רוב התיאוריות הפסיכולוגיות, התאלמו מכוח העצום של הדמיון. הזכירו פה ושם. אבל די הזניחו את זה.
כל אסכולה התיאורטית, יש לה את השפה משלה, את הגורו משלה. אם הוא לא השתמש במושגים כאלה או אחרים, אז התלמידים שלו, גם לא השתמשו בהם. עיתונים מקצועיים של זרם אחת, לא יקבלו מאמר עם ביטויים ומוסגים של זרם אחר. אני לא אוהב את זה. אותי מעניין בנאדם.
ראיתי על עצמי ועל המטופלים שלי, איזה עולם עשיר זה דמיון. כאילו דברים בנליים. אבל מספיק לחשוב, שאדם יכול בדמיון לצור מצבים, סצנות, הרגשות, תשוקות, פחדים, שמחה, תחושות ניצחון והצלחה, ולהפך סרטי דיכאון וחוסר אונים, וכל זה יצירות של המוח שלו. אם יש לו שליטה על זה, יש לו שליטה על החיים שלו. אם אדם יכול ללמוד חשבון, שפות, עם המוח שלו, וזה נשאר שם, אז הדמיונות והסרטים שהוא יצר לא יישארו? אם זה נשאר, אז זה הופך לנכס שלו, או במקרה של דמיון דיכאוני ואחר שלילי, זה פועל נגדו. אלה מקצת המחשבות. אין לי אינטרס להתווכח עם כל מני זרמים על מה כן אמרו ומה – לא. את המחשבות שלי אני רושם באתר שלי. אני שמח, כאשר אני מוצא באיזה טקסט מקצועי מחשבות דומות לשלי.
