במבט של אימא, של שני ההורים, ילד צריך לראות אהבה ללא תנאי, צריך לראות, שבשבילם, הוא הנפלא ביותר בעולם. ילד כזה גודל עם ההרגשה כללית, שהוא בסדר.
פרנץ קפקא, במכתב לאבא, מתאר חינוך הפוך – ביקורת, השפלה, ביוש.
כנראה, זה משהו, שעבר מדור לדור בחברה טוטליטרית, פטרנליסטית, ויצר גאונים אומללים. אולי היה "להם לחם על השולחן", אבל הרגישו לא שלמים, לא מספיק טובים, עבדו מתוך רגשי אשמה.
אחת ההשערות שלי, שבתנאים של רדיפות, שנאה, אנטישמיות, לאנשים מושפלים היה יותר סיכוי לשרוד, כי ביטחון עצמי, גאווה, הרגשת ערך עצמי, היו מושכים קנאה, תוקפנות. זה היה מסוכן.
יכול להיות, שבגלל זה, אנשים שהיו בעצמם מושפלים על ידי הסביבה ודורות הקודמים, היו מגדלים ילדים מושפלים עם ערך עצמי נמוך. המקום היחיד, שאנשים מושפלים האלה יכלו לרדות, זה בבית שלהם, מול ילדים מסכנים.
