בביקורים שלי בניו יורק, נהגתי כל יום לנסוע באוטובוס מפורט-לי (איפה שגרה המשפחה) למנהטן, ולטייל כל היום ולחזור בערב מתי שבא לי. יום אחד, אמרו לי שאיזה דודה מבוגרת של אימא של אשתי תבוא לבקר ובטח תרצה לראות גם אותי. הבטחתי לבוא יותר מוקדם. הכרתי את הדודה עוד מקישינב. הייתה מאוד סמכותית ומלחיצה. הייתה רודה בשני הבנים שלה ובעלה. עשתה את כולם פרופסורים. לא פחות. מכפר באוקראינה ישר לפרופסורה. צריך עוצמה לזה! הבטחתי לחזור יותר מוקדם. בדיוק באותו יום היה סופר בול. כל התנועה, למעשה, עמדה. התחלתי להרגיש לחץ וביקורת שלה. הייתי די מתוח, למרות שלא היה לי שום קשר ושום צורך ביחסים אתה. פשוט הרגשתי את המבט הביקורתי שלה - "מרק לא טרח לבוא להגיד שלום לדודה זקנה שהגיעה מרחוק לפגוש אותו". הרגשתי איך רגשי אשמה שהיו בינתיים רק בראש שלי הופכים לכל מני זרמים – למעשה לתחושת חרדה.
חשבתי לעצמי אחר כך: "כמה עוד דודות כאלה יושבות לי מוח, ומטפטפות את איסורים
למיניהם, שגורמים לחרדה, משפיות על ההחלטות, לפעמים גורליות".
