במכון קרדיו סטייל. שאלה ראשונה שהוא שאל אותי, הייתה – למה אני מתאמן. בלי לחשוב שנייה, אמרתי לו שאני רוצה להיות מספיק חזק שאם כמה בריונים מתנפלים אלי, שאני יהיה מסוגל לתת להם פייט של החיים שלי. הוא כמעת קפץ מה כיסא. הוא אמר, שתשובה כזאת הוא עוד לא שמע! הוא שאל אם קרה לי דבר כזה בארץ. הייתי כבר לפחות 15 שנה בארץ. למרות שקרו לי שני מקרים בארץ. אחד בחוף הים, השני שעבדתי ב -מ.ד.א. בירוחם ב 76-77. אבל כאשר הוא שאל, בכלל לא זכרתי את המקרים האלה. הבנתי שאני חיי בעבר, בילדות שלי, כאשר ההתנכלויות היו עניין של יום – יום, וכאשר התאמנתי, לא הרגשתי גבול לצורך שלי להיות מספיק חזק בשביל לעמוד בזה.
זה מוכיח שזה לא המצאות פסיכולוגיות, שאדם רואה את המציאות ופועל מתוך העולם הפנימי שלו.
