עבודה במסגרת החוג לפסיכותרפיה, בית הספר ללימודי המשך ברפואה, אוניברסיטת תל- אביב - המדריך פרופ' אלכסנדרוביץ דב -1984

 

ד"ר מרק רויטמן

 

 

תאור המקרה

 

 

הטיפול אותו אני מציג התחיל במחלקה פתוחה של בית חולים ונמשך כטיפול פסיכותרפויטי אינדיבידואלי במשך שנתיים וחצי במסגרת אמבולטורית.

 

אריה, בן 24, יליד הארץ, רווק, התקבל למחלקה פתוחה עם הפניה ממרפאה אזורית בגלל התקפי חרדה קשים, דיכאון ומחשבות אובדניות.

 

אריה הינו בן יחיד למשפחה של ניצולי שואה. הוריו יוצאי מזרח אירופה, אביו בן 55, עובד כמפיץ עיתון. האם, בת 47, עקרת בית. שניהם היו במחנות ריכוז.

 

משפחת האם נספתה. התחתנו בארץ ב- 1953. אימו של אריה עברה מספר הפלות טבעיות וב- 1956 נולדה בת שנפטרה בגיל כמה שבועות. אריה נולד בשנת 1958.

 

הריון היה בעייתי והאם שכבה מספר חודשים בבית החולים בשמירת הריון. אריה התפתח כילד רגיל, לא היו בעיות בגיל הרך. בגיל 6 נפל ממרפסת קומה ב' וכפי שאימו מספרת, ניצל בנס. סיפור זה מסופר בבית בהזדמנויות שונות. זוכר את עצמו בבית הספר היסודי כילד ביישן, שמן עם משקפיים. בגיל 15 עבר ניתוח בגלל קריפטורכיזם ולדברי האם אשך אחד פחות מפותח. זכור לו שרופא שבדק לו את האזור הגניטאלי שאל אותו אם הוא מאונן הרבה.

 

אריה היה סבור במשך תקופה ארוכה שהבעיה באשכים היא תוצאה של אוננות. בערך באותו זמן התגלתה מחלת ויטיליגו כאשר הכתמים שהופיעו והתפשטו היו באזור הסנטר, הכתפיים ובאזור הגניטאלי כולל אבר המין. אריה מאד סבל ממחלת העור. הוא התבייש בכתמים וניסה להסתירם, נמנע מלהתפשט בנוכחות חברים ומללכת לים.

 

הוריו לקחו אותו לביקורים רבים אצל רופאים שונים בחיפוש אחר טיפול מתאים.שנים השתמש במשחה קוסמטית שהיו מביאים לו מחו"ל.

 

אריה סיים בית ספר יסודי בהצטיינות והתקבל למגמה הומנית, אך אביו העבירו לבית ספר מקצועי למגמת אלקטרוניקה, שם היה תלמיד בינוני. לקחו לו מורים פרטיים באנגלית ומתמטיקה.

 

כאשר אריה היה בן 17 התגלה אצל אימו סרטן והיא עברה ניתוח כריתת שד. בבית ניסו להסתיר מאריה את הכאב והסבל של האם, אך הוא שמע איך היא בוכה בלילות. לפעמים לא היה בטוח אם אימו בוכה בגללו או בגלל המחלה וזה גרם לו תחושה קשה של חוסר אונים ואשמה. אימו סבלה גם ממחלת אולקוס ואחרי ויכוחים עם אריה נהגה להראות שסובלת מכאבים.

 

לאחר סיום בית ספר תיכון התגייס לחיל אוויר ושרת 4 שנים כטכנאי אלקטרוניקה בבסיס חיל אוויר קרוב לבית. בתקופת הלימודים בתיכון ובזמן השירות הצבאי, היו לאריה חברים רבים איתם גדל, למד ועם אחד מהם שרת באותו בסיס.

 

ביחסים עם חבריו היה תמיד נגרר. חברים אהבו אותו בגלל יושרו, נאמנותו וחוש ההומור שלו. ביחסים עם בנות היה תמיד ביישן והרגיש עצמו נחות. הוא הסביר זאת לעצמו בכתמים בעור. היה משוכנע שכל בחורה תדחה אותו כי הכתמים בוודאי נראים לה מגעילים.

 

במסיבות נהג לשבת בצד ולא העז לרקוד. כאשר הכירו לו בחורות היה מנתק איתן קשר אחרי הפגישה הראשונה או השנייה בטענה שהן לא מתאימות לו ויש להן חסרונות רבים.

 

בבסיס נהג להתקלח לפני או אחרי כולם כדי לא לגלות את הכתמים. בכל הזדמנות היה חוזר הביתה. מבחינה מקצועית תיפקד בצורה משביעה רצון. יחסיו עם מפקדו היו טובים והוא העריך אותו כאדם בשל והגון. ניהל עם המפקד שיחות ארוכות על בעיותיו ועל העתיד.

 

בכל תקופת השירות הצבאי אריה היה מרוכז בתוכניותיו לעתיד כאשר ברור היה לו שילמד אלקטרוניקה. ראה את עתידו כמהנדס אלקטרוניקה "מצליח, בעל חוש הומור, לשון חדה, עם אישה יפה, מכונית חדשה. פנטזיות אלה היו מכסות אצל אריה על תחושה של נחיתות וחוסר בטחון. הם גם עזרו לאריה להימנע מחיפוש אחרי פתרונות לבעיות בהווה. למרות זאת מספר פעמים רצה לשוחח עם פסיכולוג בבסיס אך לא היה לו האומץ לעשות זאת.

 

הוריו סיפרו לכל הקרובים והמכרים שאריה עתיד ללמוד הנדסת אלקטרוניקה.הם מאד התפארו בזה ואריה הרגיש אחריות גדולה המוטלת עליו.

 

במשך חצי שנה היה מבלה ימים שלמים במכון כושר בפיתוח הגוף כי הרגיש עצמו שמנמן ולא מספיק אתלטי, דבר שלא התאים לדימוי שבנה לעצמו.

 

הוא נרשם לאוניברסיטה להנדסת אלקטרוניקה אך לא התקבל. חברו לתיכון ולצבא גם לא התקבל והחליט ללמוד הנדסת כימיה. אריה עשה כמוהו, למרות שלא ידע מה יצטרך ללמוד ומה יעשה בעתיד עם המקצוע הזה.

 

עם תחילת הלימודים היה אריה צריך, לראשונה בחייו, לעזוב את הבית ולחיות לבד. אימו דאגה מאד לאוכל ואריה היה "סוחב" לדירתו אחרי כל סוף שבוע סלים מלאים עם מזון עם הבטחה לאימו שיאכל 3 פעמים ביום ושיכין לעצמו סלטים וארוחות צהריים מבושלות.

 

 

מחלה נוכחית

 

 

מתחילת הלימודים, כ- 8 חודשים לפני אשפוזו, הרגיש עצמו בחרדה. לא היה מסוגל לארגן את הזמן. בזבז זמן רב על הכנת ארוחות, הרגיש עצמו בודד (חברו התחתן לפני תחילת הלימודים). העסיקו אותו מחשבות שחברו מצליח יותר ממנו.

 

בהרצאות היה בחרדה שלא יבין את המרצה ואכן לא היה מסוגל להתרכז. נשאר ללמוד עד מאוחר בלילה אך הרגיש שהתפוקה שלו אפסית ושאינו מתקדם בחומר.

 

בבחינה במקצוע היה במתח רב, לא היה מסוגל לקלוט את תוכן השאלות, עזב את הבחינה באמצע, הרגיש שעולמו חרב עליו. נכשל בעוד שתי בחינות, הרגיש שזקוק לעזרה נפשית דחופה. פנה למכון פרטי אך הרגיש שלא מבינים אותו. חזר הביתה.

 

טען שכל מה שעשה בחייו היה מוטעה, שהיה צריך לחיות אחרת. התחיל לקרוא ספרים ומאמרים על מחלות נפש. השווה עצמו עם התיאורים בספרות. רוב הזמן שכב במיטה, לא תיפקד, התבייש לענות לטלפונים. התקשה להירדם בלילה. לא היו שינוים במצבו במשך היום. כל כמה דקות היה רץ לשירותים.

 

הוריו ניסו להסתיר את מצבו וכאשר היו שואלים בטלפון מה נשמע אצל אריה, היו אומרים שהכול בסדר ושהוא לומד.

 

אריה המשיך לחפש עזרה. הגיע למרפאה אזורית, נבדק על ידי הפסיכיאטר ונשלח לאשפוז. בדרך לבית החולים ביקש לחזור הביתה בטענה ששכח ספר. האב הלך איתו והתברר שניסה לקחת אקדח שהיה לו בבית. גילה לאביו מחשבות אובדניות. במצב זה התקבל לאשפוז.

 

 

סטטוס

 

 

בבדיקה ראשונית נראה לפי גילו, מסודר בהופעתו, באי שקט פסיכומוטורי רב.ביצע את ההוראות שניתנו לו. פניו ועיניו של אריה ביטאו סבל רב, חרדה ודיכאון.המודע היה צלול, ההתמצאות בזמן, במקום ובסיטואציה היו תקינים. האפקט היה חרדתי במידה ניכרת עם גוון דיכאוני.

 

ניסה להסביר את הרגשותיו, דיווח על הרגשת דהראליזציה ודהפרסונליזציה - כאילו הכול בחלום וזה לא הוא שעשה את הדברים, לא הוא שעזב את הלימודים, לא הוא שבא לבית החולים. לא היה מסוגל לסיים מחשבה כלשהי עד הסוף. סיפר על הרגשה שעומד להשתגע, מרוצה שסוף סוף נמצא בבית חולים כי יכול להרשות לעצמו להיות חולה.

 

טען שלא מסוגל לעשות מאומה ואף לא לדבר עם אנשים. יכול לשוחח רק עם צוות רפואי כי יודעים שהוא חולה. ביטא מחשבות אובדניות ואף תוכניות להתאבד בעזרת האקדח שברשותו. לא גילה מחשבות שווא ולא הייתה עדות להפרעות בפרספציה.

 

בבדיקה גופנית: דופק בסביבות 120 לדקה, סדיר. הזיע בכפות הידיים.אזורים של דהפיגמנטציה בעור הפנים, הכתפיים והאגן. שאר הבדיקות הגופניות היו בגדר הנורמה.

 

 

שיקולים אבחנתיים

 

 

היה קשה להגיע לאבחנה קלינית חד משמעית בתחילת האשפוז: הסימפטומים של אי-שקט חרדה דיפוזית קשה, אפקט דיכאוני, מחשבות על ערך עצמי נמוך, רגשי אשמה, מחשבות אובדניות יחד עם הפרעות בשינה תמכו באבחנה של מחלה אפקטיבית.

 

לא היה ניתן בבדיקה ראשונית לשלול לגמרי אפשרות של משבר פסיכוטי כהתחלה או כהתפתחות של תהליך סכיזופרני. בכיוון זה תמכו חרדה דיפוזית קשה, חוסר תפקוד וצמצום של פעילות חברתית בתקופה של כחצי שנה לפני האשפוז.

 

יחד עם זאת, מתחילת האשפוז היה ניתן לקשור קשר אמוציונאלי חזק עם אריה.היה נראה הרבה יותר רגוע ודיווח על הקלה אחרי כל שיחה אם כי לזמן קצר.

 

חיפש קירבה למטפל ועשה מאמצים עליונים להבין איך הגיע למצב בו נמצא. הוא קשר את מצבו עם אירועים והתפתחויות בעבר, דרכו בחיים, יחסיו עם ההורים ועם החברים, דיבר הרבה על המשבר בלימודים.

 

כל הדברים האלה נשמעו מאד רלוונטיים. לא היה פער בין האפקט לתוכן החשיבה ולא היו סימנים להפרעות בתוכן החשיבה. זה נתן אפשרות לחשוב שמדובר במצב של חרדה קשה עם התקפים של פאניקה אצל גבר צעיר בעל אישיות תלותית שלפחות כל תקופת ההתבגרות גילה הסתגלות גבולית ופעל תוך רמת חרדה גבוהה, עליה היה מתגבר על ידי צמצום פעילות חברתית ופיצוי על הצמצום הזה בדמיון.

 

ניתוק פתאומי מהבית ומההורים בפעם הראשונה בחייו והצורך להתמודד עם הבעיות במציאות ולא בפנטזיה העלו את רמת החרדה עד להתקפי פאניקה תכופים וגרמו למשבר שבעיצומו הגיע לאשפוז פסיכיאטרי.

 

לפי III-DSM לאבחנה של Panic Disorder דרושים הקריטריונים הבאים:

לפחות 3 התקפי פאניקה בתקופה של 3 שבועות.

 

 

ארבעה קריטריונים שהם:

 

 

1.תחושת דהראליזציה ודהפרסונליזציה.

2.הזעה.

3.דפיקות לב.

4.פחד להשתגע.

שלילת מחלות גופניות ומחלות פסיכיאטריות כמו סכיזופרניה ומחלה אפקטיבית.

 

 

פרוט השיקולים לבחירת סוג הטיפול

 

 

לאחר כשבועיים של נסיון טיפולי על יד פנוטיאזינים, אריה המשיך להיות באגיטציה קשה והנטיות האובדניות לא פחתו. בשלב זה הוחלט להתחיל טיפול בנזעי חשמל. לאחר מספר טיפולים הייתה הטבה מסוימת במצבו. קשה היה לנבא, בשלב זה, שהטיפול באריה יתפתח לשנתיים וחצי של פסיכותרפיה דינמית אינטנסיבית.

 

 

תאור התהליך הטיפולי

 

 

מקובל להשוות תהליך טיפולי עם תהליך גדילה. במבט לאחור אני סבור שהתפתחותו של אריה בטיפול היא דוגמא לתהליך כזה. גם ביחס שלי לאריה אפשר לראות התפתחות מיחס של הורה לתינוק חסר אונים, להורה של ילד העושה את צעדיו הראשונים, להורה של נער מתבגר, להורה כחבר מבוגר ודמות להזדהות וליחס של שווה עם שווה - בוגר עם בוגר.

 

בשבועות הראשונים אריה שכב רוב הזמן במיטה מכוסה מעל הראש. הוא לא היה מסוגל לשוחח יותר מכמה דקות. לכן הייתי מספר פעמים ביום נכנס אליו לחדר, יושב לצדו, מנסה לשוחח איתו. בהתחלה היה מסוגל לדבר רק על הכישלון בלימודים, כאשר קשה היה להבין מה בדיוק קרה שם.

 

נושא נוסף שהופיע קצת יותר מאוחר היה נושא הכתמים בעור, כאשר היה דמיון רב בין הצגת המשבר באוניברסיטה ובעיית הכתמים בעור. לפעמים שני הנושאים עלו ביחד והיה ברור יותר ויותר שקיים קשר דינמי ביניהם.

 

בימים אלה עודדתי את אריה לקום מהמיטה, לנסות להרכיב "פאזל", לקרוא עיתון, להיכנס לריפוי בעיסוק ולבסוף להתחיל לצאת הביתה אחרי הצהרים. כל צעד כזה היה בשביל אריה הישג ושנינו שמחנו להצלחות אלה. התחושה של אריה הייתה שהוא אינו מסוגל לשום דבר.

 

ברגע שנכשל באוניברסיטה, הכול התמוטט ואין סיכוי שיצליח במשימה פשוטה ביותר. גם בבית בילה את רוב הזמן במיטה והיה נכנס למתח רב בכל פעם שהטלפון צלצל. רק אחרי מספר שבועות היה מוכן לענות לטלפון ואף הסכים שחברים יבקרו אותו. היה מאד מתוח בחברתם, רצה שילכו כמה שיותר מהר.

 

הייתה לו תחושה שהם יודעים כל מה שקורה לו בפנים. הרגיש לגמרי חשוף ופגיע בפניהם ובפני כל אדם איתו בא במגע. שאלתי את אריה אם גם בפני הוא מרגיש חשוף. על זה השיב: "כן, אבל אתה לא תיפגע בי, אני מרגיש שאתה רוצה לעזור לי".

 

עוד בהיותו חולה יום, אריה התחיל להתעניין באפשרות תעסוקה, כאשר היה מתלבט קשות בין הצורך הפנימי לכבוש את הפסגות ולהיות מהנדס והמציאות בה הרגיש מאד חלש, חסר אונים, מתוח במחיצת אנשים ומדוכא כאשר נשאר לבד.

 

מצא עבודה כטכנאי אלקטרוניקה במפעל קטן. זה היה כ- 3 חודשים אחרי אשפוזו. בעל המפעל היה מרוצה מאריה ונתן לו תפקיד של אחראי על קבוצת עובדים, ביניהם מספר בנות איתן הרגיש במיוחד לא נוח. הוא נמשך אליהן אבל חשש מלהתקרב כי פחד שתתגלה זהותו האמיתית, בו בזמן שהוא משחק תפקיד של גבר קשוח, ציני, בוגר חיל האוויר, סטודנט שזמנית הפסיק את הלימודים, בעל ניסיון רב עם נשים.

 

הוא הרגיש צורך תמיד להתלוצץ, לספר בדיחות גסות. המשחק המתמיד היה מתיש את אריה. הוא חש ניתוק בינו ובין אנשים ושלא ניתן לגשר בין התדמית שבחר לעצמו ובין אריה האמיתי. מתח זה גבר כאשר אחת הבחורות התחילה לגלות בו עניין.

 

אריה הביע חששות שלא יהיה מסוגל לשחק כל הזמן איתה ושהיא תגלה שהוא לא "דון ג'ואן". היא עלולה גם לגלות את הכתמים ואז היא תדחה אותו.

 

בבית חל שינוי ביחסים של ההורים כלפיו. אם פעם היו כופים עליו את רצונם, כעת לוחצים עליו שיחליט בעצמו: ערב אחד רצה לקחת את מכוניתו של אביו אך כאשר שמע שההורים מתכוונים לצאת מן הבית נתן להם את המפתחות. אז ההורים התפרצו: "איפה ההחלטה שלך, איפה אתה! אתה צריך להלחם על מה שאתה רוצה, אתה כן תיסע"!. "שינוי זה מבלבל אותי לגמרי" - סיכם אריה.

 

הוא קיבל צו מילואים ל- 40 יום. התגובה הראשונה הייתה להשתחרר מהצבא.הרגיש שלא יהיה מסוגל לשחק כל כך הרבה זמן. פעם הייתה לו מטרה. כולם ידעו שהוא הולך ללמוד הנדסת אלקטרוניקה. איך יודה בכישלון, ואם ייוודע להם שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ... המצב היה רציני.

 

היה לי ברור ששחרור מהצבא יהיה בשביל אריה פגיעה קשה נוספת בדימוי העצמי. במשך כמה שיחות דיברנו על חששותיו ולבסוף החליט לנסות ולצאת למילואים כאשר אני תומך בגלוי בהחלטה זו. הבטחתי לאריה שאתקשר אליו בערבים הביתה.

 

בימים הראשונים היה מתוח מאד, לא ישן בלילות למרות שישן בבית, אך אחרי כמה ימים נעשה יותר קל ולא היה צורך להמשיך בקשר הטלפוני. אריה סיפר לאחר סיום המילואים, שהסתדר טוב עם אנשים ועם התפקיד.

 

הוא הכיר בבסיס חיילת, דיבר איתה הרבה והבטיח להתקשר אליה. גם הבחורה מהמפעל, תמי, המשיכה לגלות בו עניין. הכיר גם בחורה במסיבה, אבל המחשבה על פגישה עם בחורה מכניסה אותו למתח. פיתרון למתח זה היה מוצא אריה בתירוצים כמו: "לחנה מהבסיס אני לא יכול להתקשר כי כבר עבר זמן רב, לתמי לא יהיה על מה לדבר עם החברים שלי, שהם כולם סטודנטים" וכו'.

 

לכל שיחה אריה היה בא עם סיפורים על הכרויות חדשות כאשר בכל פעם היה מוצא סיבות ודרכים להימנע מהמשך הקשר. בשיחות אלה עלה הנושא של פחד מדחייה וכישלון. הוא ביטא את הפחד מכישלון ביחסי מין באותה נשימה עם הכישלון שלו בלימודים ואת הציפיות מעצמו כגבר: "הן חושבות אותי לדון ג'ואן", ביטא יחד עם הציפיות שלו מעצמו בחיים: "כולם חושבים שאני גאון וצריך להיות מהנדס אלקטרוניקה".

 

היה ברור שאריה מעלה נושאים אלה בשיחות כי מצפה לעזרה ממני. הרגשתי שהוא פונה אלי כאל חבר מבוגר, שהשווה את יחסיי אליו עם יחסו של מפקדו. גם איתי וגם איתו יכול לדבר על הבעיות שלו מבלי לפחד שנשתמש בחולשתו כדי לפגוע בו.מרגיש ששנינו מחבבים אותו ורוצים לעזור לו.

 

בגלל הדחיפות בה אריה הביא את הנושא החלטתי בשלב זה להשתמש באלמנטים התנהגותיים במהלך הטיפול.ביקשתי מאריה לדמיין מפגש עם מישהי מהנשים עליהן סיפר בפגישות האחרונות.

 

הדבר גרם לצרור אסוציאציות על דימוי הגוף, דימוי גברי, כתמים באבר המין, חשש מדחייה, הצורך להיות הטוב ביותר. יכולנו לעבד נושאים אלה בשיחות ובאחת השיחות הבאות אריה סיפר שקבע פגישה עם תמי. סיפר שעדיין חושש שלא יצליח ביחסי מין. אמרתי לו שאני לא ממליץ לו לנסות לקיים יחסי מין בפגישה הראשונה ושינסה לפתח קירבה גופנית ללא יחסי מין.

 

לשיחה הבאה אריה בא מאד מאושר. סיפר שבפגישה עם תמי "היה הכול חוץ מיחסי מין", ששניהם מאוד נהנו מהקרבה. סיפר שתמי ראתה את הכתמים אבל הוא לא הרגיש שזה מפריע לה. זמן קצר אחרי פגישה זו אריה סיפר שהם מקיימים יחסי מין מלאים.

 

המפעל בו אריה עבר כ- 4 חודשים עמד להיסגר. הוא הרגיש טוב שם, התייחסו אליו טוב ואנשים אהבו אותו. ערב אחד ניסה להתחלק בהרגשות אלה עם אביו.

 

זה שמע אותו, אחר כך קם ואמר לו בביטול: "שטויות, אל תיקח ללב" ופתח טלוויזיה. אריה היה מאד מאוכזב מתגובה זו. הוא אמר לי: "בטח, בשבילו זה לא הישג גדול. הוא יהיה מבסוט רק אם אהיה מהנדס אלקטרוניקה".

 

פה התחיל תהליך ארוך של הפרדה בין הציפיות של ההורים ובין הציפיות של אריה מעצמו: אם אמצא עבודה טובה אולי לא אלך ללמוד! אני לא שואל אותם עכשיו, אני עושה מה שטוב בשבילי.

 

למשל עם האוטו - פעם הייתי נותן להם דין וחשבון, עכשיו אני לוקח את האוטו מתי שאני צריך". או בפעם אחרת: "הם רוצים לדעת איפה אני נמצא כל רגע, שאתקשר הביתה אם אני מאחר ואני אומר להם שהם לא חייבים לדעת את הכול ... פעם הם היו דוחפים לי אוכל ועכשיו דורשים ממני שארזה".

 

העצמאות שאריה הסתער עליה במהירות כזו גם נראית מפחידה לפעמים: "מה כדאי להיות, טכנאי, הנדסאי, מהנדס? אולי כדאי יותר לעבוד". הרהורים אלה מכניסים אותו למתח, הופיעו כאבי ראש.

 

מרגיש שהוריו נטעו בו ציפיות גבוהות מעצמו מבלי לתת לו הכוח להגשים אותן. מרגיש שציפיות אלו הפכו לחלק מעצמו וקשה לו להפריד בין מה שהוא באמת רוצה מעצמו ומה שהחברה והוריו מצפים ממנו.

 

אריה מצא עבודה חדשה במפעל גדול. הספיק לעבוד חודש וגויס למלחמה. אחרי ששוחרר סיפר שתיפקד טוב ולא היו בעיות למרות עומס העבודה ושעות שינה מעטות. סיפר שיש לו עכשיו מפקד חדש והוא חלש אופי ולכן אין חלוקה צודקת של עבודה.

 

"גם במפעל שורר בלגן, אין סדר, אין צדק". שיקפתי לאריה שזה צריך להיות קשה לחיות בעולם בו אי אפשר לסמוך על שום דבר ועל אף אחד. הייתה לי תחושה שכאשר אריה מדבר על האכזבה מסמכות הוא מדבר על אכזבתו מאביו.

 

נתתי לו אינטרפרטציה זאת. אריה נדהם: "אתה מדבר על אבא שלי? איך ניחשת שאני כל הזמן חושב על זה? רק הבוקר דברתי עם אימא שלי על זה. אתה יודע, שאני חושב על אבא שלי, יש לי דוגמא מול עיני - איזה אדם אני לא רוצה להיות.

 

אני רוצה להיות בדיוק 180 מעלות מאבא שלי. רק שלשום בערב שאלתי אותו אם אני יכול לקחת את המכונית, במשך שעה הלכתי אחריו והוא לא אמר לי: "לא - לא, ולא - כן. אף פעם הוא לא יגיד מה הוא חושב. אני מצפה ממנו שידריך אותי, שילמד אותי מניסיונו בחיים, אבל הוא אף פעם לא מספר ולא נותן עצות, רק מבקר: "ידעתי שתעשה כך,ידעתי שזה לא יצא לך".

 

אם פעם אריה היה נשאר מבולבל ומדוכא ובורח לעולם הפנטזיות, עכשיו יש לו כוחות להמשיך ולחפש אחרי דמויות להזדהות גם בסביבתו שמתרחבת מיום ליום וגם בקשר איתי בטיפול. הוא פונה לעובד ותיק במפעל שאותו הוא מחבב: "אם הייתי הבן שלך, מה היית אומר לי - איך להתנהג במפעל, ממה להיזהר, מה כדאי, מה לא כדאי?"

 

בעבודה אריה מחפש אתגרים חדשים. קיבל עבודה לא שגרתית: "זה כבר לא היה, סתם לחבר חוטים". היה צורך בידע של חומר תיאורטי, לקרוא שרטוטים.בתחילה תחושתו הייתה שלא יתמודד אף פעם עם זה, אבל אחרי שקרא ספרות במשך כמה ימים, חשב על הבעיה, ביצע את העבודה בצורה הטובה ביותר.

 

היה מאד מרוצה מעצמו, גם המנהל היה מרוצה והוא שאל את אריה אם בכוונתו להישאר במפעל. זה החזיר את אריה להתלבטויות הישנות על הלימודים. אריה ביקש שהות לחשוב. לשיחה הוא בא עם ההחלטות. הוא נרשם לבית ספר להנדסאים למקצוע האלקטרוניקה.

 

מאבקו של אריה לעצמאות שוב מתמקד סביב המכונית. הוא עשה חשבון שחסכונותיו יספיקו כדי קניית מכונית ישנה ועדיין יישאר לו כסף כך שלא יהיה תלוי בהוריו. אבל הוריו דרשו שיוציא את כל כספו ויקנה מכונית חדשה. לבסוף הגיע עם הוריו לפשרה: הוא ישקיע מחצית ממחיר המכונית וגם הם ישקיעו מחצית המחיר וכך יישאר לו מספיק כסף לממן שנתיים של לימודים.

 

גם בסיטואציה הטיפולית אריה מבטא את הצורך שלו לעצמאות יחד עם חששותיו: החליט לנתק את הקשר שלו עם תמי: "אז לחבר שלי אני יכול לספר את הדברים כמו שהם והוא יגיד: תשמע אריה, תעזוב את תמי, היא לא בשבילך". ואיתך אני לא יכול להיות גלוי, אני מרגיש שאתה מטיף לי מוסר, אז אני שואל את עצמי, מה פתאום אני בא ומספר את הדברים האלה שהם כל כך אישיים? אני נלחם עם ההורים שלי שלא יגידו לי מה לעשות אז כאן זה יהיה. אני שואל את עצמי בשביל מה אני צריך את זה"?.

 

שאלתי את אריה: " אז למה בכל זאת אתה בא"? "כי אני ממושמע. אם אתה אומר שצריך לבוא אז אתה יודע. אני סומך עליך. אני מתייחס אליך כמו לכירורג". אם כירורג היה אומר לי, תשמע אריה יש לך גידול בבטן - אתה צריך ניתוח הייתי חושב: אם הוא אומר אז צריך. הייתי נשכב על שולחן והוא היה פותח לי את הבטן וחותך מה שצריך".

 

השוואה זו הזכירה לי את הסיפור של אריה על ניתוח באזור הגניטאלי אותו חווה כילד כעונש על אוננות. גם עתה אריה רוצה לעזוב את תמי כי הכיר בחורה אחרת והוא תופס אותי כמבקר (מסרס) אותו.

 

אמרתי לו: "יש לי הרגשה, אריה, שאתה לא רק רואה אותי ככירורג, אתה גם פוחד שאני אחתוך לך מה שלא צריך לחתוך ... " האינטרפרטציה כנראה הייתה במקום. אריה התחיל לדבר בחופשיות רבה יותר עם תחושה של הקלה. הוא דיבר על זה שבעצם הוא חופשי, שהוא מבין שיוכל להפסיק מתי שהוא רוצה והוא בעצמו מעוניין להמשיך את הטיפול.

 

באחת השיחות אריה סיפר ששוחח במשך שעות עם אימו, ניסה להוכיח לה שאביו אשם בזה שאין ביניהם קשר ושאם הוא היה רגיש יותר למה שמתרחש לו, היה שולח אותו לפסיכולוג בגיל 17-18, אולי אז לא היה קורה מה שקרה.

 

אימו לבסוף הסכימה לדעתו אך אמרה: "תדע שלמרות כל זה הוא מאד אוהב אותך". "ואני יודע שהוא לא רוצה ברעתי, אני יודע שאני הכול בשבילו, הוא כזה דאגן, יותר מאימא. אם כמות הדאגה היא מדד לאהבה - אז הוא מאד אוהב אותי. כשהייתי חולה הוא דאג מאד, רק שהוא לא יודע לבטא את זה". אריה אמר את הדברים האלה כשהוא מאד נרגש, כאילו גילה בפעם הראשונה שאבא אוהב אותו.

 

כנראה שבעקבות גילוי זה חל שיפור ביחסים בין אריה לאביו. בפעם הראשונה דיברו על הטיפול של אריה. אביו התעניין מה הוא עושה בשיחות. אריה סיפר שהוא בא ומדבר, במשך שעה שלמה. אבא שאל: "ומה הוא אומר"? אריה אמר לו שכמעט שום דבר. אבא היה מופתע. "הסברתי לו שאתה פשוט עוזר לי לחפש בעצמי פתרונות לבעיות שלי ולא לברוח מהן.

 

אריה דיבר עוד עם אביו על המשבר שלו ועל משמעות הטיפול בשבילו. אריה אמר: "נכון שהמשבר זה דבר לא רגיל, לא טבעי, אבל היום אני מרוצה שזה קרה לי - זה פתח לי את העיניים לכל מיני דברים שקודם לא חשבתי עליהם".

 

אריה המשיך: "אני מרגיש כמו דג שההורים תפסו אותו ומחזיקים אותו חזק (אריה הראה את זה בתנועה מאד ציורית כאילו מחזיקים דג גדול בין היד ובית השחי), כאילו הם החזיקו אותי בראש ואני אפילו לא הבנתי מה קורה, לא ניסיתי להשתחרר"!.

 

מאבק השחרור של אריה מהתלות בהוריו ודמויות סמכותיות אחרות עובר לסיטואציה הטיפולית כאשר אני בהדרגה נהפך למוקד לכל הבעיות שלו. בפעם הראשונה במשך כל תקופת הטיפול אריה מאחר לשיחה.

 

הוא נעשה דרשני, מורגש בו כעס אך הוא מכחיש אותו. הוא התחיל לדרוש ממני שאני אנחה אותו בשיחה ואגיד לו על מה אני רוצה שהוא ידבר. "אני מחכה שתשאל אותי שאלות, שתגיד על מה אתה רוצה שאדבר- אז אדבר. אתה רופא, אתה צריך להוביל אותי לאיזה שהוא כיוון. כמו שאני מביא את המכונית שלי למוסך, נותן אותו למכונאי והולך הביתה, שהוא ישבור את הראש". או בשיחה אחרת: "אני משחק את המשחק, כמו בפעם שעברה החלטתי לשתוק ולחכות מה תעשה, כאילו אני אומר לך: בוא נראה אותך כמה כפיפות בטן אתה יכול לעשות, כמה מרפקים".

 

שלב זה של הטיפול היה מאד קשה בשבילי. חשבתי שחלה נסיגה במצבו של אריה.האשמתי את עצמי שלא שמתי לב למשהו, שטעיתי, שלא עשיתי משהו שהייתי צריך לעשות. אחר שנה וחצי של התקדמות, כאשר אריה השיג הישגים כאלה, פתאום הוא מגלה התנגדות בשיחות, עוינות כלפי.

 

כעסתי על עצמי והרגשתי שאני כועס גם על אריה. רק כאשר יכולתי לבדוק עם עצמי את סיבת הכעס שלי, הבנתי שאני קיבלתי אל עצמי תפקיד ההורה שאוהב את הילד שלו רק כאשר הילד מצליח: דרך תוכן הביטויים של אריה ראיתי שטענותיו ודרישותיו כלפי זהות לאלה שהיו לו כלפי אביו. הבנתי שאריה משליך עלי את הקונפליקט שלו עם הוריו ובעיקר עם אביו. מרגע זה יכולתי להרשות לעצמי לספוג את ההשלכות האלה מבלי להרגיש עצמי אבא לא טוב, מטפל לא טוב והעיקר, מבלי להגיב בתור שכזה.

 

אחרי שאריה עבר את מבחן הסמסטר בציון 100, הוא התחיל להרהר אם מגמת ההנדסאים זה מקום בשבילו. "אבל אני מרגיש שאתה ממש לוחץ עלי שלא אעשה שטויות שוב, שהרצון להיות מהנדס זה רצון חולני, אתה וההורים שלי, אתם כאילו אומרים: אם לא מהנדס, אז הנדסאי, מה יש? אני רוצה שתגיד, שתגיד לי משהו על זה, שתגיד את דעתך, האם אתה חושב שאסור לי לחשוב על להיות מהנדס, אם מהנדס- זו המחלה שלי"?. שיקפתי לאריה שמה שאני לא אגיד - זו שוב תהיה דעה שלי.

 

בפעם הראשונה בכל תקופת הטיפול אריה התחיל לבכות.שאלתי אותו איך הוא מרגיש לשבת איתי ולבכות. על זה ענה: "בסדר, דווקא טוב לי, אני מרגיש שאני משתחרר מהפסיקה שלך מבלי שאתה אמרת את זה, יש עוד הרבה קשיים עם זה, אבל אני מרגיש שהשתחררתי מזה"!.

 

הדרך לשחרור לא הייתה קלה לאריה. הוא מתחיל להרגיש שאני מותח ביקורת על כל צעד שלו בדרך לעצמאות: הוא נענה לפניות רבות של חברים שלו ללימודים והתחיל לתת שיעורים תמורת תשלום: "זה בוודאי מגעיל אותך, אתה בטח מגנה אותי על זה. אתה בוודאי חושב: אני מטפל בו חינם והוא לוקח כסף תמורת עזרה לחברים שלו". שאלתי:

 

-"למה אתה חושב שאני מגנה אותך"?

 

-"כי אתה לא אומר שום דבר ואני מיד מוציא מסקנה שאתה מבקר אותי, שזה לא בסדר אצלי".

 

זה נתן לי אפשרות להתחיל להראות לאריה שההרגשות האלה שייכות לו:

 

-"זאת אומרת אריה, אתה מרגיש שאני מבקר אותך גם כאשר אני לא אומר לך שום דבר"?

 

דרך ההשלכה עלי אריה לומד להכיר את עולמו הפנימי:

 

-"השבוע היו ירידות רציניות בבורסה, אני רואה שאתה לא מתרגש מזה במיוחד. אתה כנראה לא משחק בבורסה. זה נכון? אתה נראה לי בחור רציני, שקול, שלא משחק עם הכסף".

 

-"למה"?

 

-"כך אני רואה אותך. אתה בעיני אידיאל. אני לא יכול לתאר לעצמי נאמר, שאתה רווק וכל יום עם בחורה אחרת. אילו הייתי בא אליך ומספר לך שהפסדתי בבורסה ואתה מספר לי גם שהפסדת, הייתי מסתכל עליך אחרת ...".

 

-"איך היית מסתכל"?

 

-הייתי רואה אותך כאחד כמוני. זה היה מנפץ לי את האידיאל שלך. אולי הייתי לועג לך. בכלל אני אוהב לנפץ אידיאלים. אני אוהב לקלף עטיפות. נאמר, מישהו שנראה מצליח וחזק, אני אוהב להכירו מקרוב ולמצוא אצלו איזו חולשה ואז אני כבר לא מרגיש נחות כלפיו".

 

-"זאת אומרת, אריה, אם כך- אתה מרגיש נחות גם כלפי"?

 

-"בוודאי, אני מרגיש עצמי נחות. אני כבר אף פעם לא אהיה אידיאל. אני נכשלתי ואתה מצליח בעבודה. אתה בחור רגוע, שלו, ראיתי איך אתה מתייחס לעבודה. אתה בוודאי חוזר הביתה וקורא ספרים. אתה בוודאי אוהב את המקצוע שלך. ראיתי איך אתה מתייחס לחולים שלך ולחבריך לעבודה. אתה בוודאי מתייחס גם טוב לאשתך ולילדיך. ראיתי גם איך אתה מתייחס אלי, איך אתה מדייק בעבודה. אתה מקבל אותה משכורת מבית חולים אם אתה מתקשר אלי או לא, אבל אתה דאגת בעבר כאשר היה לי קשה במילואים ועכשיו במילואים הרגשתי לגמרי אחרת".

 

-"בוודאי קשה לך שאני כזה אידיאל, אתה בא אלי כל שבוע כדי להרגיש נחות"?

 

-"נכון, אילו הייתי יודע שאתה, נאמר, כל יום עם בחורה אחרת, היה לי יותר קל לדבר איתך על הדברים האלה".

 

-אריה, איך היית מרגיש אם היית מגלה גם בי נקודות חלשות, תכונות שהן לא בדיוק שלמות"?

 

-"הייתי מאד מאוכזב, אולי הייתי לועג לך, הייתי חושב שאני בא אליך שתעזור לי ולך יש מלא בעיות משלך, הייתי מאד מאוכזב".

 

-"אם כך, אתה במצב לא קל, מחד אתה רוצה לנפץ את האידיאל שלי ומאידך אתה מאד פוחד מזה".

 

-"זה נכון".

 

הבאתי קטע זה באריכות מכיוון שאני רואה אותו כחשוב ביותר בטיפול. הרגשתי שאריה עומד בנקודה קריטית בטיפול ושפתרון הקונפליקט של ה"אידיאל" הוא משהו עקרוני בחייו. נראה לי שהאידיאל כפי שאריה רואה אותי מאד דומה לאידיאל שלו כפי שהוא רואה את עצמו האידיאלי - אידיאל שלעולם אי אפשר להגיע אליו, אידיאל שבהשוואה איתו תמיד ירגיש נחות. אמרתי לאריה:

 

-"כפי שאתה מתאר אותי מאד דומה לאידיאל שתיארת של עצמך: מהנדס מצליח, עם אישה יפה, לשון חדה וכו' ... כאילו היום יש לך בעיה איתי הדומה לבעיה שיש לך עם עצמך. גם איתי וגם עם עצמך אתה מרגיש נחות בהשוואה לאידיאל".

 

לאחר שיחה זו הסתמן מפנה במהלך הטיפול. היכולת להפריד בין ההתייחסויות של עצמו להתייחסויות שלי, להתייחסויות של הוריו מביאה את אריה להרגיש בצורך להיפרד ממני וגם מהוריו: "אני צריך לקבל החלטות לבד, מבלי להתחשב לא בהם ולא בך, אני מרגיש שאני צריך להתנתק גם מהורי וגם ממך, פיזית"!.

 

כך נכנסנו לשלב הסופי של הטיפול - שלב הפרידה. פה הייתה הפסקה בלתי צפויה וארוכה בטיפול. נפגשנו לאחר כ- 5 חודשים. כפי שהסתבר, אריה בא לשיחה בהחלטה נחושה להפסיק את הטיפול: "אצלי הכול בסדר, לא הרגשתי שאני זקוק לשיחות האלה. היה לי מספר הטלפון שלך, ידעתי שאם אצטרך אני יכול להתקשר אבל לא הייתי צריך, לא מכיוון שאין לי כבר בעיות, אבל אני מסתדר איתן.

 

אריה סיפר שהייתה לו בחינת סמסטר והמורה במקצוע הזה היה בטוח שאריה יודע הכול. אריה בא לבחינה כדי לקבל ציון 100. הוא נמצא מראש במתח, לא יכול היה להתרכז ועשה את הבחינה פחות מיכולתו. אחרי הבחינה ראה שהשאלות היו קלות ומה שקרה בבחינה היה מאד דומה למה שקרה באוניברסיטה.הציפיות של המורה היו בשבילו כמו הציפיות של ההורים.

 

"אני מרוצה שזה קרה לי, למדתי מזה לקח". אריה הרגיש מספיק חזק ובטוח בעצמו לספר על מה שקרה לו: "עד עכשיו, כאשר אני רק נוסע לבית החולים או עומד 5 דקות במסדרון ומחכה לך, אני מתחיל לחשוב: "איך יכולתי להגיע למצב כזה. באיזה מצב הייתי, זה כמו שואה בשבילי. בשבילי להיזכר במה שקרה לי - זה כמו לאבא שלי להיזכר בשואה. ולא שאני מנסה לשכוח ולא לחשוב על זה. אני יודע שעזרו לי פה, שאתה עזרת לי. אם אחשוב איפה הייתי ואיפה אני עכשיו ... אבל כאשר אני צריך לבוא אליך בכל פעם, אני מתחיל לבדוק את עצמי אם הכול בסדר אצלי, אם אני מאה אחוז, אם אין איזה פגם במה שאני עושה".

 

-"אז אם זה כך - אז באמת קשה לך לבוא לכאן כאשר אני כמו המורה המצפה ממך שתהיה מאה אחוז".

 

-"אתה יודע מה ... אולי! אבל מצד אחר אתה כזה ניטראלי, אתה אף פעם לא אומר לי אם זה טוב מה שאני עושה או לא טוב. גם עכשיו אתה לא אומר לי אם אתה חושב שאני צריך להמשיך את השיחות או לא.

 

אבל אם אנו מדברים גלויות אזי אני חושב לעצמי: "אתה לא לוקח ממני כסף, אתה משקיע מזמנך כדי לטפל בי, אז מי אני שאגיד שאני לא רוצה את הטיפול. אבל בכל זאת אומר לך שאני רוצה להפסיק את השיחות בשלב זה. אני לא חושב שאין לי כבר בעיות, אבל אני חושב שאני יכול להסתדר איתן לבד. אני עכשיו לא חושב עליך כעל רופא, אני חושב עליך כעל חבר שלי. הייתי רוצה להתקשר אליך מפעם לפעם, לשאול אותך מה שלומך ... האם אני יכול להתקשר?"

 

-"כן".

 

-"טוב, אני אתקשר מדי פעם. אז להתראות, דוקטור"!

 

היה לי ברור שבגלל ההפסקה הגדולה לא נעשה עיבוד של הפרידה, או יותר נכון, הוא הופסק באמצע. אבל נחישות החלטתו של אריה, צעדים בוגרים שעשה לאחרונה ורצונו לשמור על הקשר איתי, הביאו אותי להחלטה לברך על החלטתו ולא לקחת על עצמי תפקיד של כירורג שאומר: "אריה, אתה צריך ניתוח".

 

 

הגורמים המרפאים במהלך הטיפולי

 

 

הגורם החשוב ביותר במהלך הטיפול היה קשר טוב ביני לבין אריה, שנוצר מתחילת הטיפול ונמשך לאורך כל התהליך הטיפולי. קשר זה אפשר לי להיות אמפאטי למצבו של אריה, לצרכיו וכוחותיו בכל נקודה של הטיפול. זה אפשר לי להתאים את שיטות הטיפול למצבו בכל שלב ושלב.

 

בתחילת הטיפול, כאשר מצבו של אריה היה קשה ונשקפה סכנה לחייו עקב מחשבות ותוכניות אובדניות החלטתי על טיפול ב- ECT. בהדרגה את מקומם של הטיפולים הפיזיקאליים תפס טיפול דינמי תמיכתי עם תמיכה בכוחות האגו והעמדת עצמי לרשותו כדמות להזדהות.

 

השתמשתי גם באלמנטים התנהגותיים בשילוב עם טיפול דינמי בפרק קצר של הטיפול. עם התקדמותו של אריה בטיפול ויכולתו הגוברת לשאת תסכול וחרדה, יכולתי לתת לו מספיק עצמאות להתמודד עם בעיותיו בעצמו, להקטין את התמיכה ולתת יותר פירושים וגם לאפשר התפתחות של אלמנטים של נוירוזת העברה כאשר עיבודו היה מנוף בתהליך השינוי שאריה עבר.

 

 

קשיים במהלך הטיפול

 

 

הקושי עבורי בטיפול היה בשלב של העברה שלילית אלי. תחילה היה לי קשה לעכל את השינוי שחל ביחסו של אריה אלי. הרגשתי עצמי נפגע. רק כאשר יכולתי לנתח את ההרגשות הקונטרטרנספרנציאליות שלי, יכולתי לקבל את ההרגשות של אריה מבלי לחסום אותו ומבלי להפריע לו לבטא כעס.

 

נקודה זו הייתה קריטית בטיפול. אם הייתי בדרך זו או אחרת חוסם את הביטויים של כעס ותסכול, זה היה מעמיד בספק את כל תוצאות הטיפול. אריה היה נשאר עם התחושה שהכעס שלו הורס את האובייקט - התחושה שהייתה לו עם אימו, ואולי היה מפנה את כל כעסו והתסכול כלפי עצמו, כפי שזה קרה בעת המשבר באוניברסיטה.

 

 

תוצאות הטיפול ושיקולים פרוגנוסטיים

 

 

אתייחס כאן לתוצאות הטיפול כפי שמצאו ביטוי בחייו של אריה. אל השינויים מבחינה דינמית אתייחס בפרק הבא. אמנה את התוצאות בקצרה כדי להימנע מחזרות.

 

אריה יצא מהמשבר העמוק שבעיצומו הגיע לאשפוז. הוא הגיע לרמת תפקוד הרבה יותר גבוהה ממה שהייתה לו לפני המשבר בשטחים שונים כמו עבודה, לימודים, תפקוד בצבא, תפקוד בחיי יומיום ויחסים בין-אישיים.

 

הקשר שלו עם הוריו השתפר ויחד עם זאת פחתה התלות. הוא אף ביצע פעולות שונות שאפשרו לו גם פרידה פיזית והורדת התלות האובייקטיבית למינימום ההכרחי. בפעם הראשונה בחייו הוא מסוגל לקשור קשר משמעותי ממושך עם נשים.

 

התרחב והעמיק הקשר שלו עם אנשים אחרים, כאשר אריה נשאר הוא עצמו בקשרים האלה ולא מבטל את עצמו לגמרי, בהתאם לצורך של כל אדם איתו הוא נכנס לקשר. בסוף הטיפול הוא מרגיש עצמו מספיק חזק ומחוסן בפני הקשיים והמשברים שעוד מצפים לו בחייו.

 

 

דיון באספקטים תיאורטיים של המקרה והתהליך הטיפולי

 

 

מבחינה דינמית אפשר לראות את המשבר שאריה עבר בטכניון כנקמה של סופראגו נוקשה ובלתי גמיש על אגו חלש שמוצף על ידי דחפים אדיפאליים לבידינאליים ותוקפניים.

 

המשאלה להיות מהנדס מבחינה סימבולית, מבטאת את התחרות האדיפאלית עם אביו, כאשר האפשרות של מילוי המשאלה נתפסת כניצחון האדיפאלי, דבר שגורם לחרדה קיצונית שבמקורה היא חרדת סירוס והפנמה של הדחפים התוקפניים כלפי עצמו, דבר שהתבטא בדיכאון קשה עם נטיות אובדניות.

 

במהלך הטיפול חל שינוי הדרגתי במבנה הסופראגו דרך תהליך הזדהות והפנמה של סופראגו של המטפל שהוא פחות נוקשה, יותר מיטיב ופחות מאיים. שינוי בסופראגו חל גם דרך עימות חוזר עם המציאות שהתאפשר דרך אינטרפרטציות חוזרות של ביטויים שונים של הטרנספרנס.

 

כתוצאה משינוי בסופראגו חל שינוי בתפקוד האגו ששחרר כמויות אדירות של אנרגיה שהיו קודם מושקעות בהדחקה של דחפים ליבידינאליים ותוקפנים.

 

מטרות החיים איבדו את המשמעות הסימבולית אדיפאלית. אריה מוצא לעצמו אובייקטים ליבידינאליים מחוץ למשולש האדיפאלי ויכול להתאים את מטרות האגו המשוחררות מקונפליקטים נוירוטיים אינפנטיליים למציאות.

 

האידיאל של האני נעשה יותר מציאותי וניתן להגמשה, משוחרר מהמשא הכבד של הקונפליקטים, אריה יכול לתת ביטוי לכישוריו השונים; אם זה ביחסים בין- אישיים או הישגים בלימודים. בהדרגה אריה לומד את גבולות הכוחות החדשים שגילה בעצמו. הוא לומד לדחות סיפוק ולהתאים את עצמו למציאות. כך הוא מחליט לסיים את הלימודים במגמת הנדסאים ורק אחר כך לנסות וללמוד באוניברסיטה.

 

חל שינוי בדימוי הגוף של אריה: אם קודם שנא את גופו, הסתיר אותו מעצמו ומאחרים בבגדים סגורים, במשחה קוסמטית ובזקן, כעת הוא מקבל אותו כפי שהוא, ויכול לחשוף אותו גם לעצמו וגם לאחרים ואף פועל לשיפורו בגבולות המציאות - הפחית משקל, התחיל להתאמן בריצה.

 

עם הטרנספורמציה שחלה במבנה הסופראגו ועם התחזקות האגו, אריה מתחיל לראות את הוריו באור אחר. אם בעבר ראה אותם שליליים, חסרי ערך ומאיימים, הוא מתחיל לראותם בצורה מציאותית יותר, עם כל צדדיהם השליליים והחיוביים ועם הבעיות שלהם. הוא מוכן לקבל לראשונה שבסיסית הם אוהבים אותו בדרכם הם, אבל בעיקר הוא מתחיל לראות את עצמו כנפרד מהם ונושא באחריות על חייו כלפי עצמו.

 

ירידת עוצמת ההעברה, יכולת לראות את המטפל בצורה יותר מציאותית ותחושה של קירבה וחברות עם המטפל, התחילו לשמש לאריה דגם ליחסי אובייקט חדשים בחייו.

 

כאחד ההישגים הגדולים של הטיפול אני רואה את היכולת של אריה להשתמש באופן החשיבה הטיפולית ללא נוכחות המטפל כפי שזה התבטא בניתוח הכישלון במבחן והעיבוד שנמשך של המשבר.

 

 

סיכום

 

 

לסיכום, ברצוני להתייחס למשמעות שהייתה בשבילי כמטפל לטיפול זה, שהוא אחד הטיפולים הפסיכותרפויטיים הראשונים שלי.

 

שיפור משמעותי במצבו של אריה ובאיכות חייו, גם בהשוואה לתקופה שלפני המשבר, נתנו לי אמון ביכולתי כמטפל לעזור לאדם במצוקתו.

 

התוצאות המעודדות של הטיפול הוכיחו לי את הפוטנציאל הטמון בפסיכותרפיה ותרמו להגברת התעניינותי בשטח זה והוסיפו לי מוטיבציה לחיפוש דרכים לשיפור עצמי כמטפל.

 

 

רשימת ספרות

 

1. Bellak L.Emergency Psychotherapy and Brief Psychotherapy ed. 2nd Grune & Stratton Inc., 1978,
2. DSM III American Psychiatry Association.
3. Meissner W. Theories of Personality and Psychopathology Classical  .Psychoanalysis .Comprehensive Textbook of Psychiatry III, Kaplan & Freedmann, pp. 1577-79
4. Nemiah J. C. Anxiety States .Comprehensive Textbook of Psychiatry III, Kaplan & Freedmann, pp. 1483-93
5. Racker H. Transference and Counter Transference,1968.
6. Rogers C. Client Centered Therapy
7. Rogers C.On Becoming a Person, 1961.
8. Stewart R.L.Psychoanalysis and Psychoanalitic Psychotherapy .Comprehensive Textbook of Psychiatry III, Kaplan & Freedmann, pp. 2113-43
9. Ticho E.A.Termination of Psychoanalisis treatment Goals, Life Goals

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון