שאלה:

אני תלמיד בן 16. יש לי בעיה שהולכת ומתגברת. כל פעם שאני מדבר עם מישהו, אפילו עם ההורים שלי, אני מרגיש לא נוח. כאילו אני - זה לא אני. זו הרגשה מוזרה ולא נעימה. בכיתה אני עושה את עצמי עסוק ולא מעוניין בחברים וכך התרחקתי מכולם.

רק עם אחי הקטן אין לי בעיה לדבר. גם ברחוב אני מרגיש לא נוח עם אנשים שבאים מולי. אני משפיל מבט, משתדל ללכת קרוב לקירות ולהסתכל רק על מכוניות או חפצים דוממים אחרים.

אני לא חושב את עצמי למכוער או טיפש, אבל לא מסוגל להתגבר על התופעה. מה קורה איתי? האם יש דרך להתגבר על התופעה?

תשובה:

התופעות שאתה מתאר יכולות להיות ביטוי למצבים שונים. מתבגרים רבים סובלים מביישנות יתר, הערכה עצמית נמוכה וחוסר מיומנויות חברתיות. הם חוששים לעשות משהו "לא נכון", "לא מקובל", ולעמיד עצמם במבוכה ברבים. יכול להיות שעם אחיך הצעיר, שלא מאיים עליך, אתה מרגיש בנוח.

אצל מתבגרים מסוימים או מבוגרים צעירים התופעה מקבלת מימדים יותר גדולים. בשבילם התחושה של להיות תחת ביקורת, פחד מהשפלה ברבים יכולים לגרום להימנעות ממגוון הולך ומתרחב של פעילויות כמו השתתפות במסיבות, פעילויות ספורט, טיולים. בסופו של דבר זה מביא אותם לבידוד חברתי ובדידות.

קיימים טיפולים מאוד יעילים שעוזרים לצעיר להתמודד עם פחדיו ולפרוץ את מעגל בדידותו. תחושת אי נוחות בחברת אנשים אחרים יכולה להיות גם סימפטום לבעיות יותר רציניות.

אם לאי נוחות מתלוות תחושות שאחרים יכולים לקרוא את מחשבותיך או שקושרים קנוניה נגדך, מדברים עליך דברים מעליבים, מדובר במצב הרבה יותר רציני שמחייב פניה דחופה לעזרה מקצועית.

למרות שזה יכול להיות קשה, תנסה לדבר עם ההורים שלך. אם אתה לא מסוגל, תבקש מאחיך הצעיר שיגיד להורים שאתה רוצה לשוחח איתם על משהו רציני. אני מקווה שהם ימצאו דרך לשוחח אתך בצורה עדינה שלא תפגע בך.

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון

שאלה:

אני עורך דין בן 27. יש לי בעיה רצינית. כאשר אני צריך להופיע בבית משפט, אני נלחץ מאוד. כל הגוף שלי רועד, כולל הפנים. אני בקושי מדבר. הקול שיוצא לי גבוה מהקול הרגיל שלי, ודומה לבכי. אני מסמיק ומזיע. כולם באולם מסתכלים עלי, ונדמה לי שהם מגחכים. אני לא ישן היטב ימים לפני הופעה, ומגיע לבית המשפט סחוט ועייף.

כל העתיד המקצועי שלי תלוי ביכולת לדבר בביטחון. אני ניסיתי ללמוד טכניקות שונות של הרפיה, נשימה נכונה, עשיתי קורס של מדיטציה, אבל זה לא עזר לי. קראתי שיש תרופות שמיועדות בדיוק לבעיה שלי. האם נתקלת בבעיה כזאת, והאם יש טיפול שיכול לעזור לי?

תשובה:

הבעיה שאתה מתאר ידועה ונפוצה מאוד. עורכי דין, מרצים, אמנים, פוליטיקאים רבים סובלים מהבעיה במשך שנים. יש כאלה שאצלם התופעה מופיעה פתאום, אחרי שנים של הופעות מול קהל ללא בעיה. אצל אחרים - התופעה קיימת מאז שהם זוכרים את עצמם.

בעיה דומה קיימת אצל אנשים רבים במפגש או אפילו ממחשבה על מפגש עם בני המין השני. יש אנשים שנחרדים מאירועים חברתיים, כמו מסיבות, חתונות, ימי הולדת, או אפילו אכילה לעיני אנשים אחרים.

אנשים אחרים סובלים מאותן תופעות כאשר נכנסים לאוטובוס, מטוס, סופרמרקט או קניון. לאחרים זה קורה דווקא במעלית, חנות קטנה או אפילו בשיחת טלפון. בספרות מקצועית ובעיתונות אפשר למצוא שמות שונים לתופעות האלה. המצבים שבהם מופיעים המחושים של חרדה, והמחושים עצמם יכולים להיות שונים מאדם לאדם.

המשותף הוא - הסבל הקשה, הנפשי והגופני. המחיר שמשלם הסובל בניסיונות להסתיר את הבעיה, בניסיונות הימנעות בתירוצים שונים ממצבים גורמי חרדה, בהפסדים כספיים וחברתיים, בירידה בערך עצמי, תשישות, התמכרויות, נזקים בריאותיים ובדיכאון שבא במוקדם או במאוחר בעקבות כל זאת - הוא עצום.

הבשורה לסובלים שקיימים טיפולים תרופתיים ולא תרופתיים, או שילובים ביניהם, שמאוד יעילים במצבים כאלה. לכל אדם סובל נבנית תוכנית פרטנית המתאימה לסוג הבעיה, לאישיותו, להעדפותיו, וכן בהתאם לנתונים נוספים.

חשוב לציין שאותן בעיות מהם סובל אדם, כמו בושה, הערכה עצמית נמוכה, האשמה ולגלוג עצמי - הם גם אלה שמונעים או דוחים לתקופות ארוכות מאנשים אלה לפנות לטיפול יעיל.

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון

שאלה:

אני סטודנט, וגר עם שותפים בדירה שכורה. אנחנו מסתדרים היטב והיחסים בינינו חבריים. אחד השותפים לומד איתי, והיחסים עמו קרובים במיוחד. לפני חודשיים חברתו עזבה אותו. היא התאהבה במישהו אחר.

כאשר הוא בא לקחת את הדברים שלו, שהיו בדירה שלה, ועדיין קיווה שהיחסים ביניהם יסתדרו, הוא מצא אותה במיטה עם החבר החדש. מאז הוא מדוכא. הוא לא יוצא לבלות, מזניח את הלימודים, לא אוכל כמעט שום דבר.

אנחנו מנסים לעודד אותו. ניסינו להכיר לו מישהי, אבל הוא מסרב. האם זה נורמאלי להיות מדוכא אחרי מקרה כזה? בהתחלה קיווינו שהזמן יעשה את שלו, אבל נראה שהמצב רק מחמיר. הוא לא מוכן לקבל שום עזרה, ולא עונה כאשר פונים אליו. איך עוזרים לו במצב כזה?

תשובה:

זה לגמרי נורמאלי להיות עצוב, ואפילו מדוכא אחרי הפסקת קשר ממושך ורציני. השאלה היא כמה זמן זה נמשך, ומה העומק של הדיכאון.

אם הדיכאון נמשך חודשיים, פוגע בתפקודו החברתי ובלימודים, יש להתייחס למצבו ברצינות רבה. אתה כותב שהוא כל היום במיטה, וכמעט לא אוכל - זה סימן די מדאיג.

מדאיגה לא פחות העובדה שהוא לא מסוגל לדבר ולהתחלק עם החברים שלו. ייתכן שהדיכאון שלו עמוק מאוד, והצירוף של נטישה וקינאה מעוררת אצלו מחשבות ותוכניות אובדניות או נקמניות. במצב כזה הוא זקוק לעזרה מקצועית.

אתם, החברים, לא יכולים לקחת על עצמכם אחריות כל כך כבדה על בריאותו ועל חיו. אני ממליץ לכם ליידע את ההורים או הקרובים שלו. נראה לי שלא כדאי להשאיר אותו בינתיים לבד, אבל גם אין צורך לנסות לדובב, לשמח או להצחיק אותו. מספיק לתת לו תחושה שאתם שם בשבילו.

המקרה של החבר שלך אופייני בין היתר בזה שכאשר נראה לסובבים שיש סיבה לדיכאון, אז זה דיכאון מוצדק, ואין צורך לטפל בו כי הוא יעבור לבד. למעשה בהרבה מקרים הדיכאון הראשון מתפרץ אחרי פגיע נפשית ממשית כמו נטישה, אובדן, הפסד כספי, פיטורין, פרישה.

זה נכון שהדיכאון הראשון יכול לחלוף מעצמו, ללא טיפול, אחרי חודשים ארוכים של סבל.הבעיה היא שהדיכאון שלא מטופל גם מסוכן לבריאות ולחיים, וגם מכין קרקע לדיכאונות הבאים, שיכולים לבוא כבר ללא סיבה נראית לעין וגם להיות יותר קשים וממושכים.

לכן ההמלצה היא שאם הדיכאון נמשך יותר משבועיים ללא קשר לקיום סיבה או היעדרה, יש לטפל בו.

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון

שאלה:

בעלי כלכלן בן 45.

ב 3-4 השנים האחרונות הוא כל הזמן עסוק בבריאות שלו. הוא עבר את כל הבדיקות האפשריות דרך קופת חולים ודרך רופאים פרטיים. לא מצאו אצלו שום בעיה רצינית.

כאשר הוא מסיים סדרה של בדיקות, הוא נרגע לשבוע - שבועיים, אפילו צוחק על עצמו ומספר לחברים שהוא "היפוכונדר", אבל מספיק שתופיע לו נקודה על העור, הוא בטוח שזה סרטן עור, צריבה בבטן - סרטן קיבה, כאב ראש קטן - גידול במוח.

לאחרונה הוא לא מסתפק בבדיקות רגילות. הוא מוצא באינטרנט כל מני מחלות ומגיע לרופאים עם אבחנות מוכנות. לפעמים הוא מצליח לשכנע אותם, והם מפנים אותו לבירורים, בדיקות, והתייעצויות נוספות.

היו רופאים שרמזו לו שעליו לפנות לפסיכיאטר, אבל הוא רק נעלב מזה. האם זו באמת בעיה פסיכיאטרית?

תשובה:

אדם שבמשך זמן ממושך עסוק בדאגות על בריאותו ובטוח שסובל ממחלות גופניות למרות שכל הבירורים והבדיקות תקינות - בהחלט צריך להתייעץ עם פסיכיאטר.

זה לא אומר שהוא ממציא דברים. הסבל שלו אמיתי, וההסבר "זה בראש שלך" ו- "אין לך כלום", אם היא עוזרת, עוזרת רק לזמן קצר. נכון שגם בשפה העממית וגם ברפואה קוראים למצב הזה היפוכונדרייה. אגב היום בספרות המקצועית שינו את השם בגלל הקונוטציה השלילית והביקורתית שיש לו.

מחשבות והתנהגות היפוכונדריים יכולים להיות ביטוי למגוון של מצבים נפשיים. זו יכולה להיות דאגה חולפת מסימפטום גופני זה או אחר.

במקרים אחרים - זה יכול להיות ביטוי לחרדה כרונית, דיכאון מתמשך, או מחלה פסיכוטית. הפגיעה באיכות החיים יכולה להיות מפגיעה קלה וזמנית ועד להתעסקות מתמדת על חשבון כל פעילות אחרת עם נזק עקיף מבדיקות פולשניות וטיפולים וניתוחים מיותרים.

בבדיקה פסיכיאטרית מקיפה ניתן לקבוע את האבחנה המדויקת, ולהתאים טיפול לכל מצב ומצב. סוגים שונים של פסיכותרפיה, סוגים שונים של טיפול תרופתי או קומבינציות ביניהם יכולים לעזור לסובלים סבל אמיתי וקשה מהמצבים שכלולים במונח "היפוכונדרייה".

1999-2003

כל הזכויות שמורות למכון השרון