אני הייתי מאוד קטן. היה לי יום הולדת – 5 או 6. זה יום הולדת היחיד שאני זוכר, שעשו בבוקר בשביל ילדים.
היו עושים תמיד למבוגרים והם היו מביאים מתנות לבית, כמו סירים, כפיות.
סבתא שלי תמיד הביאה לי גט'קס, שלא יהיה לי קר. אבל ללבוש גטקס היה הכי בזוי בבי"ס. ילדים היו מרימים מכנסיים אחד של השני והיו מביישים את אלה עם גט'קס. אז בחורף, כאשר היה באמת קר, ילדים לבשו טרנינג מתחת למכנסיים. וזה היה מקובל.
אז נחזור ליום הולדת. אימא עשתה עוגת שוקולד ונפוליון שהיו מאוד טעימים. היו בונבוניירות ולימונדה, מפה לבנה עם משבצות ורודות. הזמינו כמה ילדים של חברים, בת דודה שלי, אולי עוד. אני זוכר שהייתי מאוד מאושר. אני ממש זוכר את התחושה של שימחה שהייתה לי. הרי רובנו היינו ילדים יחידים.
אכלנו עוגות טעימות ובהדרגה התחלנו לצחוק ולדבר בקול רם. הרגשתי כייף עילאי.
פתאום, משהו הפיל כוס שלו עם לימונדה על המפה. ביג דיל? אימא שלי קפצה: "אתם לא יודעים להתנהג! זהו, הנשף נגמר!" והיא אספה את הדברים מהשולחן, הורידה את המפה וזהו. אני הרגשתי אכזבה נוראית. הייתה לי הרגשה שיום הולדת רק התחיל. למה? מה עשינו?
היום אני מבין, שהיה אסור להיות שמח. מי יודע מה יקרה בעוד חמש דקות. צריך להיות רציני ומוכן לכול. שלא תיתפש לא מוכן מול... מה? מלחמה? גירוש? ק.ג.ב.? אני חושב שהיא בעצמה לא ידעה. אבל היה לה ברור שמי שצוחק בבוקר – בוכה בלילה! בשיר של חווה אלברשטיין זה נאמר מפורשות: "אימא הייתה אומרת..."
אני לא יודע אם בגלל זה, אבל אני לגמרי אדיש לימי ההולדת, גם שלי, גם של אחרים, לא
זוכר תאריכים, לא עושה מסיבות. האם זה קשור לפחד מאכזבה שהייתה לי אז? לא יודע.
אני צריך לחשוב על זה.
