זה מצב אופייני לניצולי שואה – הם יכולים לתפקד מעולה, אבל בפנים להרגיש איום קיומי תמידי.
העולם, כפי שהם חווים אותו, בדרך כלל בצורה לא מודעת – הוא עולם מסוכן, רע, בוגדני, אינטרסנטי.
אנשים כאלה לא סומכים על אחרים. הם יכולים להיות ביקורתיים מאוד ואלימים, לפחות מילולית, בבית. אנשים שמרגישים כך, לא יכולים להרגיש שהילדים שלהם מספיק טובים בשביל לשרוד. הם מרגישים שאם הם לא ישברו אותם ולא יעשו מהם סופר מנים - לא יצא מהם שום דבר טוב.
ילדים במשפחות כאלה גם אם מגיעים להישגים גבוהים, בפנים מרגישים לא בסדר, לא שווים. ילד שמרגיש לא שווה יכול לתרגם את זה לכול מיני רגשי נחיתות – חוסר גבריות אצל גברים, שיבושים בתפישת הגוף אצל גברים ואצל נשים, סימפטומים גופניים.
דור השלישי בכלל לא יודעים מאיפה זה נפל אליהם. להוריהם מהדור השני, אין בדרך כלל
הסברים לאווירת סטרס שסוררת במשפחות שלהם.
