המציאות בברה"מ הייתה כזאת, שיהודים השתדלו להוריד פרופיל, בשביל לא לאבד ראש במכסכת דשה של השלטון הסובייטי ובכלל תהפוכות חברתיות ופוליטיות. אני זוכר הרבה סיפורים אמתיים כאלה.
לאימא של אשתי היה דוד צבי. הוא היה יליד 1900 . היה גבוה, חזק מאוד. ראיתי את התמונות שלו מגיל צעיר. היה שרירי כמו טרזן הראשון, ודומה לו. בזמן מלחמת האזרחים 1918-20, היה באוקראינה בלאגן גדול: כולם נלחמו נגד כולם, וכולם נגד היהודים. הם גרו בעיירה. יום אחד נכנסו לחצר של המשפחה בנדיטים של פטליורה – זה, שאחרי שנים יהודי רצח אותו בפריס. היה משפט. ויהודי יצא זכאי. אז אחד הבנדיטים לקח מעיל עור של צבי. צבי לא היה מוכן לותר. רץ אחריו, הוציא ממנו את הרובה, וכמעט ירה בו. משפחה בקושי החזיקה אותו. ואז המשפחה החליטה, שצבי לא מתאים לאוקראינה. ושצבי צריך לנסוע לפלשתינה. הוא עשה כמעט כל הדרך לפלסטינה ברגל. היה חבר בעין חרוד. אחר כך עבר לתל אביב. היה אדם עם לב זהב. בן שלנו אהב אותו מאוד. תמיד סיפר איזה ידיים ענקיות היו לצבי. צבי מת ב 1985. היה מאוד קשור למשפחה. בא לבקר הרבה. תמיד הביא לילד שוקולד פרה ועוד דברי מתיקה. הביא לי מעיל של קצין בריטי. חבל שזרקתי אותו. היה קטן אלי.
זה בקיצור על צבי.
היה גם סיפור במשפחה של שלי. זה הייתה משפחה גדולה, חזקה ועשירה בבסרסיה. הם היו חוכרים ומעבדים אדמות של אצולה רוסית, שגרו בכלל בסן פטרבורג, במוסקבה, ורצו רק לקבל תקבולים מהרכוש שלהם. אז היו יהודים, שהיו חוכרים את האדמות, דואגים לעובדים, לעבודה, וגם למכירה של התוצרת, והיו מתחלקים עם הפריצים. ליהודים היה אסור להיות בעלי האדמות. ענף מסוים של המשפחה עסקה בזה וגרו באזור כפרי. אחד הבנים רק חזר ממלחמת העולם - I. היה מאוד חזק, שירת בחיל פרשים. ים אחד, הוא רכב על סוס באזור כפרי. התנפלו אליו חבורת מקומיים. רצו לשדוד, להרוג. התפתחה תגרה, ואיכשהו, הוא הרג אחד הבנדיטים. כל הענף הזה של המשפחה, קם והיגר לארגנטינה, לקולוניות של ברון הירש. זה סיפור שסיפר לי אבא שלי.
גם באופן כללי יהודים ידעו שאסור לבלוט, אסור לתפוש משרות רמות. כל היהודים, שהצטרפו למהפכה, או שנרצחו או הוגלו על ידי השלטונות, בשבילם נלחמו. הורים שלי במיוחד פחדו לבלוט. אימא פחדה לאבד את המשרה שלה באוניברסיטה. אבא פחד, שיעצרו אותו ואת כל המשפחה, בגלל שהיה עשיר לפני הסובייטים. אני לא הבנתי את זה, אבל גם לי היה אסור לבלוט. אימא רצתה, שיהיה רופא שיניים צנוע, פחדה, כאשר חברה שלה אמרה לה עלי: איזה בחור גבוה, יפה. אימא אמרה לה בצרפתית, שלא תגיד את זה יותר. לקח שנים להבין, שאימא טיפחה בי דימוי עצמי נמוך, בשביל להציל לי את החיים. אימא הייתה מסתפקת בזה, שאני יהיה רופא שיניים, שקט, לא בולט, ומרוויח לי ולמשפחתי חתיכת לחם עם חמאה. זה היה שיא של הציפיות שלה ממני. יש לי עוד מיליון דוגמאות. זה היה גורל היהודים בגולה. זה עוד דבר עצום, שבגלל זה אנחנו צריכים להגן על המדינה משלנו. אבל גם כאן לא חסר קנאה ושנאה בין היהודים.
