אם בילדות ההורים לא ממשו את הפונקציה הזאת – לשבח את הילד, לתת לו הרגשה שהוא טוב וראוי, ולא משנה מאיזה סיבות – כי לא קבלו את זה בעצמם מההורים שלהם, כי כך חשבו כולם שזה החינוך הנכון, הפונקציה הזאת במוח של הילד, בהמשך מבוגר, היא - בתת פיתוח.
יותר קשה לבנות אותה בשלבים יותר מאוחרים של החיים.
דבר אחד – זה שאדם יודע שהוא בסדר, ודבר אחר – באמת להרגיש בסדר. מספרים על יהודי מנוכין, שאבא שלו תמיד טפטף לו שמה שהוא עושה – זה לא מספיק טוב. אז לא מספיק כל התשבחות שהוא קבל, הוא לא הרגיש מאושר. יכול להיות שזה גרם לכינור שלו להישמע טראגי במיוחד, אני לא מבין בזה, אבל בהחלט יכול להיות שיחד עם הווירטואוזיות שלו היה בו כל כך הרבה סבל, שעשה אותו מיוחד כל כך.
זה לא אומר שהפונקציה הזאת, שעוזרת לאדם להרגיש שהוא בסדר, לא מתפתחת. היום, ברור לכולם, שאדם מאושר מתפקד יותר טוב גם בעבודה, גם במשפחה, גם בחברה, גם כלפי עצמו, גם הבריאות שלו יותר טובה. לא יודע איך זה בנגינה על כינור, אבל בכול השטחים האחרים אנשים שמרגישים מאושרים מבפנים, משיגים תוצאות יותר טובות.
יכול להיות, שמי שהגיע לאושר דרך איסורים, עשיר יותר רגשית ממי שקיבל את זה בקלות
ללא מאמץ.
