כדוגמה לטיפול בכתיבה, אספר קטע מהטיפול שאני עשיתי לעצמי בתקופה שפיתחתי את השיטה.
הייתי סטודנט בן 19-20 . חבר ללימודים – רומני אתני, שגר בהרי הקרפטים, הזמין אותי ועוד שני סטודנטים אליו לכפר. תשנו אצלי במחסן עשב, ומשם תטיילו בכל האזור, הוא שכנע אותנו.
זה לא היה דבר שבשגרה. סטודנטים לא נסעו כל כך רחוק בברה"מ, וזה גם היה אזור גבול עם צ’כוסלובקיה או רומניה, והיה צריך לקבל אישור מיוחד ממשרד הפנים. למזלי, המפקד של המדור הזה – רב סרן, היה גר בבניין שלי ובכניסה שלי, ועם אבא שלי היו ביחד בצבא בזמן או אחרי המלחמה.
משמר הגבול היה בודק את האישור כל כמה קילומטרים. כאילו היינו מרגלים (של מי? של רומניה? של צ’כוסלובקיה?). זה הרקע לסיפור.
מהכפר של החבר נסענו למקום מאוד ציורי. היה שם אגם ומסביבו הרים.
זה היה אזור תיירות. הרגשנו חופש, שתינו, טיילנו, ניסינו להכיר בנות. יום אחד, אחרי שרקדנו עם שלוש בנות, הלכנו אחריהם לאכסניה שלהם. הם נכנסו לאיזה חדר. הסתובבו שם כאלה ג'לובים, כנראה עבריינים. הם נכנסו לחדר של הבנות. אחד מהם אמר לנו: "אל תסתבכו, חברה, לא כדאי לכם. הן תפוסות לכל הלילה". אנחנו הבנו את הרמז והסתלקנו.
למחרת אני לבד עליתי לאיזה פסגת ההר – לא הימלאיה, אבל היה צריך די להתאמץ עד הפסגה. כאשר הגעתי, לא היה שם אף אחד. במפלס קצת למטה (20-30מטר) היה איזה זוג שהתעסקו אחד עם השני. נראה היה שהיו כבר אחרי הזיון. הם לא הסתכלו בכלל לכיוון שלי.
הנוף מסביב, הזוג שהתמזמז, הבדידות חרמנו אותי, כאילו היה צורך במשהו מיוחד בשביל לחרמן נער בן 19. התחלתי לאונן. נשכבתי על הדשא ואוננתי לא זוכר כמה זמן. כאשר גמרתי, הרגשתי נורא. הרגשתי אשמה, דיכאון, בושה, חולשה בגוף. כאשר נעמדתי על הרגליים והסתכלתי למטה, היו שם המון מטיילים. הם ישבו על הדשא, דברו, צחקו ולא הסתכלו לכיוון שלי. אני חשבתי: אוי ואבוי! הם בטח ראו אותי מאונן. אם הם עלו את כל הדרך על ההר, לא סביר שהם לא יעלו עוד 20 מ' עד לפסגה. חשבתי שבטח הם עלו, ראו אותי מאונן, וזה דחה אותם, והם נשארו במפלס לפני האחרון. חשבתי שאני ימות מבושה.
פתאום אני רואה בחורה אחת , יפהפייה, בלונדינית, גבוהה, בבגד ים חום-צהוב, עם גוף מושלם, חזה גדול, רגליים ארוכות מסתכלת ישר בעיניים שלי ולא מבט לועג, אלא מבט סקסי, שובבי, מזמין. היא הייתה לבד וקצת בצד מאחרים. כנראה עלתה להר לבד, כמוני, ולא בקבוצה שמילאה שם את הקר הדשה. אני הרגשתי עוד יותר בושה ומבוכה. היה נראה לי, שהיא תפסה אותי בדבר הכי מביך שרק יכול להיות. אף אחד אז לא היה מוכן להודות שהוא מאונן. זה נחשב לחולני, דפוק, מביך. לא הייתי מסוגל לשאת את המבט שלה. עשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה אותה והיא לא מעניינת אותי. אחרי זה לא יכולתי לסלוח לעצמי שהיא תפסה אותי עם מכנסיים למטה במלוא מובן המילה. הרגשתי דפוק, לא שווה, שמוק, חסר אונים. לא רק אוננתי ותפסו אותי, אלא גם התביישתי מבחורה חלומית כזאת שהסתכלה אלי בצורה שלא משתמעת לשני פנים, ופספסתי הזדמנות כזאת. הרגשתי מכוער, חסר ביטחון ולא שווה.
כל פעם שנזכרתי באירוע הזה, הרגשתי מבוכה, בושה, חוסר אונים, פספוס, ואת עצמי זכרתי מהאירוע הזה כי מכוער, חלש, לא שווה. לא הצלחתי לסלוח לעצמי במשך שנים וכל פעם שהייתי נזכר, הייתי נבוך מחדש ולא מסוגל להרגיע את עצמי ולנטרל את הרגשות הרעות שנשארו לי מאותו אירוע.
כאשר פיתחתי את שיטת הטיפול בכתיבה. נזכרתי שוב באירוע הטראומטי הזה, והחלטתי לנסות לעבוד על זה. לתדהמתי, זה היה הרבה יותר קל, מסתם להרגיע את עצמי במחשבות ולשכנע את עצמי ששום דבר נורא לא קרה.
נזכרתי בפרטי פרטים את הנוף ואת הבחורה ואת מה שקרה ואיך שהתנהגתי. שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם דבר כזה היה קורה לי היום. את כל זה כתבתי. כתבתי שאם היא הסתכלה אלי כך, אז אולי סצנת האוננות גירתה אותה ולא דחתה אותה, והיא הביע במבטה תשוקה והרצה. אולי חיכתה שאני יעשה משהו בשביל להכיר אותה. חשבתי ודמיינתי לעצמי שחייכתי לה והיא ענתה לי בחיוך, ואז נפנפתי לה בעדינות ביד, והיא החזירה לי נפנוף. ואז סימנתי לה ביד - אם היא רוצה לעלות אלי, והיא בא אלי. דמיינתי את עצמי נינוח, חזק, מצחיק, מלטף, ואותה כבחורה מאוד נחמדה וסקסית. משם יכולתי לדמיין כל סצנת סקס שאני רוצה. המבוכה עברה לי.
עוד בעבודה שלי על עצמי לפני שנים, למדתי לא להשתפן, ולנסות בעדינות, כאשר אני רואה שבחורה מעוניינת בי, ולא לספר לעצמי סיפורים שהיא פשוט נחמדה לכולם ולא מתכוונת לשום דבר, ואם אני יעשה איזה ,Move היא תפגע או תעשה ממני צחוק שהיא בכלל לא התכוונה.
לא תמיד הצלחתי, ולא שאין בחורות שלא מודעות לכך שהם מפתות, אבל בעצמם פוחדות יותר מגבר. מזמן אני לא בורח ממבט של בחורה, ועם הרבה בחורות - זה מצליח.
למה עבודה כזאת חשובה? קודם כל כי זה משקם את ההרגשה בהווה ומכין אותך לא להשתפן במצבים כאלה בעתיד.
זה משפר את ההרגשה של העבר, ומראה לי שבחורה כזאת איכותית רצתה אותי במבט ראשון, ושאם הייתי עם קצת יותר ניסיון, כל הסיטואציה הייתה מתפתחת אחרת, ושחוסר ניסיון בגיל 19 לא אומר שהיית שמוק תמיד ובכול מצב.
כאשר הייתי נזכר במצבים אחרים, שבהם התנהגתי לפי הציפיות, כל ההרגשה עצמית שלי הייתה משתנה לטובה. זה ישירות משפיע על תחושת הביטחון שלי בהווה.
אפילוג
אחרי כמה שנים מאז שעשיתי את העבודה הטיפולית הזאת בכתב, סדרתי תמונות באלבומים ישנים, מצאתי תמונה שלי מהטיול הזה – זאת אומרת, יום-יומיים לפני או אחרי האירוע הזה. אני עומד בבגד ים על יד האגם הזה. אני נראה שם כל כך חתיך, שאם אז הייתי מבין עד כמה אני חתיך, הייתי מתנהג הרבה יותר בביטחון, לא רק באירוע הזה, אלה גם בכל מיני אירועים אחרים גם לא קשורים למין.
ואז נשאלת השאלה: "מי הייתי בעבר? אותו בחור נבוך שתפסו אותו מאונן על פסגת ההר, או אותו בחור חתיך שנראה בתמונה בדיוק באותם הימים ובאותו מקום?
התשובה גם בלי התמונה, רק על סמך עבודה שעשיתי, שהאירוע הזה של מבוכה הוא חד פעמי, ויוצא דופן ושבדרך כלל הייתי בסדר, ושאם הייתי שוב נקלע לאירוע כזה, כבר לא הייתי נופל בפח.
זאת אומרת שעבודה כזאת - היא באיזה שהוא מקום כמו תחקיר קרב או התקלות בצבא, שממנו לומדים איך להרגיש ואיך להתנהג בעתיד.
וזה לא רק בסיטואציות מיניות. נכון, שבשביל נפש של גבר ותחושת הגבריות, האירועים בגיל ההתבגרות חשובות מאוד. לכן ניתוח ותיקון שלהם בדמיון מראה שהתחושות שסוחבים מילדות, הם לא גזר דין ולא תקדים ולא קובע איזה גבר, בנאדם אתה בהמשך החיים.
אני מקווה, ההתוודות שלי, והטיפול בטראומות העבר, שאני בדקתי על עצמי, ומציע
לאחרים, יעזור לצעירים ולא צעירים, במלחמה הלא פשוטה על הדימוי העצמי שלהם.
