זה בעיה של הרבה ספרים. לפעמים, לקרוא את המבוא מספיק. אחר כך מתחילים הציטוטים, שאפשר להשתגע. יש זוג פסיכואנליטיקאים אמריקאים ידועים. הייתי בסמינרים שלהם בארץ ובחו"ל. שמעתי הרצאות שלהם. היה מצוין. קניתי ספר שלה, שלפי השם, זה בדיוק, מה שמעניין אותי. התחלתי לקרוא, ואני משתגע – כל משפט שני – ציטוט של מישהו אחר. כל הספר בנוי כפאזל של ציטטות. זה די מטעה. כי זה יוצר רושם, שאם מישהו אחר אמר את זה, אז זה אמת לאמיתה. קראתי שליש ועזבתי. הזכיר לי ספרים של מרקסיזם לניניזם. הכול אמרו כבר לנין ומרקס. כנראה, זה ההנחיות. זה הספרים שמזכים בקרדיטים. גם מאמרים. אני חושב, שזה שהם מצטטים אחרים, גורם לאחרים לצטט אותם. כנראה, כמות הציטוטים מזכה באיזה קרדיטים אקדמיים. לא יודע בדיוק. מה שברור, שזה בולם חשיבה עצמאית. בגלל זה אני לא כותב מאמרים לעיתונים המקצועיים. כתבתי מאמר, לדעתי מצוין (שלום לעולמים). כתבתי אותו כהרצאה. כל המאמר – דוגמאות שלי, כל כך מוחשיות, שלא צריך שום תיאוריה. לא מקצוען, שלא מתעניין בתיאוריה, יבין הכול מהדוגמאות. מקצוען יבין גם את התיאוריה. שלחתי אותו לעיתון ישראלי. העורכת ענתה לי: מאמר מאוד מעניין, אבל איפה הציטוטים? אני לא יכולה לפרסם כך.
יש לי חבר בפ.ב. פסיכולוג בכיר, צעיר יחסית מארה"ב. אני מתכתב אתו בנושאים מקצועיים. הוא גם כתב לי: איפה הציטוטים? אמרתי לו, שאני לא מצטט אף אחד. זה נטו שלי. לא ששנים לא עסקתי בתחום, וקראתי המון ספרים ומאמרים, אבל לא גנבתי כלום מאף אחד. אז הוא כתב לי, שהייתי צריך לחפש, מי ממפורסמים אמר משהו דומה. לדעתי – זה אבסורד. אם אתה באמת מצטט – צריך לתת קרדיט, אבל לחפש, אולי עוד מישהו חשב כך – זה אבסורד. בולם את היצירה. ברור, שבמאמרים מדעיים, צריך ללכת לפי הדרישות האקדמיות. זה לא חשוב בכתיבה שלי. היצירה שלי – זה נטו אישי שלי. יצירה – זה חגיגה למוח. פיתוח אישי. פיתוח המוח.
