ד"ר מרק רויטמן
מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה
אהבה זה (לפעמים) כואב
מאת: ליהי גיאת
לקראת יום האהבה, פנינו אל הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט ד"ר מרק רויטמן, בשאלות על אהבה, זוגיות, ומה שיש (או אין) באמצע.
ד"ר רויטמן, האם אתה ממליץ על טיפול זוגי כשגרה, שתפקידה לשמר את מערכת היחסים?
לא, זוגות בהם שני הפרטנרים שואפים לאושר ולהגשמה עצמית ולא אחד על חשבון השני, בדרך כלל עושים את "עבודת הטיפול" בעצמם.
מהו תפקידו של הטיפול במערכת היחסים?
כל בן זוג מביא את המבנה הנפשי שלו, ואת התסריט של משפחת המוצא שלו למערכת הזוגית. לפעמים נוצרת "תרכובת קטלנית", ובני הזוג הופכים הרסניים אחד כלפי השני. אף אחד מהם בדרך כלל לא מודע למניעים של התנהגותו, והדרך הקלה היא - האשמות כלפי בן הזוג. זוגות כאלה, אם לא יפנו לטיפול, יאמללו אחד את השני ואת הילדים, או שיתפרקו.
האם כשבני זוג מבינים שהם נזקקים לטיפול, זה לא כבר מאוחר מדי?
אני לא חושב. להפך, כאשר שני בני זוג מכירים בצורך לתקן, סיכויי הצלחת הטיפול עולים.
מי בדרך כלל מושך ללכת לטיפול, הנשים או הגברים?
בדרך כלל זה שמרגיש את עצמו קורבן.
האם הצד שמחליט על הטיפול משקיע יותר בפתרונות ובשיקום היחסים?
בדרך כלל זה נכון, במיוחד בהתחלת הטיפול.
האם העובדה שזוג מגיע לטיפול מבטיחה שיהיה שלום בית?
לא, לפעמים מגיעים לטיפול כאשר הכול כבר נהרס ואין דרך לתקן את הנזק.
מהו הגיל הממוצע של הזוגות המגיעים לטיפול?
ממש כל גיל. החל מזוגות חברים, נשואים טריים ועד לפנסיונרים המתגוררים בבית אבות.
האם בני הזוג נפתחים אליך מיד, או שצריך לדובב אותם על מנת שיספרו על הבעיות?
אני נוהג בהתחלה להזמין כל אחד מבני הזוג בנפרד לפגישה בת שעתיים. בדרך כלל ראשון מגיע זה שיזם את הפנייה. זה מאפשר לי להבין את הסבל של כל אחד, ואת המקורות של הבעיות. זה גם מאפשר לכל אחד להיפתח, 'להוציא שלדים מהארון' . אחר כך בפגישות משותפות ניתן לעסוק יותר באינטראקציה שבין בני זוג.
האם קרה לך שהיית בהלם מדברים שאחד מבני הזוג סיפר לך?
אני כל יום בהלם ובהתפעלות מסיפורי חיים של בני אדם. לו זה לא היה כך, היה עדיף שאחליף מקצוע. אבל את בטח רוצה קוריוז:
פנה אלי גבר, וטען שאשתו משתתפת באורגיות עם מנהלים בכירים בחברה שבה היא עובדת. הוא סיפר שהם נוהגים לצלם את האורגיות. הוא פירט את שמות האנשים, ואת מקומות המפגש שלהם. ההוכחות שלו היו חולניות לגמרי. למשל, הוא טען שדרך חדשות או סרטים בטלוויזיה, דרך כותרות בעיתונים, מוסרים לאשתו מסרים סמויים. היה ברור שהאיש סובל מפרנויה וזקוק לטיפול.
אשתו, אישה מאוד אינטליגנטית ומרשימה למראה, שיתפה פעולה בטיפול. יום אחד היא ביקשה להיפגש איתי לבד. בפגישה היא אמרה שכל הסיפורים של בעלה נכונים, ואף הביאה סרטים להוכחת הדבר. יחד עם זאת, כל ההוכחות שבעלה תיאר היו לגמרי דמיוניות. היו גם סימנים נוספים למחלת הפרנויה אצלו.
נשאלת השאלה, איך זה שלא טעה בחשדותיו? ההסברים לתופעה מסובכים מדי, ומקומם לא כאן ביום האהבה, אבל אני נזכר איך חבר ועמית למקצוע עוד לפני שנים רבות היה מתבדח: "זה שאני פרנואיד, לא אומר שלא עוקבים אחרי!.."
האם קורה לך שאתה מעורב באופן רגשי בזוגיות של מטופלים?
אני מעורב רגשית בכל הטיפולים, ולא משנה אם זה טיפול זוגי או פרטני. המעורבות הרגשית שלי מאפשרת לי, דרך הרגשות שלי, להבין לעומק תהליכים העוברים על מטופלים. שנים רבות של הכשרה וניסיון לימדו אותי לנצל את הרגשות שלי לטובת המטופלים.
האם קרה שהמלצת לזוג להיפרד למרות שהם היססו?
חשוב שבני זוג יחליטו במהלך הטיפול בעצמם אם להיפרד או להישאר יחד. לזה נועד תהליך הטיפולי.
מה עמדתך בנושא גברים אלימים: האם גורלם נחרץ להיות מורחקים מהבית, או שיש להם תקווה?
אלימות מילולית או פיזית חוזרת, וחוסר שליטה על דחפים אלימים - מסוכנים מאוד. אם בנוסף לכך לא קיימת מודעות אצל האדם האלים לבעיה, והוא לא משתף פעולה בטיפול, עדיף להתרחק ממנו בכל דרך אפשרית.
מה דעתך על התאהבויות מחוץ למסגרת הנישואים, והאם מבחינתך זהו טריגר לגירושין?
לא בהכרח. אהבה, בניגוד לאלימות, היא רגש חיובי. לא תמיד מסגרת הנישואין יכולה לספק את כל הצרכים של בני האדם. לפעמים קשר מחוץ לנישואין מציל את הנישואין, ומונע תסכולים. יחד עם זאת, כמו שאמרתי בהתחלה, האושר של האחד לא צריך להיות על חשבון אומללותו של השני.
האם קורה שאתה נאלץ לטפל גם בילדים של בני הזוג?
לפעמים זה נחוץ, אבל בדרך כלל שינוי חיובי אצל ההורים מביא לשינוי אצל הילדים. בכלל, הרבה פעמים רק נציג אחד של המשפחה בא לטיפול, אבל השינוי שהוא עובר, מביא לשינוי בכל המערכת המשפחתית. מטופלת אחת שהייתה אצלי בטיפול פרטני פעם אמרה לי: " אתה מטפל לא רק בי, לא רק בבעלי, לא רק בילדים שלי. אתה מטפל אפילו בחבר של הבת שלי".
האם קרה לך שטיפלת בזוג, הכול זרם נפלא, ואז הם החליטו להיפרד (או להיפך?)
אם הטיפול "זורם נפלא", זה לא ממש טיפול. אבל בחיים הכול אפשרי.
האם טיפלת בזוגות חד מיניים, ואם כן – האם מצאת שדינאמיקת הזוגיות שלהם שונה?
טיפלתי בבעיות זוגיות של אנשים חד מיניים. לא באו אלי שני בני זוג חד מיניים לטיפול זוגי. דינאמיקה של יחסים בין אנשים מושפעת מגורמים רבים ושונים. מגדר הוא רק אחד מהמרכיבים של הפאזל הזוגי.
האם קרה שמטופלת התאהבה בך?
בין מטופלים ומטפלים מתפתחים אותם הרגשות כמו שמתפתחים במערכות יחסים בחיים הרגילים. רגשות אלו יכולים להיות אהבה, הערכה, או כעס ושנאה. התפתחות הרגשות הללו במסגרת הטיפולית מאפשרת את ההבנה של העולם הפנימי של המטופל, ואת השורש של הבעיות שבגללן הוא בא לטיפול.
קורה לך שאתה מבין תהליכים אישיים שלך דרך פתרון סוגיות סבוכות אצל מטופליך?
על מנת לעזור למטופל להבין את התהליכים הפנימיים שלו, המטפל צריך כל הזמן להיות קשוב למה שקורה לו - מול המטופל. היות שאין שני מטופלים זהים, גם המטפל נפגש כל הזמן עם צדדים שונים של עצמו. זהו תהליך יצירתי מתמשך. לעתים הוא מביא לתובנות חדשות, ולפעמים זה מתיש וכואב.
איזה מקרה זכור לך ביותר, ולמה?
יהיה קשה לבחור בין כל הזוגות והאנשים, על כל המורכבויות הזוגיות שלהם. כולם מעניינים. בכלל, המסקנה שלי, אחרי שנים רבות של עבודה עם אנשים, היא שאין אנשים לא מעניינים שאפשר לשכוח אותם. על חייו הפנימיים והבינאישיים של כל אדם אפשר לכתוב רומן.
בכל זאת אספר סיפור משעשע של טיפול מוצלח: לפני שנים רבות ראיינו אותי לאיזה עיתון. זמן קצר אחרי הראיון, הכתב הפנה אלי קרובי משפחה שלו - זוג צעיר ומדוכא, עם בעיות בזוגיות ובתחום המיני. הם עמדו לפני הגירושין. הטיפול היה כל כך מוצלח, והצעירים היו כל כך מרוצים מהשינויים הרבים שחלו בחייהם, אפילו בתחומים שעליהם, כביכול, לא דיברנו, שהם סיפרו לכל החברים שלהם איך פתרו את הבעיות שלהם.
הם היו מופתעים שכאשר גילו את סיפורם לחברים, אלה גם נפתחו כלפיהם הודו שגם להם יש בעיות דומות, ושלא משתלם לטאטא אותם מתחת לשטיח.
אבל המשעשע פה הוא, שזוג כפר סבאים, חברים שלי, חזרו מטיול במזרח. במהלך נסיעה ארוכה ברכבת הם הכירו את אותו זוג צעיר, התיידדו עמם, ואלה סיפרו להם איך המטפל מכפר סבא עזר להם לפתור בעיות שנראו להם בלתי פתירות. החברים שלי התלוצצו אחר כך: "אולי תעזור גם לנו"? "אתם חסרי תקנה", השבתי להם בצחוק.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
מה זו בגידה?
ראיון לעיתון קוסמופוליטן - ישראל
ינואר 2005
ד"ר רויטמן, אתה בוודאי נתקל בעבודתך בסוגיה של בגידה. האם תוכל לספר לנו עם אילו שאלות ובעיות פונים אליך אנשים בנושא זה?
קודם כל חשוב להגדיר את המושג 'בגידה'. אני מבין שאת מראיינת אותי לא על בגידה במולדת או בגידה בחבר.
אני כל פעם מופתע מחדש משימוש במושג בגידה בהקשר לאהבה.
למה אנחנו קוראים בגידה?
האם בגידה היא אהבה ליותר מאדם אחד?
האם בגידה היא משיכה ליותר מאדם אחד?
האם בגידה היא קיום יחסי מין עם יותר מאדם אחד?
האם פנטזיה על מין עם אדם אחר זו בגידה בפרטנר שעמו נמצאים במערכת זוגית?
אם נמצאים במערכת זוגית עם אדם שלא אוהבים, ומקיימים יחסים עם אדם אחר שאוהבים האם זו בגידה? ואם זו בגידה, אז במי?
אם נמצאים במערכת זוגית עם אדם שאוהבים, ומקיימים לפעמים יחסי מין עם אחרים - האם זו בגידה?
אם רק נמשכים לאדם אחר, אבל נמנעים מיחסי מין איתו, בשל איסורים חברתיים – האם זו בגידה?
אם נמשכים לאדם אחר, אבל נמנעים מיחסי מין איתו בגלל ייסורי מצפון - האם זו בכל זאת בגידה?
ובכלל, מדוע אהבה לאדם אחד, זו בגידה באדם אחר?
מהיכן הקשר הכול כך אינטימי בין המושגים אהבה ובגידה?
ונניח שמצאנו תשובות לכל השאלות הללו, מייד עולות שאלות נוספות:
איך רגש של קנאה מתקשר לרגש של אהבה, ואם זה קשור בבגידה בפועל או במשהו אחר בתוך הנפש?
איך להסביר את התופעה שאצל חלק מהאנשים, גברים ונשים, הצפייה או המחשבה על צפייה ביחסי מין של בן זוגם עם פרטנר אחר גורמים בו זמנית לקנאה עזה ולגירוי מיני חזק?
איך להסביר שבחברה האנושית לאורך ההיסטוריה, ובמקומות שונים בעולם, התייחסות אל מין מחוץ לקונטקסט זוגי נעה בין עריפת ראשים לאהבה חופשית?
איך להסביר פריחה של תופעות כמו חילופי הזוגות, נשואים פתוחים, והשתתפות של בני זוג במין קבוצתי ובאורגיות מחד, וכמות הגירושין על רקע בגידה מאידך?
איך להסביר את מעורבות הממסד של כל הדתות בכל מה שקשור להתנהגות בין הסדינים?
ואם ההיפך מבגידה היא נאמנות, אז נאמנות מהי?
אם מישהו לא מקיים יחסי מין עם בני זוג מחוץ למסגרת הזוגית, אבל מתעלל בבן הזוג וממרר את חייו, האם הוא נאמן או בוגד?
האם יש לספר לבן הזוג על פרטנרים אחרים, מהעבר ומההווה?
אני מצטער, את באת לראיין אותי, ואני שואל אותך שאלות קשות. מצד שני אני חושב שעניתי לשאלתך. אלו הן, בין היתר, הסוגיות שאנשים מפנים אלי. לדעתי, כל אדם, במהלך כל חייו, צריך לחפש לעצמו תשובות לשאלות אלו, ועוד לשאלות נוספות שלא נשאלו.
בכל זאת רציתי לשמוע את דעתך, האם יש הבדל בין בגידה של אישה לבגידה של גבר מבחינת מניעים?
את מתעקשת על מושג בגידה. בסדר, אנסה לראות את הנושא מהזווית הזאת.
קיימים מניעים שונים לקפיצות אל מחוץ למסגרת הנשואים: קיימות תיאוריות ביולוגיות שמסבירות את המוטיבציה של הגבר בפוליגמיה - בצורך לפזר את הגנים שלו כמה שיותר. לשם כך הוא זקוק לכמה שיותר נקבות.
לפי אותה תיאוריה ביולוגית, אישה מעוניינת להרות לגבר בעל עוצמה פיזית או כלכלית. זה אמור להבטיח שלצאצאים שלה יהיה סיכוי טוב יותר לשרוד. דחף זה מניע נשים בתקופת הביוץ לחפש פרטנרים בעלי תכונות האלה כדי להרות להם.
כמובן שלפי תיאוריה זו המניעים הללו הם בלתי מודעים, ולכן המניעים המודעים, שנובעים מהאינסטינקטים הביולוגיים הללו, יכולים להיות משיכה לאופי, לאינטלקט, לעדינות, לקישורים חברתיים, כלכליים וכו'.
האם יש דבר כזה שנקרא "היסחפות"? ומה לעשות כאשר מגיעים למצב כזה - להיסחף או לא להיסחף לתוך רומן?
זו שאלה שמזכירה לי ראיונות עם מומחים לכלכלה על גבי העיתונות: להשקיע או לא להשקיע בבורסה? כדי לא להסתבך, אסתפק בתשובה "מתחמקת":
ונגיד שאישה או גבר נסחפים לרומן. האם אתה מציע לגלות את זה לבן הזוג, או לשמור בבטן את רגשות האשם?
לא חייבים להיות רגשות האשם. גם כאן חשוב שיקול דעת. אם בן הזוג עלול להיפגע, ולא מעוניינים שהוא ייפגע, עדיף להתמודד עם כל ההשלכות של הקשר מחוץ לנישואין בעצמך.
האם נתקלת בזוגות אשר בכל זאת נתפסו בוגדים, והחליטו לחזור אחד לשנייה למרות הכול?
תתפלאי, אבל הרבה יותר ממשברים הנובעים מבגידה, ישנם משברים הקשורים בקנאה, כאשר בפועל שום בגידה לא התרחשה.
גורל הקשרים מחוץ לנישואין שונים אחד מהשני, ותלויים בכל משתתפי "הדרמה". ישנם זוגות, שאצלם גילוי כזה עשוי לגרום לבני הזוג להיפתח אחד אל השני רגשית, לפתוח בדיאלוג, וכתוצאה מכך להתקרב זו לזה.
במקרים אחרים, רק קיום הקשר מחוץ לנישואין שומר על הזוגיות.
אצל זוגות אחרים, שבהם השנאה, היא הרגש השולט בזוגיות, בגידה יכולה להוסיף שמן למדורה.
ישנם מקרים שבהם קשר מחוץ לנישואין יכול לפתוח לבן או לבת הזוג אופק לחיים חדשים, ליחסים מסוג אחר, ואז הפרידה - היא הצעד הבלתי נמנע.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
כאשר גיל השלושים מגיע
ראיון עם ד"ר מרק רויטמן בעיתון "קוסמופוליטן" ישראל 20.10.2004
לא ניתן להתייחס אל כל הנשים שמגיעות לגיל השלושים כמקשה אחת. תארי לעצמך איזה הבדלים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים קיימים בין אישה חרדית בת 30, עם 6-5 ילדים, לבין בליינית תל אביבית רווקה שמגדירה את עצמה כפמיניסטית. האחת קמה מספר פעמים בלילה כדי להניק את התינוק שלה, השנייה חזרה לפנות בוקר מהמועדון אחרי כמה "דרינקים", קופסת סיגריות, ואולי סמים.
אחת לא חולמת על עבודה מחוץ לבית בעשור הקרוב, השנייה מסיימת תואר שני, עובדת בשתי משרות, יש לה רשימה של "דייטים" שהיא צריכה להכניס לסדר היום העמוס שלה, כי קשה לה להחליט מי מחמשת הגברים שהכירה בחודש האחרון, הוא המתאים ביותר.
אלה, כמובן, שני הניגודים הקיצוניים, עם מעט משותף ביניהם. הרוב נמצא באמצע: נשים נשואות עם ילד או שניים, או שהן חיות עם חבר קבוע. אולי הן סיימו עכשיו את הלימודים או שהן משלימות תואר נוסף, הן מודעות לבריאותן ולמראה החיצוני שלהן, עושות ספורט, מטיילות בעולם, מקודמות בעבודה לתפקידים הדורשים ראש צעיר, מרץ ושאפתנות.
לא פעם הצורך בהצלחה כלכלית וחברתית נכנס לקונפליקט עם הצרכים הרוחניים והפיזיים. התחרות והלחץ החברתי גורמים לעיתים לאישה ללכת בכיוון שמנוגד לשאיפותיה. זה יכול להתבטא בדכדוך, במחושים גופניים, בתחושת עייפות וחוסר חיוניות. מעטות הן הנשים האמיצות שמצליחות ללכת בדרך שמתאימה להן, מבלי להתחשב בלחץ של הסביבה.
גם מבחינה גופנית, אישה עוברת שינויים עם הגיעה לגיל שלושים. אם כנערה, וגם בשנות העשרים לחייה היא הייתה מלאת מרץ, יפה ורעננה באופן טבעי, יכלה לדלג על שנת לילה ולהרגיש במיטבה, אם הגוף שלה היה גמיש וצעיר, אפילו אם לא הקפידה על תזונה נכונה ופעילות גופנית, בשנות השלושים הדברים האלה כבר לא מובנים מאליהם. מי שרוצה גוף חטוב וצעיר צריכה להקפיד על אימונים מסודרים, תזונה נכונה, ושינה מספקת לשם התאוששות מהתרוצצויות היום.
אישה שיש לה, או היה לה בן זוג קבוע, מגיעה לשיא החושניות והמודעות המינית, מכירה את הגוף שלה, ויודעת להפיק ממנו את ההנאה המקסימלית. היא יודעת מה עושה לה טוב, ומה היא לא מוכנה לעשות בשום אופן.
גיל שלושים יכול להיות גיל של הגשמת שאיפות גיל הנעורים, או לחילופין, גיל של אכזבה והתמרמרות. זהו גיל שבו אפשר עוד לתקן פגמים רגשיים מהילדות, ולתכנן את החיים, כל עוד לא מאוחר מדי.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
איזה דיכי
ראיון עם ד"ר מרק רויטמן ב "מעריב לנוער" 19.3.98
טל חיון
החדשות הטובות הן, שלא כל מצב רוח רע הוא דיכאון. תחושות חרדה ופסימיות במינונים סבירים הן עניין טבעי, ורק כשהן מתחילות להיות שכיחות מדי צריך להגיע לחדשות הרעות : אחד מכל חמישה אנשים סובל מדיכאון. בני הנוער, כצפוי, מהווים נתח גדול מביניהם, שלא תמיד מטופל ומאובחן כראוי.
קובייה אחת והכול יסתדר
תשכחו לרגע את כל מה שידעתם על שוקולד עד היום. מתברר, שמעבר לסגולותיו המופלאות והידועות של המאכל המתוק-מתוק הזה, מתהדר השוקולד בתכונה נוספת. שוקולד, וזה בדוק ומוכח מדעית, עוזר לצאת מדיכאון. יש לציין ולהדגיש שמדובר בעזרה לזמן קצר, שלא מהווה תחליף לטיפול, אבל בכל זאת השוקולד מכיל חומר מסוים בשם סרוטונין, שמשתתף בעיצוב מצב הרוח. כשאנחנו מדוכאים וחרדים, באזורים מסוימים של המוח קיים מחסור של החומר הזה ובליסת שוקולד עוזרת להתגבר עליו.
ד"ר רויטמן אומר שזו הסיבה לכך שלפעמים, דיכאון הולך ביחד עם השמנה. "אנשים מגלים שדברים מתוקים, כמו שוקולד או עוגיות, משפרים לזמן קצר את מצב הרוח. הבעיה היא שגם אלכוהול וסמים משפרים את מצב הרוח לזמן קצר ולפעמים אנשים משתמשים בזה לטיפול עצמי. "טיפול עצמי" כזה גם לא מרפא וגם גורם נזק".
אין לכם חשק לקום לבית הספר. נמאס לכם להיות ידידותיים לעולם החיצוני. אתם מסתגרים בחדר עם מוסיקה עגמומית. נראה לכם שכמות החצ'קונים שלכם מהווה סכנה לציבור. במקרים קיצוניים אתם מתחילים לחשוב מחשבות אבדניות והעתיד הנפלא שכולם צופים לכם נראה פתאום שחור משחור. כל אחד מהמצבים הלא נעימים האלה, והבה נודה שכולם מתוודעים אליהם מדי פעם, הם ביטויים לרמות שונות של, נעים מאד – דיכאון.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הדיכאון אינו תחום העיסוק הבלעדי של אביב גפן ומוקיריו. מחקרים מצביעים על כך, שבכל רגע נתון בין 20 עד 25 אחוז מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון זה או אחר. במילים אחרות, בקבוצה מקרית של מאה אנשים, לא כולל אביב גפן, סביר להניח שנמצא משהו כמו עשרים מדוכאים. בני נוער, כפי שאתם מנחשים, יהוו נתח לא קטן מהחבורה.
"הסביבה, התנועה והכיתה יכולים לגרום לבני נוער לתחושת דחייה וערך עצמי נמוך. לא במקרה אחוז המתאבדים בקרב צעירים וצעירות גבוה בהשוואה לשאר האוכלוסייה", מסביר ד"ר מרק רויטמן, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. "אצל בני הנוער, הסבל המוקדם בדרך כלל לא מאובחן, ולכן הנער/נערה מגיעים לייאוש הרבה יותר מהר.
כל כישלון, דחייה והשפלה נתפסים כבלתי הפיכים, ומובילים להחלטות קיצוניות ולנזק עצמי. אסור לזלזל גם במקרים של נזק עצמי לא חמור, כי זו למעשה קריאה לעזרה. במקרים רבים ההבדל בין פגיעה קלה לבין נזק ממשי יכול להיות דק מאד".
ד"ר רויטמן העוסק לא מעט בפענוח סוגיית הדיכאון, עזר לנו לפרק את המושג המורכב הזה. "בשבעים אחוז מהמקרים, דיכאון הולך ביחד עם חרדה", הוא מסביר. "התסמונת בנויה מסימפטומים רבים, ביניהם גם סבל פיזי, הפרעות שינה, חוסר תיאבון, ירידה במוטיבציה, דימוי עצמי נמוך, הרגשת אשמה, תחושה פסימית, חוסר תקווה, תחושה של עתיד שחור. חרדות מתבטאים בכאבים בכל מיני אזורים בגוף, דפיקות לב, פחד ממוות, כאבי בטן. אין לדיכאון מאפיין אחד בודד. הוא מתבטא במגוון גדול של סימנים".
למה אנחנו שוקעים בדיכאון?
"הסיבות לדיכאון מורכבות, אבל לפעמים זה נובע מסיבות גנטיות. ילדים שיש להם הורים או אחים דיכאוניים מועדים לסבול מדיכאון יותר מאחרים. גם טראומות ילדות, מחלות של אחד ההורים, מחלה של הילד, ביקורים תכופים בבתי חולים, גירושים טראומטיים, התעללות פיזית, נפשית ומינית, פרידה מההורים – כל אלה יכולים להוות בסיס להתפתחות של דיכאון".
מה ההבדל בין סתם מצב רוח רע לבין דיכאון רציני?
"מצב רוח רע של כמה שעות יכול להופיע אחרי פרידה מחבר או חברה, ציון נמוך, סכסוך בבית ובכל מקרה הוא חולף מהר. אבל אם זה ממשיך להתנהגות חריגה, להסתגרות ולתחושות של ערך עצמי נמוך, זה כבר משהו אחר. במקרה שזה נמשך זמן רב, מעבר לכמה שבועות, זה צריך להדליק אור אדום ויש לפנות לעזרה".
לטענת ד"ר רויטמן, בגלל הקושי באבחון מצבי דיכאון, רבים סובלים ממנו מבלי להיות מודעים לכך. "אנשים פונים לכתובת הלא נכונה", הוא מסביר. "הם לא מתלוננים על דיכאון או חרדה, הם מתלוננים על מחלות ועל מחושים, הולכים לרופא ועוברים בדיקות לא נחוצות, כשבעצם הבעיה שלהם - היא תסמונת דיכאונית. רופא משפחה, שיש לו חמש דקות לפציינט, לא יכול להיכנס לעניין של מה אתה מרגיש. הוא שואל מה כואב לך".
"מחקרים שנערכו בארצות הברית הראו שרק 15-18 אחוז מהמדוכאים מאובחנים על ידי רופאי משפחה. כל היתר ממשיכים לטייל בין הבדיקות עד שאומרים להם שאין להם שום מחלה, ושאולי הבעיה שלהם היא בכלל נפשית. לעומת זאת, בבדיקה של פסיכיאטר אפשר, בדרך כלל, לשלול כבר בהתחלה בעיות גופניות ולדעת שזו תסמונת דיכאונית".
ד"ר רויטמן מציין גם את החשיבות הפחותה שהאנשים הסובלים והסובבים מייחסים לדיכאון. "לאנשים יש תחושה שאין להם זכות להתלונן, כי בעצם הכול בסדר אצלם. לא נקטעה להם רגל, והם רק צריכים לקחת את עצמם בידיים. אנשים מסתובבים שנים עם דיכאון וחרדות, עם תחושה שהם כישלון. הם לא מבינים שזו בעיה שמצריכה פניה לפסיכיאטר. החברים וקרובים אומרים להם "הכול בסדר, מה חסר לך בחיים, קח את עצמך בידיים".
כמו כל דבר אחר בחיים, גם הדיכאון רק מחמיר כשמזניחים אותו. ד"ר רויטמן :"דיכאון מאובחן, בדרך כלל, בגילאי שלושים ומעלה. כשמבררים את ההיסטוריה, מתברר שעוד הרבה לפני זה, בגיל בית הספר, כבר היו קטעים של דיכאון שחלפו מעצמם. לפעמים בלי טיפול, לפעמים עם טיפול קצר, אבל בלי אבחון מלא וטפול רציני. למה? כי אצל בני נוער, הדיכאון מתבטא בצורה אחרת. גם רופאים שמסוגלים לאבחן דיכאון, מתקשים לאבחן אותו אצל צעירים. מבוגר בדיכאון נראה דכאוני, זז בכבדות, לא ישן בלילה, סובל מחוסר תאבון".
"אצל צעירים, לעומת זאת, הביטוי יכול להיות גם במצבי רוח, תחושת ערך עצמי נמוך, תחושת אשמה, תפיסת עולם דיכאונית, התנגדות למסגרות של משפחה ובית ספר, פחדים הקשורים בזהות מינית ובזהות בכלל וחיפוש אחר קבוצות השתייכות. לפעמים זה מלווה בהידרדרות לקבוצות שוליים עברייניות או כתות ולפעמים המתבגר מתנסה בסמים. הוא רואה שזה מרגיע אותו לזמן קצר וממשיך עם זה, ואז יש כאן כבר בעיה של התמכרות".
במילים אחרות, מה שמתחיל בסתם מצב רוח לא טוב, יכול להיגמר רע מאד.
"כן, ולכן, כשרואים אצל נער/ה שינוי, כדאי לשלוח אותם לבדיקה רצינית. לפעמים זה יכול להציל אותם מסבל מיותר של שנים".
איך? מהם הדרכים לטיפול בדיכאון?
"אפשר לעזור באמצעות פסיכותרפיה, לפעמים בשילוב של טיפול תרופתי. אצל בני נוער הרבה פעמים אין צורך בטיפול תרופתי. בפעם הראשונה דיכאון יכול לחלוף גם בלי טיפול. בפעם השנייה הוא כבר יכול להימשך יותר זמן, ואחר כך לא צריך סיבות כדי להיכנס לדיכאון. מספיק שחברה תגיד "איזו טיפשה" בשביל שנערה תפגע מזה ותיכנס לדיכאון. בכל פעם הדיכאון יהיה קשה יותר. אצל מתבגרים, כל סימן של מצוקה יכול להיות ביטוי למצב דיכאוני חרדתי".
כל מקרה דורש טיפול?
"לא. פעמים רבות מצבים של דיכאון חולפים מעצמם בעקבות הישגים חברתיים וגדילה, במהלכה מתוודעים אל כוחות נוספים שעוזרים להתפתחות האישית. אבל אצל אחוז מסוים, המצב מידרדר ומוליד דברים שמאובחנים רק בבגרות".
יש גילאים מסוימים שמועדים לדיכאון יותר מאחרים?
"לכל תקופה יש את הפגיעות שלה. בגיל מוקדם, הילד מאד תלוי בהורים ומצב לא טוב ביניהם, מתח או מחלה של אחד מהם יכולים להטביע בילד תחושת דיכאון כבר בגיל צעיר. אחר כך, בגיל ההתבגרות, מתרחשים כל מיני תהליכים כמו השתלבות במסגרות ומקובלות בחברה, ולכן יש לו את היכולת לתקן או להחמיר מצבים שהתחילו מוקדם יותר. גם הצבא ובמיוחד הטירונות מהווים מסגרת מלחיצה עם הרבה דרישות".
איך אפשר לזהות דיכאון?
"בדרך כלל הסביבה קולטת את הביטויים הלא מילוליים כמו העדר ברק העיניים, תנועות וכו'. אנשים בדיכאון משדרים אותו בצורה לא מודעת, וזה נקלט אצל אחרים. לכן, זה כמעט בלתי אפשרי להסתיר דיכאון לאורך זמן".
זה נכון לומר שכולם סובלים מדיכאון באופן זה או אחר?
דיכאון וחרדה הם תחושות אנושיות כלליות ומקובלות. בלי תחושת חרדה לא היינו נזהרים מסכנות שונות שאורבות לנו בעולם, לא היינו נזהרים ביחס שלנו לאנשים אחרים. לכן במידה מסוימת, זה מנגנון שמגן עלינו".
האם ישנה דרך להימנע מהתחושות האלה?
"מצב משפחתי תקין, משפחה בריאה, יחסים טובים עם ההורים וחינוך נכון יכולים להיות ערובה לחוסן נפשי של המתבגר וליכולת שלו להתמודד עם שינויים או פגיעות טראומטיות שיעברו עליו בחיים. בסיס רעוע כמו שנאה בין ההורים, אסון במשפחה או גירושים טראומתיים, יכול להוביל להתפתחות בעיות שונות, כולל דיכאון".
ואיך אפשר לדבר על דיכאון מבלי להתייחס לגורם הראשון שלו : קשרים רומנטיים. זה עדיין לא הוכח מדעית, אבל אפשר לנחש שרבים מכם כבר עברו תקופות פחות בהירות בגלל בנות (אצלכן אלו היו הבנים).
ד"ר רויטמן צוחק על ההצעה להכתיר את המושג "דיכאון חבר" כמושג פסיכולוגי מן המניין, אבל הוא מודע לפופולאריות של דיכאון מסוג זה. "ענייני חברות בעצם קובעים את הערך של המתבגר בעיני עצמו", הוא מסביר. "כל פגיעה, דחייה, עזיבה, זלזול, בגידה, גורמים לפצע נפשי די עמוק, שלפעמים מגליד ולפעמים בונה תעלה לפגיעות נוספות".
כל הזכויות שמורות למכון השרון
