אני חושב, שכבר הייתי סטודנט. גרנו בקומה א' – חצי מרתף. החלונות יוצאים בדיוק לרחוב על יד הבית. אני הייתי צריך ללכת לאיזשהו מקום. מסתכל בחלון. עומדים שני חוליגנים שכונתיים שתויים על המדרכה, איפה שכולם חייבים לעבור, ולכל מי שעובר, מרביצים כמה מכות בפרצוף – לצעירים, מבוגרים, נשים, בחורות, יהודים, לא יהודים. כולם מקבלים מכות, מנגבים דם וממשיכים ללכת. אימא שלי רואה את זה ואומרת: " אולי אל תלך. אתה רואה – הם שיכורים ". אמרתי, שאני לא פוחד מהם. אני הולך. יצאתי, ועברתי במדרכה, איפה שהם עמדו, לא ניסיתי לעשות עקוף. הם נעמדו, כמו כפויים. לא זזו. ידעו שאני מחזיר מכות. הם היו שנה-שנתיים מבוגרים ממני, חזקים ממני, אבל ראו, שאני לא פוחד מהם, וידעו, שאני מחזיר.
איך היה בסרט ישן – "כוח הרוח מול כוח הכוח". משהו כזה. בדרך הזאת, בלי מודעות מיוחדת, הייתי מתקן את הערך העצמי שלי, שגם ההורים, גם הסביבה, גם המדיניות, היו פוגעים בו. לא מן הנמנע שזה היה כבר אחרי מלחמת ששת הימים, וזה הוסיף לי גאווה. לא זוכר, אם במקרה הזה, אבל היו מקרים, שבטוח.
