האנטישמיות עולה במצבים של מצוקה, חוסר וודאות. אני זוכר עוד בתור ילד, מבלי שמישהו הסביר לי את זה, ידעתי – שההתפרצויות האנטישמיות של הילדים קורות בחופש הגדול. כאשר אין מסגרת, לא ברור מה צריך לעשות, פתאום למישהו היה יוצא - ג'יד!

חמותי ז"ל, כתבה זיכרונות. קראנו אותם יחד עם בן שלי. היא כתבה שבתור נערה, ראתה מהחלון ביתה בגטו, איך משתפי פעולה – אוקראינים מקומיים, רוצחים במוטות ברזל, בחור יהודי, שניסה לברוח מהגטו. היא עמדה על יד החלון עם אחותה הקטנה. כאשר היא הבינה מה קורה, היא סגרה לאחותה הקטנה את העיניים עם היד, שלא תראה את הזוועה.

אני זוכר איך קראתי את זה ובכיתי. בקושי, בקול חנוק, אמרתי לבן שלי: "עכשיו אתה מבין למה אנחנו צריכים את המדינה שלנו? – שלא יהרגו אותנו במוטות ברזל!"

אני זוכר שהייתי בערך בן 42-40. התעמלתי בקאונטרי קלוב בתל אביב. לעתים הייתי מגזים וסבלתי מאימון יתר. היה אפשר שם לקבל ייעוץ מפיזיולוג ספורט, אלוף הארץ לשעבר בקרב החמישה, ד"ר עמוס גרוג'ינובסקי. בין השאלות הראשונות הוא שאל אותי, למה אני מתעמל. בלי לחשוב פעמיים עניתי לו, שאם אני הולך ברחוב וכמה אנשים מתנפלים אלי, שאני יוכל להגן על עצמי. הוא נדהם. הוא אמר לי (הוא ידע שאני רופא פסיכיאטר), שהוא שואל כל אחד שבא אליו לייעוץ אותה שאלה, אבל תשובה כזאת הוא עוד לא שמע. חשבתי אחר כך, איך שנים אחרי שאני חיי בארץ, אני מונע על ידי אירועים מהילדות ומהבגרות המוקדמת שלי. ואולי זה היה לא רק אישי, אולי זה היה איזה זיכרון קולקטיבי, אם קיים דבר כזה.

גם משפחה של אבא שלי נרצחה על ידי מקומיים בזמן שהוא היה מגויס לצבא.

לפי ה"אסטרטגיה" הפנימית שלי, היה צריך להכות ראשונים במלחמת יום כיפור.

סיפור אישי: היה לי חבר לא כל כך קרוב, משותף עם עוד חברים – הייתי כבר בן 19-20, הוא היה בחור רוסי עם שם ושם משפחה טיפוסי רוסי – יורה איבנוב – בן של גנרל רוסי. הוא היה, כנראה, מה שקוראים – יודופיל. (כמו ווינגייט כזה). יש תופעה כזאת. אולי על 100 אנטישמיים – יודופיל אחד. בכל אופן, כל החברים שלו היו יהודים. היה לו תואר "אומן" בג'ודו – משהו כמו חגורה שחורה. הוא גם היה מבוגר ממני בכמה שנים. הוא ידע, שאני גר באזור שאין שם יהודים, ושאני כל הזמן הולך מכות עם האנטישמים שמציקים, מעליבים, מנסים להרביץ.

אני זוכר בדיוק איך הוא הסביר לי, איך צריך להתנהג איתם. הוא היה קצת שתוי, לכן מעניין ההיגיון שלו שבחוסר ההיגיון. הוא אמר: "נגיד שכמה אנשים מקיפים אותך ומתחילים להציק. אתה עוד לא יודע אם יהיו מכות או לא יהיו. ישר תכניס אגרוף למנהיג של החבורה. הם יהיו עמומים. הם לא ציפו לזה. אז תכניס לשני, לשלישי, תן בעיטה לרביעי. קרוב לבדיי, שהם יברחו, אבל גם אם הם לא יברחו ואתה תחטוף מכות – זה כבר לא משנה – אתה המנצח." וואלה, הוא צדק! זה עבד תמיד.

פעם, הייתי בכנס, יום אחרי פיגוע גדול. זעמתי שאין תגובה מידית. דברתי עם חבר שלי –

רופא מליטה – מבוגר ממני, מאוד חכם, מאוד מכובד בין הרופאים. אמרתי לו, שאם לא הייתי

יודע להגן על עצמי בשכונה איפה שגרתי – היו הורגים אותי במכות. הוא אמר לי: "היה לי

חבר כמוך. הרגו אותו במכת סכין". למה אני מספר – כנראה בשביל להדגיש לעצמי כמה

העולם מורכב ושלא תמיד מה שאתה עושה – נכון. וגם אם אתה עושה נכון – אתה לא יודע

איך זה יגמר.