ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
נערות בולימיות
שאלה:
השבוע קיבלתי שתי שאלות באותו נושא, ובשתיהן בולטים ייאוש וזעקה לעזרה. אנסה לענות על שתיהן ביחד:
1) אני בת 17, וכבר בערך שלוש שנים אני בדיכאון. יש תקופות שהמצב יותר טוב, ויש תקופות פחות טובות. במצבים כאלה נמאס לי מהחיים, והרבה פעמים חשבתי על התאבדות. בדרך כלל, כאשר אני מרגישה רע, אני אוכלת יותר, ואחר כך מצטערת על זה ושוב מרגישה רע.
בחודשיים האחרונים הרגשתי יותר טוב וגם רזיתי קצת, אבל בימים האחרונים יש לי התקפות, ואני אוכלת המון קלוריות. אני לא רוצה להשמין, ואז אני מנסה להקיא. הבעיה היא שאני לא ממש מצליחה להקיא, אני לא יודעת למה.
בקיצור אני יודעת שהמצב הנפשי שלי לא ממש טוב. ההורים שלי לא יודעים כלום, ואני לא יודעת מה לעשות.
2) אני חיילת בת 18, ומזה כשנה סובלת ממחלת בולימיה. החלום שלי הוא לצאת מזה בחיים. מה לעשות?
תשובה:
בולימיה מוגדרת כמחלה שבה פוקדים את האדם התקפי זלילה בלתי נשלטים, במהלכם הוא מסוגל לבלוע כמויות גדולות של מזון תוך זמן קצר. לאחר התקפי הזלילה מרגישים נקיפות מצפון קשות, דיכאון ושנאה עצמית.
בשלב זה עושים הכול כדי להתפטר מתוצאות הזלילה. זה יכול לכלול הקאות, תרופות משלשלות, חוקנים, תרופות משתנות, צום, פעילות גופנית מוגזמת ומתישה.
בערך 2-3% מהמתבגרים ומהבוגרים הצעירים סובלים מהמחלה בצורתה הקשה, אבל הרבה יותר סובלים מביטוייה בווריאציות קלות יותר. 90% מהסובלים הן נשים ו - 10%- גברים.
דיכאון, התנהגות אימפולסיבית, שימוש בסמים, התנהגות כפייתית, קשיים חברתיים ובעיות בין אישיות מלוות בדרך כלל את המחלה. למחלה סיבוכים קשים, כמו ההפרה של איזון המלחים בגוף, עם התקפי אפילפסיה והפרעות קצב הלב.
סיבוכים אחרים הם קרע בוושט, כיבים בקיבה, דלקות של בלוטות הרוק, ריקבון של השיניים, דלקות בגרון. הסיבות למחלה הן מורכבות, אך לא ברורות לגמרי. הטיפול צריך להיות משולב, ולהתייחס לאספקטים הנפשיים, הגופניים, המשפחתיים והחברתיים של המחלה.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מפחד ממחלת הסרטן
שאלה:
אני בן 37, ויש לי פחד ממחלת הסרטן. בצעירותי חזיתי במחלה שדודתי נפטרה ממנה, ומאז הפחד הזה לא עוזב אותי. כל כאב קטן של הראש או של הבטן, ואני כבר בטוח שזה גידול. כל נקודה בעור או בלוטה מוגדלת מתפרשת אצלי ישר כגזר דין מוות.
אני לא ישן בלילות ולא מתפקד כמו שצריך עד שרופא המשפחה או רופא במיון לא אומר שאין לי כלום, ואז אני נרגע לזמן מה - עד שזה חוזר שוב.
לפני שנה עברתי בדיקות יסודיות, והכול היה בסדר, אבל עדיין יש לי פחד מהמחלה הזאת. האם יש פתרון לבעיה שלי? זה ממש גורם לי לסבל, כי כל פעם שאני שומע את המילה הזאת או רואה איזושהי תוכנית בטלוויזיה, אני נכנס לחרדה.
תשובה:
הפחד מהמוות הוא פחד אוניברסאלי, וקיים אצל כל אדם. אלא שבמצב נורמאלי הוא לא מודע רוב הזמן, לא מעסיק את האדם, ומתעורר רק במצבים קיצוניים של סכנה אמיתית.
כאשר המצב הנפשי מתערער - מסיבות פנימיות או חיצוניות או משילוב של שניהם, עוצמת החרדה עולה, והיא מציפה את האדם וגורמת לו לסבל רב. כפי שכבר כתבתי פעמים רבות במדור זה, חרדה יכולה להתבטא בסימפטומים שונים, לפעמים משונים ומביכים.
הצורה שהיא מתבטאת אצלך מוכרת היטב ברפואה ובקרב האוכלוסייה מזה מאות ואלפי שנים - ויש לה שם עתיק ויפה - היפוכונדרייה.
המילה הזו הופכת לעיתים לביטוי גנאי, או לעג כלפי האנשים הסובלים. לפעמים ברגעי חסד בתקופות הרגיעה, האדם הסובל משתמש בה ללעג עצמי - "אני היפוכונדר".
הסובלים מהמצב זוכים לעתים ליחס מזלזל גם מהסובבים אותם, ולעתים גם מהרופאים שרואים אותם כמטרד: "הרי אין לו כלום, למה הוא מעסיק אותנו ולוקח את הזמן שלנו?"
התפישה ש "אין לו כלום" מתייחסת רק לממצאים מוחשיים, שניתן למשש או לראות בצילום או בבדיקות, אבל בכלל לא מתייחסת לסבל, שהוא לעיתים עצום.
במקרים אחרים לוקחים את התלונות הגופניות של הסובל ברצינות רבה, והוא עובר בדיקות גופניות יקרות, לפעמים פולשניות, שכשלעצמן יכולות להיות מסוכנות, אבל שוב לא מתייחסים ברצינות לסבלו הנפשי.
היום ידוע שסימפטומים היפוכונדריים יכולים להיות ביטוי למצבים נפשיים שונים, ורק אחרי אבחון ייסודי על ידי פסיכיאטר מומחה, ניתן לקבוע שיטת טיפול מתוך מגוון הקיים, המתאימה לאדם המסוים שפונה לעזרה. ברוב המקרים ניתן לרפא את המצב או להקל משמעותית את הסבל.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מין בגיל החמישים
שאלה:
אני בת 50 ובעלי בן 55. ילדינו גדולים וגרים מחוץ לבית. אני עובדת בחצי משרה, אבל יש לי הרבה זמן לעצמי. אני עוסקת הרבה בספורט, לומדת באוניברסיטה הפתוחה. אני מרגישה שאני פורחת גם גופנית וגם נפשית.
אני נראית טוב מאוד ואנשים לא נותנים לי את הגיל שלי. התשוקה המינית שלי חזקה מאוד, ואני מוכנה לקיים יחסים אפילו יום-יום. אני פתוחה עם בעלי, מספרת לו על תשוקתי, מנסה לפתות אותו בבגדים סקסיים, סיפורים וסרטים עסיסיים, אבל דווקא עכשיו, בעלי, שתמיד היה היוזם והדורש מין, "התקרר".
הוא טוען שאני מגזימה, ושבגיל שלנו מספיק לקיים יחסים פעם בשבוע או ב - 10 ימים. אני לא מבינה אותו. גם לו יש עכשיו המון זמן פנוי - הוא יצא לפנסיה מוקדמת מתפקיד בכיר ובתנאים מצוינים. אבל במקום ליהנות מהחיים ,הוא כל היום רואה טלוויזיה או קורא עיתון.
הוא התחיל להזניח את עצמו. יכול יומיים לא להתגלח או להחליף בגדים, התחיל להשמין, וכנראה בגלל זה עלה לו לחץ הדם והוא מקבל טיפול תרופתי. הוא לא מקפיד על דיאטה וגם הסוכר שלו עלה.
כואב לי שדווקא עכשיו, כאשר אנחנו עדיין צעירים יחסית, והחיים שלנו כל כך נוחים אני לא יכולה ליהנות מהם במלואם.
תשובה:
את מתארת מצב של חוסר התאמה מבחינת התשוקה, אבל ממכתבך עולה שהופר איזה איזון ביניכם שהוא מעבר לאיזון בתשוקה המינית.
בשבילך גיל ה - 50 הוא גיל של פריחה מחודשת, פעילות נמרצת למען עצמך, גילוי כוחות פיזיים ונפשיים חדשים, תשוקה עזה למיצוי החיים, צמיחה, הנאה רגשית ומינית.
כנראה על בעלך עוברים תהליכים אחרים. יכול להיות שאצלו יציאה לפנסיה מוקדמת נתפסת כהודאה בזקנה, חוסר ערך, חוסר חיוניות. ייתכן שעל רקע זה התפתח אצלו מצב דיכאוני גלוי או סמוי. חוסר פעילות, הזנחה עצמית, השמנה, ירידה בחשק מיני – יכולים להיות סימנים לכך.
לחץ דם, סכרת ותרופות שהוא מקבל, יכולים לתרום גם למצב רוח ירוד וגם לירידה בחשק מיני. כל התופעות השליליות הללו מחזקות אחת את השנייה, וגורמות לכך שבעלך נמצא במין מעגל סגור.
במצב הזה לחץ וביקורת שלך בנושא תדירות יחסי המין יכולים רק להחמיר את המצב שלו, ולגרום לו לשקיעה עמוקה עוד יותר. אני ממליץ לך להשתמש באנרגיה שיש לך כדי לעזור לבעלך לפנות לייעוץ במטרה לטפל בעצמו.
הרבה מהבעיות הרפואיות והרגשיות שלו ניתנות לתיקון. שילוב של ייעוץ רפואי עם ייעוץ זוגי-מיני יסייע לכם לשפר את יחסי המין ולמצות עד תום את הפוטנציאל שלכם, גם אישית וגם כזוג.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
למה אנחנו משמינים
שאלה:
אני בת 34. מאז גיל 12 אני נלחמת בעודף משקל, עושה דיאטות למיניהן, השתתפתי בסדנאות ובחוגים. בכל פעם שאני מצליחה לרזות קצת, אני עולה עוד יותר.
הייתי רוצה לדעת כמה אנשים בארץ מתמודדים עם הבעיה כמו שלי? קראתי שזו בעיה של כל האוכלוסייה שהולכת ומשמינה. האם זה קשור לבעיות הנפשיות? איך מתמודדים עם בולמוסי זלילה? איך לדעת מהו המשקל הנכון?
תשובה:
עודף משקל והשמנה - הן בעיות בריאותיות רציניות גם לאדם הסובל, וגם לחברה כולה. קודם כל, איך לחשב את המשקל הנכון? קיים מדד פשוט למידת ההשמנה של אדם. באנגלית הוא ניקרא BMI
או Body Mass Index. מדד הזה הוא נוח, כי כל אחד בבית יכול לחשב אותו. הוא מבטא יחס בין הגובה למשקל. פשוט מחלקים את המשקל בק"ג לגובה במטרים בריבוע. אם האינדקס גבוה מ - 27 - מדובר בעודף משקל. כאשר הוא גבוה מ – 30 - מדובר בהשמנה.
לא ידוע לי על סטטיסטיקות לאומיות בישראל, אבל יש להניח שהן דומות לאלה של ארה"ב. שם ב - 35 שנה האחרונות ההשמנה
(BMI גבוה מ 30) עלתה מ - 13% ל 23% מכלל אוכלוסייה. כחצי מאוכלוסיית ארה"ב סובלת מעודף משקל ( BMI 27-30).
ההשמנה עצמה לא נחשבת לבעיה נפשית ראשונית. היא נובעת מהשפעה הדדית של גורמים גנטיים, סביבתיים וחברתיים. לעומת זאת, בולמוסי זלילה קשורים באופן ברור למצבי דיכאון, חרדה ומתח. הזלילה מרגיעה את המתח לזמן קצר.
אנשים שסובלים מדיכאון וחרדה נמשכים למאכלים כמו שוקולד, ממתקים, מזונות עתירי פחמימות. אפשר לראות את הזלילה במצבים האלה כניסיון לטיפול עצמי.
כמובן שחוסר פעילות גופנית ופרסומות למאכלים עתירי שומן וקלוריות גורמים גם הם לגידול מתמיד של הבעיה. עם זאת, גוברת המודעות בחברה לחשיבות של פעילות גופנית ולתזונה בריאה.
מעניין שבמקביל לעלייה בשכיחות ההשמנה באוכלוסייה, עולה גם אחוז סובלים מאנורקסיה נרבוזה. נראה כי התרבות המערבית משדרת לאנשים שני מסרים סותרים: "תאכל כל מה שאתה יכול " ו - "רק הרזים הם המצליחים" .
לא פלא שעל חלק מהאוכלוסייה זה משפיע בצורה ישירה ביותר: בולמוס זלילה ואחר כך - הקאות, שלשולים, רגשי אשמה ודיאטות. אדם שניקלע למעגל הזה חייב להיעזר באנשי מקצוע.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
