לפי ניסיוני האישי ועם מטופלים, גם בזמן שלא עושים טיפול בפועל, מטופל יכול לחשוב על הנושאים שעלו בטיפול.
זה לא שיעורי בית. זה ניסיון להבין את עצמך בעולם בו חיים.
לא ניתן לעשות גבול ברור, שכאשר יושבים מול הטקסט על יד השולחן – כן עושים טיפול, וכאשר קמים לשירותים, לאכול, לעשות התעמלות, אז כבר לא עושים טיפול?
לבן אדם יש זכות וחובה לפתח את עצמו, ולפעמים – זה צורך. זה לא עונש – זה ריפוי של הנפש. לחשוב על עצמך ועל החיים ניתן בכל מקום ובכל זמן.
