ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
מרגישה מושפלת
שאלה:
אני בת 34. כושר הביטוי שלי בכתב ובעל פה מאוד מבולבל. אף פעם לא היו לי חברים, וגם עד היום אף פעם לא היה לי קשר עם גבר. מגיל 12 בביה"ס, אחר כך בתיכון, וכל הזמן מאז - הרגשתי דחויה ומושפלת על ידי הסביבה, ולכן העדפתי להיות רק עם עצמי.
היום בגיל כזה, כאשר לרוב האנשים משפחות וילדים גדולים, אני מבולבלת וחסרת כיוון. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני פוחדת לצאת למקומות בילוי, למרות שאני רוצה להכיר אנשים ולמצוא מישהו כדי לבנות אתו יחסים.
כבר כמה שנים, או יותר נכון מגיל 27, אני בוכה בתכיפות גדולה כדי להרגיע את המועקה ואת הדיכאון שלי. אני לא מסוגלת לשתף את הורי או מישהו אחר מתוך בושה וחוסר אונים. אני לא מסוגלת לאפשר למישהו להיכנס לחיים האישיים שלי כי אני לא מסוגלת להיות תלויה באיש.
האם זו מחלת נפש שגורמת לפחד ולאי-ביטחון? איזה פתרון, אם בכלל, יש למצבי?
תשובה:
קודם כל עלי להגיד לך שאי אפשר לתאר בצורה יותר ברורה ובהירה מצב נפשי וחברתי מכפי שאת עושה זאת בשורות קצרות אלה.
אין ספק שגם אם לא מדובר במחלת נפש, מצבך הוא מאוד מורכב ודורש פתרון. את לא מספרת מה קרה בגיל 12 שגרם לך להרגיש דחויה ומושפלת. יכול להיות שעברת טראומה נפשית בעוצמה כזאת, שגרמה לך לשינוי באישיות שמלווה אותך מאז.
יכול להיות שבגיל 12 נעשית מודעת למצב שהיה קיים גם קודם. יכול להיות שבגיל 12 עברת טראומה שהחריפה את תחושות הדחייה וההשפלה שהיו לך מילדות. הפרעות כאלה באישיות ניתנות לתיקון על ידי טיפול פסיכותרפי.
את כותבת שמגיל 27 את גם סובלת מדיכאון. זה בהחלט יכול להיות, כי אנשים עם סוג אישיות כמו שלך נוטים לפתח דיכאון. רופא פסיכיאטר צריך לעשות הערכה קלינית, ולהחליט אם הדיכאון שלך יכול להשתפר במהלך של פסיכותרפיה בלבד, או שיש צורך בתוספת של טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון.
יכול להיות שהפסיכותרפיה שלך צריכה להתייחס לאספקטים עמוקים באישיותך, אבל גם לכלול טכניקות התנהגותיות ללימוד מיומנויות חברתיות, ובהמשך טיפול מיני זוגי, או טיפול מיני בעזרת פרטנר חליפי – סרוגייט, ובהמשך אפילו שירות שידוכים.
רצוי שכל הטיפול ירוכז בידי מומחה אחד. ברוב המקרים הדומים לשלך, אם קיים שיתוף פעולה טוב, לעתים התוצאות אף עולות על הציפיות המוקדמות.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מסובכת עם עצמה עם הגוף שלה ועם החברים שלה
שאלה:
אני בחורה בת 21, שמנמונת, אבל יפה, אסתטית חרוצה ושאפתנית. אף פעם לא היה לי חבר רציני. היו לי הרבה בחורים בחיי, אבל כולם זרקו אותי.
היום יש לי בעיה: כאשר אני מכירה בחור שאני רוצה, אני כל הזמן מתקשרת אליו ומראה לו שהוא הכול בשבילי, וגם נכנסת איתו מהר מאוד למיטה. אני לא שולטת בזה. אני מנסה לא פעם לא להתקשר, אבל ללא הועיל.
לאחרונה הכרתי בחור שלא מפריע לו שאני שמנה, אבל גם הוא עזב אותי בגלל שכביכול שיקרתי לו. למעשה זה בכלל לא היה שקר. בסך הכול ניסיתי למצוא לו עבודה, ואז שכבתי עם מישהו שרצה אותי ואני לא רציתי אותו, ואז הבחור שרציתי אותו היה בראיון עבודה אצל הבחור השני שאני לא רוצה, וזה סיפר לו דברים לא נכונים עלי.
מאז שזה קרה אני לא מסוגלת לצאת מהמיטה, הפכתי לאדם דיכאוני. בבקשה תעזור לי לצאת מהייאוש.
תשובה:
הסיפור שלך מאוד עצוב. נראה לי שמרוב הגברים שאת שוכבת איתם את מאוד בודדה. את מתארת את עצמך כיפה, אסתטית, חרוצה ושאפתנית, אבל מגדירה את עצמך כשמנה. עושה רושם שהביטחון העצמי שלך הוא נמוך מאוד וכולו תלוי בבחורים.
גברים, קרוב לוודאי, מזהים את הצורך שלך בהתייחסות שלהם, ומנצלים אותך מבחינה מינית. המשחק הזה של מנצל מנוצל כנראה לא זר גם לך. את שוכבת עם גבר אחד בשביל לזכות בגבר שני. כמובן שלבסוף הדיכאון שאת כל הזמן בורחת ממנו משיג אותך, ומשכיב אותך במיטה.
ביטחון עצמי של אדם, דימוי הגוף שלו, צורה של מערכות יחסים שהוא בונה עם אנשים אחרים בחייו, קשורים ביניהם ותלויים במערכות היחסים הראשוניות שהיו לו עם הוריו, אווירה משפחתית ותנאי הסביבה הקרובה והרחוקה בה הוא גדל.
שיבושים וחוסרים מכל סוג שהוא במערכות היחסים הללו יכולים להביא לתחושת חסר, הזנחה לא מודעת של הגוף, שנאה עצמית, בניית מערכות יחסים של ניצול וזלזול הדדי שסופם בדיכאון.
הטיפול האמיתי בבעיות מהסוג שאת מתארת הוא פסיכותרפיה אנליטית. אם הדיכאון הוא קשה, פוגע בתפקוד, או מלווה במחשבות אובדניות יש צורך בטיפול תרופתי במקביל.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מדד הנאסד"ק והזוגיות
שאלה:
אני בת 29, גרושה מזה ארבע שנים, ואם לשלושה. לא התחתנתי מאהבה וזו גם הסיבה לגירושי. עלי לציין שעזבתי בעל טוב ואב טוב לילדי, שמאוד אהב אותי.
חיפשתי אהבה אמיתית בין גבר לאישה עם כל המשתמע מכך, ואכן מצאתי אותה. לאחר שנתיים של יחסים לא רציניים, הכרתי אדם נשוי , אב לחמישה ילדים, שמבוגר ממני ב - 20 שנה.
הודיתי לאלוהים על היום שבו הכרנו. הוא היה אדם מקסים, מנהל חברת היי-טק גדולה וידועה. הוא העניק לי חום ואהבה, פינק אותי בטיולים לחו"ל, העניק לי תמיכה נפשית, והיה לנו ברור שנועדנו להיות ביחד. יש לציין שמעולם לא שכנעתי אותו לעזוב את הבית, אולם לאחר כחודשיים הוא עזב את אשתו, ועבר לגור איתי.
כל "ירח הדבש" הזה נמשך כשנה. באיזה שהוא שלב החברה אותה ניהל נכנסה לקשיים, והוא פוטר מעבודתו. עם פיטוריו, כל הערך העצמי שלו ירד, והוא התחיל לקחת גם צעד אחורה לגבי. פתאום הוא חזר לביתו "למען הילדים", ואחרי חודש שוב עזב ובא אלי. מיותר לציין לאיזה משבר עמוק נכנסתי, ואפילו עזבתי את העבודה כי לא יכולתי לתפקד.
מאז עברו שנתיים ואנחנו ביחד ולא ביחד. הוא לא נוטל כל חלק בהוצאות. שנתיים לא יצאתי לאף מקום. גיליתי אדם קשה, קמצן, שאוהב רק את עצמו. הוא אפילו לא מעניק לי פרח ליום ההולדת.
הוא אומר לי שהוא אוהב אותי כמו בהתחלה, ונעלם לימים שלמים. אני בוכה כל הזמן, ומתקשרת אליו עשרות פעמים ביום. אני עדיין אוהבת אותו ונמשכת אליו, אבל אני לא יודעת אם אני פשוט נאחזת בפנטזיה והוא מנצל זאת, הן כספית והן רגשית. לאחרונה היחסים בינינו הגיעו לקללות ולגידופים.
השאלה שלי היא מה גורם לכך שאני נתפסת לדבר שאומנם היה טוב בהתחלה, אבל עכשיו הוא רע? איך להחזיר לעצמי את הביטחון שהיה לי כאשר הכרנו?
תשובה:
הסיפור שלך מורכב ביותר, ועם זאת, קלאסי. שניכם הרסתם מערכות משפחתיות קיימות, פגעתם באהוביכם ובילדיכם בתקווה שמגיע לכם משהו יותר טוב. הגורל, בדמות המיתון והפיטורים, העמיד אתכם ואת היחסים שלכם במבחן קשה.
יכול להיות ששניכם הייתם מאוהבים יותר בסטאטוס החברתי והכלכלי שלכם מאשר אחד בשני. את בגבר מצליח, והוא באשה צעירה.
יכול להיות שגם ללא הזעזוע הכלכלי חברתי לא הייתם מסוגלים לשמר מערכת מורכבת כאשר ברקע שמונה ילדים - שלך ושלו, בני הזוג הקודמים, חינוך וציפיות שונות. כמובן היציאה מהמשבר דורשת עזרה מקצועית לאחד מכם או לשניכם.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
למה הדיכאון חזר?
שאלה:
אני בן 24. לפני כשנתיים אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית בגלל דיכאון קליני קשה וניסיון התאבדות. אחרי חודש וחצי של טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון הרגשתי את עצמי סופרמן. המשכתי בטפול תרופתי ובמעקב במשך שנה וחצי.
לפני שלושה חודשים אני והפסיכיאטרית שלי החלטנו להפחית במינון התרופה. שלושה שבועות לאחר מכן התפתחו אצלי מועקה קשה, תשישות, חוסר תקווה והתקפי בהלה. הפסיכיאטרית הכפילה לי את כמות התרופה נוגדת הדיכאון, וכעבור חודש מצבי השתפר.
דודה שלי אוהבת ללכת להרצאות על רפואה אלטרנטיבית, והיא שכנעה אותי ללכת לאחד המטפלים הללו. הוא רשם לי תרופה טבעית שאותה לקחתי במקביל לטיפול של הפסיכיאטרית וללא ידיעתה. בהתחלה מצב רוחי עלה עוד יותר, אך לאחר שבועיים של טיפול טבעי, חלה נפילה קשה במצבי. שוב חשתי כאב נפשי בל יתואר.
הפסיכיאטרית העלתה עוד את כמות התרופה נוגדת הדיכאון. עברו כבר חודשיים, אבל מצבי לא משתפר. אני חסר אונים ומתוסכל. השאלה שלי איך חוזרים להיות אותו בן אדם שהיתי עם מינון נמוך יחסית של תרופה, ואם הטיפול הטבעי הוא שגרם לי לנזק הזה.
תשובה:
במכתבך אתה מעלה סוגיות מרכזיות בנושא של טפול בדיכאון.
1. דיכאון קליני מחייב טיפול, כולל טפול תרופתי.
2. דיכאון המלווה במחשבות, תוכניות או ניסיונות אובדניים מחייב טפול מאוד אינטנסיבי ואפילו אשפוז.
3. טפול בנוגדי דיכאון מאוד יעיל, ועוזר תוך מספר שבועות.
4. למרות השיפור במצב, יש צורך בהמשך טפול תרופתי.
5. למי שהיה התקף דיכאוני אחד, יש לו 50% סיכוי לפתח דיכאונות חוזרים.
6. למי שהיו 2 או יותר התקפי דיכאון - הסיכוי לחלות שוב עולה ל - 100%
7. היותך בחור צעיר שעבר התקף דיכאוני אחד ומקבל תרופות שנה וחצי הביאו את הפסיכיאטרית שלך להחלטה נכונה להפחית לך בהדרגה את כמות התרופות בתקווה שאתה שייך ל - 50% שלא יפתחו יותר דיכאון לעולם.
8. חזרה של הדיכאון חייבה לחזור ולעלות את כמות התרופה.
9. אנשים שעברו יותר מהתקף אחד בדרך כלל זקוקים לטיפול תרופתי ולמעקב מתמידים.
10. הסיפור שלך על דיכאון קשה בגיל צעיר מאוד עם מעבר מהיר לתחושת הסופרמניות, וזאת פעמיים תוך זמן קצר, מעלה חשד למחלה דו קוטבית - מניה דפרסיה. טיפול במחלה דו קוטבית הוא שונה מטיפול בדיכאון רגיל. קיימות תרופות המייצבות את מצב הרוח ולא מאפשרות תנודות בין דיכאון למניה.
11. ולבסוף - השאלה שלך על היעילות או הסכנה בטיפול האלטרנטיבי: אנשים רבים חוששים מתרופות שנרשמות על ידי רופא, ומתפתים לקחת תרופות שמשווקות כטבעיות.
תרופות אלה מופקות ללא פיקוח, מחקר, רישוי ומעקב מדוקדקים בהם חייבת כל תרופה. הן מוגדרות כתוספי מזון, ולכן עוקפות את הפיקוח. ההרכב הכימי שלהם לא נבדק, ולכן ההשפעה היא בין אפסית למזיקה.
האינטראקציה של החומרים הכימיים שבתרופות הטבעיות עם הטיפול הרפואי יכולה להגביר בצורה מסוכנת, או לבטל את השפעה של הטיפול המקצועי, בלי שלרופא יש שליטה או מידע על המתרחש. מטופלים מתביישים או חושבים כי אין זה נחוץ לספר לרופא שהם נוטלים עוד תרופה, באמונה מוטעית שמה שטבעי - לא מזיק.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
