בת דודה של אבא שלי, שהייתה ממשפחה עתירת נכסים, ובעלה – זמר אופרה. אחרי המלחמה, הם גרו בכוך של 2Х3 מטר איפשהו בשולי העיר. בעלה היה תמיד מדוכא, והיא – מלאה בשמחת חיים. פעם, שביקרנו אצלם, הייתי ילד, אני זוכר איך היא אמרה, שבשנים של רעב וסכנת חיים, היא תמיד אמרה לו, שאנחנו עוד נאכל נפוליון! והנה – אנחנו חיים ובריאים ואוכלים נפוליאון. אני עד היום זוכר, כמה נפוליאון הזה היה טעים.
בשבילי – היא דמות שמעוררת השראה. אני לא יודע את הכול – את מי היא אבדה ואת מה, אבל כנראה לא מעט. הסבירו לי שבית ספר אזורי מכיתות א' עד י"א' – היה בית מגורים של המשפחה שלה. דירה יותר קטנה מזאת שהם גרו אחרי המלחמה, אפילו אני לא ראיתי, שגדלתי בכוך. הכי חשוב – שהאופטימיות שלה לא הייתה אופטימיות של טיפשה או לא אמתית. כזה אדם היא הייתה. ומעניין שבעלה שחיי אתה כל החיים שלו – ראה את החצי כוס הריקה. זה מאוד מלמד לכולם – העולם הוא בעיניי המתבונן.
