למדתי לקח בנושא של קינאה, עם הילדה השנייה שהתאהבתי בה. זאת הייתה בחורה רוסייה קלאסית, בלונדינית, ספורטאית.
אני גרתי בחלק אחר של העיר. הורים סדרו לי בית ספר יוקרתי במרכז העיר. רוב הילדים היו גרים על יד בית ספר והיו נפגשים או משחקים גם אחרי בית ספר. ילד יהודי מהכיתה גר אתה באותו בנין. הוא היה טוב במתמטיקה ועזר לה בשיעורים. אני קנאתי נורא והייתי מתגרה בו כל הזמן. פעם קראתי לו לדו-קרב. אחרי הלימודים במשמרת שנייה, אני זוכר שהיה כבר חושך, הלכנו לגן של בית ספר עם חבורה של ילדים אחרים כעדים. ממש בהתחלה של מכות, הוא נתן לי מכה במצח, והתנפחה לי ג'ולה רצינית. כולם נבהלו והקרב נפסק. במשך שבועיים אחר כך, היו לי כחולים מתחת לשתי עיניים והרגשתי מושפל ומובס. זה היה בתקופה שכבר הייתי שועל קרבות רחוב. גרתי במקום שלא היו שם יהודים בכלל (גם המצאה של ההורים שלי) וכל הזמן הלכתי מכות עם פרחחים אנטישמיים, לפעמים כמה ביחד. לא פחדתי ולעיתים הייתי מנצח.
המקרה הזה לימד אותי בדרך הקשה, שלא מנצחים במלחמה לא צודקת. זה גם לימד אותי שקינאה – זה יועץ גרוע. מאז אף פעם לא קנאתי.
למשל, אחרי שנים, הייתה לי חברה. מאוד אהבנו אחד את השני. פעם היא איחרה לפגישה. היא ספרה שנפגשה עם החבר שלה לשעבר ונתנה כל מיני רמזים בצחוק, ששכבה אתו. שאלתי אותה גם בצחוק אם שכבה אתו. היא אמרה שכן. אמרתי : "יופי, אני שמח בשבילך". לא הזיז לי בכלל, כי ידעתי שהיא אוהבת אותי. הכנות שלה, רק חיזקה את הקשר והאמון בינינו.
אחרי המקרה הזה בבית ספר התחלתי להתאמן יותר עם המשקולות בשביל לנקום, אבל הבנתי שלא הייתי צודק והרצון לנקום נעלם לי, אבל המשכתי להתאמן, כך שיצא משהו טוב מזה.
על הילדה, אגב, זה בכלל לא השפיע. היא לא אהבה לא אותי ולא אותו. גיל ההתבגרות – הוא גיל אכזרי. כתוב על זה הרבה בספרות יפה ומקצועית. יש המון סרטים הוליוודיים על הנושא.
